ביקורת : James Blake – The Colour In Anything

 האלבום החדש של ג'יימס בלייק מעורר בי רגשי נחיתות וזה לא הוגן. כמו באחד מסרטי הטבע האלה של הביביסי, בכל רגע נתון נשקפת מולי תמונת נוף יפהפיה ומלאת פרטים ובאמת כל הכבוד ואיך צילמו את זה. ומצד שני אלוהים זה משעמם. אולי נעביר למשהו עם עלילה? להמשיך לקרוא ביקורת : James Blake – The Colour In Anything

המילטון – כרוניקה של התמכרות

אני יודע שרובכם מתעניינים כמעט אקסקלוסיבית במחזות זמר בברודוויי אבל רק עבור מי שלא שמע, המועמדויות לפרסי הטוני התפרסמו לאחרונה ויש מחזמר אחד שגרף מספר שיא של 16 מועמדויות וקוראים לו המילטון.  זה חשוב לא רק כי מדובר במחזמר הכי מקורי ומורכב שברודוויי ראתה מאז Next To Normal (תפסיקו להסתכל עלי ככה), אלא גם כי המילטון הוא מחזמר מהסוג שיביא פסלון טוני למישהו כמו דויד דיגס שבימים כתיקונם עושה מוזיקה כזאת:

בקיצור המילטון הוא קצת האובססיה שלי בחודשים האחרונים, וזה אפילו לא מגניב ומיוחד כי הוא קצת האובססיה של כל מי שנתקל בו.

להמשיך לקרוא המילטון – כרוניקה של התמכרות

דברים יפים #2

 

טוב זה ממש כיף. אלבום הבכורה של הרכב הפ'אנק/פופ/סול/אנאעארף Vulfpeck  הוא חיוך מתמשך. הוא יצא בשנה שעברה אחרי רצף של EPים חביבים ואלבום שקט אחד שהכניס תמלוגים יפים. Thrill of The Arts מלא בממתקי פופ סבנטיז שמוקלטים לייב בחדר אחד בלי הרבה תקציב ועם המון אורחים מוכשרים, מה שגורם להכל להשמע הרבה יותר מיידי וקרוב. רק תשמעו את Back Pocket או Christmas In LA ותגידו לי שהדבר הזה הוא לא משפר מצב רוח טבעי.

להמשיך לקרוא דברים יפים #2

ביקורת אלבום: פלד – הכל עלי

peled_i

יש אלבומים שעושים חשק להתחיל מהשורה האחרונה והשורה האחרונה היא שהחדש של פלד הוא אחד מאלבומי הראפ הטובים ביותר שיצאו בישראל. בז'אנר שרק לאחרונה הגיע לגיל שבו הוא יכול להרשות לעצמו לסמן באופן ברור אבני דרך, האלבום הזה הוא מועמד לא רע בכלל עבור העשור הנוכחי – סטנדרט ההפקה שמציבים כאן אורי שוחט ומיכאל כהן והאופן החכם והטבעי כל כך שבו פלד מושיב עברית מדוברת על ביט הם משהו שכל הז'אנר צריך ויכול לשאוף אליו. כאלה וייבים, כזה פלואו, כזה בס, תודה, שלום.

להמשיך לקרוא ביקורת אלבום: פלד – הכל עלי

דברים יפים #1

 לפעמים אני סתם נתקל בכל מיני דברים יפים בדרך לדברים יפים אחרים. לדברים היפים האלה הכנתי פתרון אחסון. שקוראים לו דברים יפים.

מישל זאונר היא הגיטריסטית של להקת האינדי Little Big League שלגמרי הכרתי קודם ולחלוטין לא גיגלתי לראשונה לפני עשר דקות. בכל מקרה לאחר שאמה חלתה בסרטן זאונר חזרה לתקופה לבית ילדותה, ובמהלך אותה תקופה הקליטה מחדש כמה שירים שכבר שחררה בעבר בגרסאות לו פיי ואיגדה אותם באלבום אחד נורא יפה. כל הניסיון הזה לספק איזה נרטיב סביב האלבום הזה לא רלוונטי במיוחד בעיני, מאחר והאלבום הזה עבורי הוא תגלית מקרית נהדרת ואני די נהנה לשמור עליו ככזה. כל מה שחשוב זה שיש כאן תשעה שירים מצוינים על הגבול בין דרים פופ, שו גייז ואינדי רוק, שמצליחים לספק גם אגרופים רגשייים אמיתיים בבטן וגם פזמונים שמסרבים להרפות וזה פחות או יותר כל מה שאני יכול לבקש גם בלי לחפש סיפורי מסגרת בין הטרגדיות המשפחתיות של היוצרת.

