סינגלים : אלון עדר ולהקה – כל טיפה של רגש

האלבום הראשון של אלון עדר היה קצת לא פייר. אוסף שירי משוררים עם לחנים שמצליחים להעלות באוב את הבכורה של גידי גוב, הפעמון של מתי כספי ואת האחרת של קצת אחרת. אם הוא היה סרט הוא היה שוט אחד ארוך של ילדים משחקים בממטרות בקיבוץ, מצולם בשמונה מילימטר. במילים אחרות, אלון עדר עובד מאוד חזק על בלוטות הנוסטלגיה וזה, כאמור, קצת לא פייר. קשה להיות בטוח אם אתה אוהב את השירים האלה בפני עצמם, או את תור הזהב המוסיקלי שהם מזכירים לך.

האלבום השני שאמור לצאת בחודשים הקרובים כבר חתום על ידי "אלון עדר ולהקה" ובאמת שווה להזכיר להקה כזאת – ספי ציזלינג ואיתן אפרת מהאחים רמירז, נדב הולנדר, רן דרום ואבנר קלמר – אלון עדר גיבש סביבו חתיכת נבחרת.
לשיר הראשון (סנונית? עוד אומרים סנונית? שם מוזר לציפור. סנונית.) שיצא מהאלבום הזה קוראים "כל טיפה של רגש" והוא הולך ככה:

וכן, זאת בלדה סופר ישראלית עם כל הכינורות שנלווים לעניין הזה, אבל אתם יודעים מה כיף בבלוגים? שמותר לשים את המבקר המחושב בצד ופשוט להגיד – איזה יופי של דבר. אני גם אוסיף את הנימוק המנצח "כי זה נורא יפה".
"כל טיפה של רגש" קליט בלי להיות צפוי, חכם בלי להתחכם ומרגש בלי להיות קלישאי. מגיע לאלון עדר להיט רדיו ובעולם מתוקן זה השיר הזה.

סינגלים : Sharon Van Etten – Serpents

מעניין איך The National היו נשמעים עם סולנית במקום סולן אתם שואלים את עצמכם. זה רוב מה שאתם עושים עם הזמן שלכם אני בטוח. אני אישית הייתי מוצא איזה תחביב, אבל הבלוג הזה לא כאן בשביל לשפוט.
בתשובה לשאלתכם, זה היה נשמע ככה:

שרון ון אטן, היוצרת הברוקלינאית עד מאוד, שחררה שיר ראשון מהאלבום השלישי המתקרב והוא סוג של מפגש פסגה של מיטב האנשים המדכאים ביותר באינדי. ארון וברייס דסנר מהנשיונל, ג'ן ווסנר מ- Wye Oak, מט באריק מהווקמן – כנס של נציגים מכל הלהקות שגורמות לבנאדם לרצות להיכנס מתחת לפוך עד שהוא ימצא שוב ערך בחיים האלה. בצורה טובה.
במילים אחרות, זה נורא יפה וסוחף וכעוס ועושה חשק לאלבום השלם, או לפחות לחזור לאלבום הקודם והנהדר שלה Epic.
נכון לבוקר הקפוא הזה, Serpents מרגיש כמו השיר הכי נכון בעולם.

האזנה מלאה : Tiny Fingers – Massive Fingers Spacetrip

זהירות, מצלמה! מהר, כולם להסתכל לכיוון אחר!

טייני פינגרס לא מנגנים שירים, הם אונסים אוזניים.
אני יודע שכבר עברנו את השלב שבו "קשה להאמין שהם ישראלים" היא מחמאה לגיטימית (ישראל מלאה באמנים שלא נשמעים "ישראלים") אז בואו ננסה את זה אחרת – קשה להאמין שטייני פינגרס מהכוכב הזה. אלבום הבכורה שלהם הוא חתיכת טריפ דאבסטפ/מטאל/פרוג/אנאעארף מהחלל החיצון ואתם חייבים לשמוע אותו עכשיו :

http://bandcamp.com/EmbeddedPlayer/v=2/album=2007269966/size=venti/bgcol=FFFFFF/linkcol=9f1d20/

