חסר תרבות.

אם לכמה רגעים נדמה היה שאפשר לקחת הפסקה מניתוח פועלה המצומצם לפחות עד שתוציא אלבום, הגיעה ההופעה הרת האסון שלה בסאטרדיי נייט לייב וניפצה כל תקווה כזו. דל ריי נתנה בשידור חי באחת ממדורות השבט האחרונות של ארה"ב הופעה מביכה עד אי נוחות. מסכת שלמה של זיופים, העוויות פנים משונות ושפת גוף ביזארית. עבור אמריקאים רבים מדובר היה במפגש ראשון עם הזמרת שמפומפמת להם כבר חודשים כדבר הגדול הבא בפופ ואפילו יחסית לדייט ראשון הורגש שם מחסור חמור בכימיה. כמויות הרעל שנשפכו על ההופעה הבעייתית ההיא גרמו למתקפות הקודמות על דל ריי להיראות כמו ליטוף מנומס. טוקבקיסטים שמחים לאיד קבעו שהנה ההוכחה לכך שהיא לא יותר ממוצר מהונדס בתחפושת של אמנית אינדי יוצרת. גם בגישה חומלת יותר חייבים להודות שההופעה המפוחדת ההיא גילתה שליזי גרנט עדיין רחוקה מלהיות מוכנה לגלם באופן משכנע את התפקיד על במות בסדר הגודל הזה.

אם כל המהומה הזו עדיין קשורה באיזו דרך למוזיקה, "Born To Die", אלבום הבכורה הרשמי של דל ריי אמור להכריע בשעה טובה את הויכוח על הלגיטימיות שלה. האם לנה דל ריי היא כוכבת בשר ודם, או קוריוז שיישכח עד השנה הבאה? התשובה לשאלה הזאת, כמו לרוב השאלות שסובבות אותה, אינה חד משמעית.
אם האלבום אמור להציג את הדמות הזו על כל ממדיה, כנראה שאין הרבה כאלה. בקליפים היא אולי הוצגה כפם פטאל, אבל לאורך רוב האלבום לנה דל ריי מתגלה כמין וריאציה על דמות החברה קלת הדעת של המאפיונר בסרטי פעולה סוג ב' – זו שמגורשת מהחדר ברגע שמתחילים לעשות עסקים. היא תלותית, חושנית ושטחית בערך באותה המידה. דל ריי לא חשופה, היא חשפנית. מתנועעת מצד לצד, מביטה בך בעיניים מתות ומבקשת שתיקח אותה כאן ועכשיו מבלי להתכוון למילה. מבחינה מוסיקלית זה אלבום פופ מצוברח ואווירתי, מלא במקצבי טריפ הופ וכינורות מסונתזים. אמנם הארסנל של דל ריי ככותבת יחסית מוגבל, אבל כשהיא פוגעת, היא פוגעת בול. החצי הראשון של האלבום דחוס בכל השירים שהיא כבר שחררה בחודשים האחרונים, והוא גם זה שמכיל את הרגעים הטובים ביותר שלה. חוץ מ"וידאו גיימס", גם "בלו ג'ינס" ושיר הנושא משרתים יפה את קונספט הילדה הרעה עם הלב השבור מבלי להפוך אותה לקריקטורה. בחצי השני של האלבום אפשר למצוא בעיקר גרסאות חיוורות לרעיונות שבוצעו טוב יותר בחצי הראשון כמו "דרק פרדייס" המקרטע או "מיליון דולר מן" האובר דרמטי. יוצא מן הכלל הוא "סאמרטיים סאדנס" האפל והסוחף שלא זכינו לשמוע לפני יציאת האלבום.

אז על זה כל הבלגן. אלבום פופ לא רע שמנסה ולרגעים גם מצליח להגשים קונספט מורכב. לא כישלון מהדהד, אבל גם לא משהו שיצדיק את הזמזום הבלתי פוסק סביב כל צעד של היוצרת שלו. מה שמרתק בלנה דל ריי הוא המפגש שהיא מהווה בין כוכב הבלוגים האיכותי והלא מלוטש לבין העולם המנופח והתובעני של המיינסטרים. יש משהו מערער בזמרת שמצליחה לשחק על שני המגרשים האלה במקביל. הוא מאלץ את טהרני האינדי להודות שאולי תמיד היה מדובר במגרש אחד גדול, ושהקו המפריד בין בלוג מוסיקה איכותי לאתר רכילות צהבהב פחות עבה משחשבנו. גם אם אלבום הבכורה שלה יתרסק מסחרית כמו שרבים מאמינים, לנה דל ריי תישאר בתודעה גם אחריו. כמו כל חבר של כבוד בפלייליסט של גלגלצ, גם היא כבר צריכה לדעת שאין דבר שמושך סקרנים כמו תאונת שרשרת.