Beauty World הם צמד חמוד שכותב שירים חמודים על צ'לו וגיטרה ויש להם שיר פופ קטן וחמודון בשם Joypop Turbo. כל זה גורם להם להשמע כמו הלהקה המיותרת בעולם וBeauty World זה באמת שם די איום לא רק ללהקה אלא בכלל לדברים, רק שהשיר הזה שלהם הוא ממש ממש מקסים ואני לא מפסיק לשמוע אותו אז מה אני מבין.

המוות של פרינס היה בהחלט מכה מתחת לחגורה, כלומר לפחות בגרסה של היקום שסובבת סביבי. לאבד את פרינס עכשיו זה כואב באופן כמעט מביך, כמו כל אבל אמיתי על מישהו שלא הכרת. מצאתי את עצמי מנסה להסביר לילדה בת ארבע למה אבא עצוב היום, ואיך שמישהו שהיה חשוב לו מאוד הפסיק לנגן שירים ואבא אף פעם לא חשב שיום אחד הוא יפסיק. אז היא אמרה לי לנגן שירים שלו, אבל היא לא אהבה אותם במיוחד וחזרנו לשמוע שירי פסח.

אין אפילו כבר דרך אמיתית לכתוב על האבדות האלה בלי לייצר איזו תחרות סופרלטיבים משונה בין גוויות של גאונים אז רק אגיד שהעברתי את רוב שעות הערות שלי בימים האחרונים עם פרינס באוזניות וזה פאקינג עצוב לחיות בעולם שהוא לא יוצר בו כלום. בין לבין נזכרתי פתאום באלבום הקאברים הקטן הזה מתחילת ה-2000 והוא אולי ביטוי ההערצה היפה והכנה ביותר שאני מכיר לאיש. מחווה מעוד מוזר אחד שמקליט גרסאות לו פיי ביתיות עבור הגיבור שלימד אותו שהמוזרות הזו היא כוח על.

והנה ההופעה ה-ה-י-ס-ט-ו-ר-י-ת מ-1983 שכוללת את ביצוע הלייב של Purple Rain שעליו מתבססת גרסת האלבום, וגם  בכורות עולמיות לרוב שירי האלבום בשלבים שונים של התהוות, כולל הבית השני של Computer Blue שנחתך מגרסת האלבום, והופעת הבכורה של וונדי כחלק מהלהקה וקאבר מדהים ל- A Case Of You של ג'וני מיטשל ואני מתחרפן פה. הדברים שצצים ביוטיוב בימים האחרונים פשוט לא יאמנו.

 ועוד פרינס אחד אחרון – בוטלג באיכות מושלמת של הופעה שלו משנה שעברה. סט ליסט מדהים + רצון עז לבכות. תורידו כאן לפני שזה נעלם.

כמה מחשבות על הלימונדה של ביונסה

beyonce-lemonade-compressed

הדבר הראשון שמעניין אותי באלבום הזה הוא הצורך לכתוב עליו ויפה שעה אחת קודם. באמת לא נכתבו מספיק מילים על החדש של ביונסה?  חזרתי לכתוב כאן לפני שעה בלחץ. למה דחוף לי לנסות להשפיע בכמה אטומים על איך שהאלבום הזה נתפס? השקות ההפתעה האלה שולחות את כל כותבי המוזיקה לגבש איזו עמדה מקורית לגבי אלבומי פופ לאו דווקא מעניינים במיוחד כאילו יש איזו אבחנה שאסור לפספס שרק מחכה לראשון שיזכה בה. הניתוח הביקורתי כסקופ שיש להגיע אליו ראשונים. זה נורא מוזר מצד אחד ודי כיף מצד שני. נחזור לכיף הזה אחר כך.