חצי סטייה מהנושא:
בפעם האחרונה שראיתי אותם בלייב, זה היה בחודש שעבר בביאנלה בהרצליה. העיריה הביאה מבחר של מיצגי אמנות מפוזרים במוקדים שונים במרכז העיר וחילקה בעמדות מודיעין חוברות עם מפה מסודרת והסברים. בנוסף הוזמנו המון מוזיקאים מעולים לנגן ברחובות העיר. מי מופיע? מתי? איפה? חפשו באינטרנט. לא, לא באתר של הביאנלה. סתם, באינטרנט. הרי אמנות זה ציור או פיסול, לא צעירים עם גיטרות. בכל אופן כך מצאתי את עצמי מול המראה הביזארי של טייני פינגרס נותנים את אורגיית הסאונד החייתית שלהם מול דלתות היציאה של הסופר פארם המקומי ומחרידים בתורה כל גברת שיוצאת אל הרחוב. כשהילד הקטן התחיל לרקוד בטירוף לצלילי Turquoise מול אביו המשתומם זאת כבר הפכה לאחת מההופעות הכי מעניינות שראיתי השנה. מדהים כמה פתוחות יותר האוזניים בגיל צעיר, ועדיין אנחנו משמיעים דווקא לילדים מוזיקה כל כך חסרת דמיון.

חצי חזרה לנושא:
טייני פינגרס בונים מנגנונים מורכבים מאוד שרצים על אנרגיה גולמית. העובדה שהם הצליחו לתרגם את הדבר החי והרותח הזה להקלטה מפוצצת רמקולים היא כבר ניצחון. הסכנה בהרכבים כאלה היא הנטייה לאוננות טכנית, ובאמת פה ושם נדמה שטייני פינגרס הולכים קצת לאיבוד בתוך הגרוב שבנו, אבל לרוב הם מצליחים לסיים בנקודה שונה מזו שבה התחילו. יש לקטעים המתפרסים האלה כיוון. בקיצור, תתעלמו מכל ההמלצות בפייסבוק על שירי חורף נוגים, ותנו ל- Massive Fingers Spacetrip לחרוך לכם את המוח. אם כבר להתחמם, אז שיהיה עם מגמה לוהטת.

סינגל : אמילי קרפל – הכפתור

הי, אמילי קרפל עדיין מאוד טובה בעבודה שלה.
שלוש שנים אחרי "נמשים" המצוין, אמילי ממשיכה להדגים למה היא אחת מיוצרות הפופ הטובות בישראל. זה אולי קצת פחות מרשים בהתחשב בכך שאין לה ממש מתחרות על התואר, אבל זה גם מה שהופך למוזיקאית חשובה. הכפתור אולי מדבק פחות מ"טיפה" או "נמשים" מהאלבום הקודם, אבל הוא עדיין עושה את העבודה, וההפקה של תומר לנצינגר וגיל לואיס (שבלי ששמתם לב גורר בשנים האחרונות את הצליל של המיינסטרים הישראלי אל המאה ה-21 במו ידיו) פשוט מצוינת.
אף אחת לא עושה כרגע פופ בעברית טוב יותר – עכשיו רק נשאר לקרפל להביא להיטים גדולים מספיק שייצרו מקום גם לכמה מתחרות. לא בטוח שהכפתור הוא להיט כזה, אבל הוא עדיין כיף גדול. סליחה על ההפרעה, אתם יכולים לחזור לרקוד.

סינגלים : Amy Winehouse & Nas – Like Smoke

הנה סנונית ראשונה מאלבום אחר המוות המדובר.

נשמע כאילו המקור היה שיר של נאס עם אירוח של איימי בפזמון, אבל הרחיבו את החלק שלה בשביל הגרסה הזאת.
אני אישית לא מצליח להתרחק מספיק כדי להחליט אם הוא היה מוצא חן בעיני גם בלי המציאות העצובה שמסביב. מצד שני, עם איימי אף פעם לא היה סיכוי למי שמנסה להפריד את החיים האמיתיים מהמוזיקה, אז אין סיבה שנתחיל להפריד את המוות.