להמשיך לקרוא כמה מחשבות על הלימונדה של ביונסה

הי.

אז קצת מוזר להתייחס לזה בפוסט נפרד כי למי אכפת, אבל יהיה מוזר כמעט באותה מידה סתם לזרוק פה יום אחד איזו ביקורת אלבום אחרי שנים שהבלוג הזה מעלה אבק. בקיצור בואו נעבור את החלק המביך הזה ביחד.

לא הרבה אחרי שעזרתי להשיק לעולם שני בני אדם חדשים והובהר לי שזמן פנוי הוא לא חלק מהחיים שלי יותר, די נטשתי את כל העניין הזה של כתיבה על מוזיקה כי זה התחיל להיראות כמו בזבוז נוראי. להוציא את האנרגיה המועטה שלך על לספר לכל מי שלא שאל מה חשבת על האחרון של טיים אימפלה פשוט גורם לך להרגיש קצת מטופש או לא אחראי או איזו תחנת רגשות אשם אחרת בין השניים. גם הסיבוב הלא ארוך במיוחד שלי בעולם הביקורת בתשלום גילה שייצור תוכן כמקצוע יכול להפוך אותך בקלות לחרטטן של דעות לא מבוססות בזמן קצר מידי שגם ככה לא יקראו על ידי קהל היעד הנכון, תמורת בוטנים וכרטיסי גירוד ואלוהים הפוסט הזה הפך לבכייני במהירות מדהימה אל תלכו!

בקיצור התגעגעתי, וגם תינוקות הופכים עם הזמן לברנשים שיודעים לתפעל את עצמם לא רע וזה די מדהים, אז בא לי שוב לכתוב כל מיני דברים. לא יודע מה תהיה התדירות או מה בדיוק יהיה כאן אבל יהיה בסדר. אז אם במקרה יש כאן כמה כאלה שקראו אותי עוד בימי התום, טוב שבאתם אתם נראים מעולה. ואם התגלגלתם לכאן מסיבה אחרת אז הי, אני לא יודע למה אתם קוראים את זה אבל זה לא תמיד ככה ותיכף יבואו דברים על מוזיקה ועוד כל מיני שטויות אחרות מבטיח.

אוקי. בואו נמשיך.

ביקורת אלבום : Sleigh Bells – Reign Of Fire



[פורסם במקור בז'ורנל, מעריב / 27.02.12]

סליי בלז לא היו אמורים לשרוד בתודעה יותר מכמה חודשים. כל מה שקשור ל-Treats, אלבום הבכורה הכריזמטי של הצמד אלקסיס קראוס ודרק מילר, זעק "טרנד". הצליל חורך הרמקולים שנשען חזק על אלמנט ההפתעה, ההשתלבות ברקע של כל פרסומת שמנסה להריח כמו רוח נעורים, השילוב האופנתי בין אר'נ'בי לדיסטורשן מלוכלך – גם המבקרים האוהדים ביותר של האלבום היו חייבים להודות שההתאהבות ב"סליי בלז" היא ככל הנראה רומן מזדמן. ככה זה כשאתה ההרכב הרותח של הרגע. מעצם ההגדרה אתה צפוי להתאדות עד הרגע הבא. אבל משהו קרה בשנתיים שחלפו מאז הפיצוץ של טריטס, או בעצם לא קרה – לא נמצא יורש שיתקרב לעוצמות ההדף שלו. מסתבר שהטריק הממכר והפשוט לכאורה של סליי בלז הרבה פחות קל לשחזור משהיה נדמה. ההבנה זאת הגבירה מאוד את התיאבון לקראת הרגע בו יחזרו לשרוף את מה שנשאר לנו מהאוזניים.