תמיד היא נשמעה כמו רוח רפאים?

הקצה:הסוף

אז "הקצה" יורדת מהאוויר אחרי 13 שנים. מישהו באמת מופתע?

עם כל הכבוד לאלפי המאזינים הנאמנים של התוכנית, תחנה מסחרית כמו גלגל"צ לא יכולה להרשות לעצמה להקריב על בסיס יומי את שעות השיא שלה למען המיעוט חובב האיכות הזה.
אה, זה שודר בעשר בערב? טוב, אולי זו לא שעת שיא אבל בכל זאת, אי אפשר למנוע ממאזיני גלגל"צ את נתן גושן לפני השינה. בשעות הלילה אפשר לגלות בו רבדים חדשים. כלומר רבדים בכלל.
אה, רק פעמיים בשבוע? בסדר, נגיד. אבל בואו לא נשכח שגם ארבע שעות ללא להיטים הן מוות לכל רדיו מסחרי.
מה זאת אומרת לא מסחרי? בטוח? 
לא תלויים ברייטינג בכלל? 
המיסים של מי?!
אוקי. אז יש לי רק עוד הסבר אחד. הוא לא מאוד סביר, אני מזהיר אתכם. בגלגל"צ לא אוהבים תרבות שוליים.
כלומר, אוהבים, מעריכים, נחמד מאוד האלטרנטיבי הזה שלכם, באמת. רק לא בבית ספרנו.
אפילו לא לארבע שעות מסכנות בשבוע, אפילו לא כשאלפי אנשים מדליקים את הרדיו במיוחד בשביל זה. גלגל"צ לא מעוניינת אפילו בעלה תאנה אחד מסכן של פתיחות מוסיקלית לכמה צלילים שחורגים מהאמצע של האמצע של הדרך. הייתי אומר שדרוש קמפיין להצלת התוכנית, אבל עצם הרעיון שאנחנו צריכים בכלל להתחנן לאיזו נישה קטנה ברדיו שאנחנו מממנים פשוט מעליב מדי.
אני לא דואג ל"הקצה" לרגע. לקוואמי ונדב יש מספיק מקומות להעביר אליהם את התוכנית כבר מחר בבוקר וכולנו נבוא איתם עם שיר (דום מטאל נורווגי) חדש בלב. אם יותר לי, אני ממליץ על האינטרנט. שמעתי רק דברים טובים.
פשוט קצת עצוב לגלות עד כמה לאחת מתחנות הרדיו היחידות שלא חייבות להתחשב בשיקולים מסחריים לא אכפת. כמה מעט חשיבות מייחסים בישראל של 2011 לתרבות שמחוץ למיינסטרים. גלגל"צ מעוניינת לתת לכמה שיותר ממאזיניה את מה שהם אוהבים וזה בדיוק מה שתחנת רדיו טובה צריכה לעשות, אבל הניסיון למנוע כל חריגה מהקו האחיד עד דמעות הזה ולו לשעה אחת נידחת מלוח השידורים הוא מדכא בכלל ובתחנה ציבורית בפרט.
יכול להיות שלא דייקתי קודם. בגלגל"צ לא שונאים תרבות שוליים. היא פשוט לא מעניינת להם את הקצה.
ונסיים עם דיווחים – דלית עופר תזמנה 24 שעות של שעמום קליני על גלי האתר. תודה דלית.

בונוס : Tom Waits – After You Die

בואו נתחיל מזה – אם עוד לא הקשבתם ל- Bad As Me החדש של תום וייטס, קפצו דחוף ל-NPR ותיהנו מהיצירה השלמה הטובה ביותר שלו מאז Mule Variations. יושב בול על ריח האבק הרטוב של היום הזה.
למי שמעוניין להאריך את הסיבוב על העגלה המקרטעת, הנה שיר בונוס בשם "After You Die". עוד מתנה אחת מטרידה מהמפלצת שמתחת למיטה שלי.

http://assets.tumblr.com/javascript/tumblelog.js?667[Flash 9 is required to listen to audio.]replaceIfFlash(9,"audio_player_11758545400",'\x3cdiv class=\x22audio_player\x22\x3ehttp://assets.tumblr.com/swf/audio_player.swf?audio_file=http://www.tumblr.com/audio_file/11758545400/tumblr_ltg5mzi23u1qgxfoj&color=DDDDDD\x3c/div\x3e')
via Table-Top Lo

(בונוס לבונוס : לעולם לא אפסיק למצוא סיבות קלושות לקשר לעוגיפלצת וייטס. יצירת מופת.)

*עדכון: עוד קטע בונוס אחד צף היום. Tell Me הוא שיר פופ עצוב ויפה עם לחן פיפטיז מתקתק. קול האספלט של וייטס הוא סכין הגילוח שבמרכז התפוח המסוכר.

http://assets.tumblr.com/javascript/tumblelog.js?667[Flash 9 is required to listen to audio.]replaceIfFlash(9,"audio_player_11981154315",'\x3cdiv class=\x22audio_player\x22\x3ehttp://assets.tumblr.com/swf/audio_player.swf?audio_file=http://www.tumblr.com/audio_file/11981154315/tumblr_ltpjwdjcxl1qzsw0b&color=E4E4E4&logo=soundcloud\x3c/div\x3e')

דברים מעולים: ספייק ג'ונז בסטופ מושן

המעצבת אולימפיה לה-טאן הוציאה ליין של תיקי יד מקסימים (אם יש משהו שאני מבין בו זה תיקי יד) שמעוצבים כמו ספרים עם עטיפות לבד ונועדו לבחורות שרוצות להיות נטלי פורמן. לקידום העניין, היא גייסה את ספייק ג'ונז וסיימון קאהן כדי ליצור סרטון אניציה מקסים לא פחות.

זה נראה ככה:

את הקול הנשי (ואת השיר האדיר בכתוביות) מספקת הזמרת/שחקנית הצרפתייה סוקו (Soko), שגם עומדת להוציא אלבום בכורה בשם I Thought I Was An Alien עוד שבוע. אז זאת הזדמנות טובה להקשיב שוב לשיר היפה והסתווי הזה מתוכו:

זהו. עכשיו נראה אתכם לא מתחילים את היום הזה עם חיוך.

האזנה מלאה: James Blake – Enough Thunder EP

ה-EP החדש של ג'יימס בלייק זורם בכיף לכל המעוניין:

אחרי שלא בדיוק נפלתי מהסנונית הראשונה מה-EP הזה (Falls Creek Boys Choir, שיתוף הפעולה הדי משמים עם בון איבר) מסתבר שוב כמה הקשר נכון יכול לשנות את התמונה – השיר הזה יושב כאן בול. Enough Thunder הוא 25 דקות של מוזיקה שמימית. מרווחת כמו האנגר מטוסים, אינטימית כמו נר נשמה. בלייק ממשיך לגלות את כל האפשרויות שטמונות בשילוב הייחודי שמצא בין בלדות סול פסנתר לבין אלקטרוניקה שמפלרטטת עם דאבסטפ. אף אחד אחר לא נשמע ככה וזה תיאור די נדיר למוזיקאי בשנות ה-2000.
בלב ה-EP יושב קאבר יפיפה ל-A Case Of You של ג'וני מיטשל, אבל השיא הוא Enough Thunder הסוגר. עם לא יותר מהקול המסתלסל של בלייק וליין פסנתר פשוט השיר הזה נשמע כמו דמו. כאילו אנחנו זוכים לראות פעם אחת את השרטוט הבסיסי ליצירה שלו לפני שהוא מתחיל לטשטש את קווי המתאר ולפזר כתמי צבע באולפן. רגע אחד מדויק מאמן  שבדרך כלל לא מאפשר למוזיקה שלו להיכנס לפוקוס.

שבוע פינק פלויד אצל ג'ימי פאלון (או: I'm getting too old for this shit)

הרגע הבנתי שלא הקשבתי לאלבום של פינק פלויד לפחות חמש שנים. מוזר.