הסיפור של סליי בלז מלא במפגשים מקריים. השניים נפגשו באקראי כשמילר עבד כמלצר במסעדה הברזילאית בה ישבו קראוס ואימה והזכיר שהוא מחפש זמרת. מילר, גיטריסט עם עבר בלהקת הארדקור וחיבה כנה ללהקות ההייר מטאל של שנות ה-80, עבד באותה תקופה על צליל שבנוי כולו על מכונות תופים וגיטרות מייללות, דחוסות ומוגברות עד כדי עיוות. כל מה שהיה חסר לו הוא קול נשי מתוק ואוורירי שיאזן את העיבודים האלימים. קראוס, מורה בבי"ס יסודי עם עבר בלהקת הטין פופ הנשכחת "רובי בלו" הייתה מושלמת לתפקיד. ביחד הם נשמעו כמו צ'ירלידר שהחליפה את הפונפונים במסור חשמלי. צירוף המקרים הבא הגיע כשהבמאי ספייק ג'ונז נתקל בדמואים של השניים באתר מייספייס, והפנה אליהם את הראפרית MIA שחיפשה באותה תקופה אמנים ללייבל החדש שהקימה. המהירות שבה הפכו מניסוי מוזיקלי לאחד מההרכבים המדוברים בעולם תפסה גם מילר וקראוס בהפתעה. רגע אחד קראוס תורמת את קולה לכמה קטעים של מילר כתחביב לצד הקריירה בהוראה, רגע אחר כך היא הפנים של להקה שזוכה לאיזכורים בניו יורק טיימז עוד לפני שהוציאה אלבום.

Sleigh Bells. יש להם צווארון של קשוחים.
אל האלבום החדש שלהם, "Reign Of Terror", הם מגיעים עם שאיפות גבוהות וחזון מגובש, מהתלבושות ועד חוברת המילים. צילום העטיפה המבריק של נעלי קדס לבנות מוכתמות בדם תופס את האסתטיקה שלהם במדויק – שילוב בין פופ בוהק וחלומי בגווני פסטל לרעש אלים וחסר אבחנה. כל קלישאות האלבום השני נמנו בחודשים שהובילו לאלבום הזה, מ"למדנו לעבוד טוב יותר ביחד" ו"הלכנו עמוק יותר" ועד "חשפנו יותר מעצמנו" הקלאסי. הכל נכון. הם באמת למדו לעבוד טוב יותר ביחד, או לעבוד ביחד נקודה. קראוס הפכה מעוד כלי בעיבודים של מילר לשותפה שווה ביצירה. בהתאם, השירים החדשים נותנים הרבה יותר כבוד למחלקה שלה – המלודיה – על חשבון הקצב, לטוב ולרע. גם התכנים של האלבום אכן עמוקים יותר. לא אתגר גדול בהתחשב בכך ששטחיות הייתה חלק בלתי נפרד מהקסם של האלבום הראשון. אף אחד לא התעניין במיוחד במילים של האלבום ההוא, כולל מילר שכתב אותן. האלבום הזה יוצא אחרי שנתיים שבהן מילר איבד את שני הוריו, וגם אם לא מדובר בדיוק ביצירה חושפנית, אי אפשר שלא לקשר בין הטרגדיה האישית שלו למקבץ השירים הכמעט אובדני הזה. "Born ToLose" נפתח ב"שמעתי אותך מזכיר התאבדות מתוך שינה / תעשה את זה כבר, נולדת להפסיד" וזאת רחוקה להיות הפעם האחרונה באלבום שהתאבדות נשקלת לחיוב. ב-"End Of The Line" קראוס מציינת בקרירות "אף אחד לא אוהב אותך, אף אחד לא רואה אותך" בלי לסייג אפילו באיזה "לפעמים נדמה ש" מנומס.

גם אם הווליום עדיין גבוה, והגיטרות עדיין מנסרות (אחרי שיוף קל של הקצוות החדים), סליי בלז של האלבום השני הם הרכב הרבה פחות כייפי. לא שאין ב"Reign Of Terror"  מאיצי דופק בטוחים – "Comeback Kid" ו"Demons" עושים את העבודה מצוין – אבל מילר וקראוס כבר לא מוכנים להסתפק בלייצר מוזיקת רקע לקליפים של ספורט אתגרי. מי שחיכה לקבל מהם עוד סיבוב של סקס סוער עלול להתאכזב לגלות שהפעם הם מעוניינים גם לדבר על רגשות. סליי בלז אולי קודרים יותר מבעבר, אבל לפחות הפעם הם נשמעים כמו הרכב שיישאר גם לארוחת בוקר.