אני זוכר תקופות שבהם להקשיב לפינק פלויד היה מין פולחן דתי. חושך מוחלט, ראש מסודר, פול ווליום. החיפוש המתמשך אחרי משמעות חבויה בכל צליל של Atom Heart Mother, הצלילה העמוקה לתוך החצי השני של אומהגומה, ההתמכרות הבלתי נמנעת ל Dark Side Of The Moon ולבסוף הבחירה ב-Animals כפייבוריט כי כבר אז אתה כל כך מפחד ללכת עם העדר. העליתי ללהקה הזאת קורבן חלק נכבד מהנעורים שלי ואם אתם שואלים אותי זה הרבה יותר שווה מסתם עז.
אולי זה היה רק אפקט פלסיבו מוזיקלי. תחליט שאיזו להקה מייצרת את החוויה העמוקה ביותר, זאת ששום דבר לא משתווה לה, ומהר מאוד תתחיל להרגיש את זה (מישהו אמר רדיוהד?). אני החלטתי שפינק פלויד הם התרופה, ולא ממש עניין אותי למה היא עובדת.

ועכשיו רק המחשבה לשרוד את 24 הדקות של Atom Heart Mother נראית לי כמו משימה שחורגת בהרבה מגבולות הסבלנות שלי. אולי אם אני אתזמן את זה נכון עם איזה סשן שטיפת כלים אינטנסיבי. אני מגיע לדקה השמינית והמרטאו הפנימי כבר מכריז I'm getting too old for this shit. קטעים של יותר מעשר דקות לא נועדו לאנשים שמכונת הכביסה שלהם עומדת לצפצף תוך חמש. הייתי אומר שהרוק המתקדם שייך (בגדול) לצעירים, אבל הקטע המטריד הוא שגם הם קצת עסוקים כרגע.

אני מקנא בכמויות המידע והתרבות שזמינות היום לכל בן טיפש עשרה ממוצע, ולא פחות בעובדה שיש לו את היכולת לחפור כל היום בתוך השפע הזה בלי להפוך ליצור אנטי חברתי. כן כן, אני מודע לאלף הרעות החולות של דור הפייסבוק, אבל אני מדבר כאן על אלה שמנצלים את האפשרויות שמוצעות להם. על בני נוער אינטליגנטים וסקרנים (יש גם כאלה, תפתחו את העיניים) שזוכים לגישה לכל דבר שמסקרן אותם ועדיין לא מפסיקים לשתף את החברים במקום רק להתחפר פנימה. הבעיה היחידה היא שכל הגירויים האלה שקורים במקביל הופכים את הלו"ז (לפחות זה התרבותי) שלהם ללא פחות צפוף מזה של כל מבוגר ממוצע. אם לי אין זמן לטריפים מוזיקליים ארוכים כי החיים האמיתיים זה פיכסה, לרוב הילדים האלה אין זמן כי יש עוד כל כך הרבה דברים אחרים לשמוע היום. אם פעם הייתי יכול לומר שרוק מתקדם הוא הנחלה של כל צעיר חובב מוזיקה, עכשיו הוא רק עוד אחת מאלף נישות אחרות.

לכן היה כל כך משמח לראות את המחווה הגדולה לפינק פלויד בשבוע שעבר אצל ג'ימי פאלון. אפרופו לכלום התוכנית הרימה שבוע שלם של ראיונות וביצועים מיוחדים. סתם כי הם להקה ענקית  (אני נאיבי, ראו תגובה ראשונה). היה ביצוע של השינס ל- Breath, ראיון עם פלויד מייסון, רוג'ר ווטרס עשה את In The Flesh עם ליווי של הפו פייטרס,  MGMT עשו את Lucifer Sam, זמר הקאנטרי דירקס בנטלי עשה גרסה מעולה של Wish You Were Here ופרל ג'ם ביצעו את Mother. פשוט אליפות.
ואם כל זה נשמע לכם טוב (זה נשמע לכם טוב), הנה כל הקטעים האלה בזכות NBC וAudioperv:

Breath
In The Flesh
Lucifer Sam
Wish You Were Here
Mother
לא יודע מה איתכם, אבל אני הולך לפנות קצת זמן איכות עם Animals היום. לא יודע מה חשבתי לעצמי.