ביקורת אלבום: Lana Del Rey – Born To Die



[פורסם במקור בז'ורנל מעריב, 3/2/12]

"לנה דל ריי" היא סיפור ישן בהילוך מהיר. זמר כושל בורא לעצמו פרסונה חדשה ועובר בעזרתה בשערי המיינסטרים. כשהוא מצליח יותר מדי, מהר מדי, המבקרים מסירים בשמחה את הכפפות. פתאום הקהל פונה נגד האנדרדוג לשעבר לפחות עד שיצליח להצדיק את בהירות הזרקור שהם הפנו אליו מלכתחילה. ליזי גרנט, יוצרת בת 25 במרדף אחר הפריצה הגדולה שלה, הספיקה לעבור את כל זה תוך ארבעה חודשים בלבד, עוד לפני שהספיקה אפילו לשחרר אלבום בכורה רשמי לאלטר אגו המדוברת שלה. נראה שדור היוטיוב יודע איך לתמצת גם את קלישאות הפופ הגדולות ביותר ל-140 תווים.



אם המדד לחשיבותה של אמנות מודרנית הוא היכולת לעורר תגובה, דל ריי היא האמן החשוב של הרגע, גם אם קשה למצוא לכך הסבר במוזיקה שלה. מהרגע בו שחררה ליוטיוב את הקליפ הביתי כביכול לסינגל הראשון והמצוין שלה, "וידאו גיימס", ועד ליציאת אלבום הבכורה המצופה שלה השבוע, נדמה שאנשים מעבירים יותר זמן בניתוח טיב ההצלחה שלה מאשר בהאזנה לשירים עצמם.

הדיון המרכזי והתפל ביותר סביב תופעת דל ריי עוסק באותנטיות שלה כאמן. לכמה שניות קסומות, דל ריי הצליחה לשכנע את חובבי המוסיקה ברשת שהם מצאו יהלום מלוטש באמצע הרחוב. בחורה עם חזון אמנותי מגובש ומראה של דוגמנית צמרת, שהקליטה בחדר השינה שלה שיר פופ מושלם מגובה בקליפ דל תקציב שמצליח לומר משהו על מלכודת הזוהר של נשות הוליווד הישנה. כשהתגלה שהיוצרת העצמאית שהעלו על נס היא זמרת עם עבר בחברת תקליטים גדולה, צוות מנהלים, אבא עשיר שקונה לילדה שטחי פרסום במגזינים ושפתיים מנופחות מקולגן, בלוגרים רבים עברו להביע סלידה מזמרת השוליים המתחזה. קהילת האינדי גילתה לראשונה שגם היא חלק ממכונת היח"צ הגדולה, עוד כלי שעוזר לייצר דיבור בדרך אל המיינסטרים. תחושת הבגידה הזו הובילה לגל הדף חסר פרופורציה לא פחות מזה שהפך את דל ריי ליקירת הרשת כמה ימים לפני כן. אנשיה של דל ריי מיהרו להפיץ בתגובה ביצועים חיים לשיריה רק כדי להוכיח שהיא מתפקדת גם בעולם האמיתי, כמו חטוף שמצטלם עם העיתון של היום. האמת הפשוטה היא שאין ספק שלנה דל ריי היא הדבר האמיתי, כל עוד הדבר שאנחנו מדברים עליו הוא זמרת פופ. היא "אותנטית" בדיוק באותה מידה שזיגי סטרדאסט או – אם ניקח דוגמה עכשווית יותר לאמן שהתניע מחדש את הקריירה אחרי שינוי סגנון ושם במה – פרנק אושן הם "אותנטיים".

אם לכמה רגעים נדמה היה שאפשר לקחת הפסקה מניתוח פועלה המצומצם לפחות עד שתוציא אלבום, הגיעה ההופעה הרת האסון שלה בסאטרדיי נייט לייב וניפצה כל תקווה כזו. דל ריי נתנה בשידור חי באחת ממדורות השבט האחרונות של ארה"ב הופעה מביכה עד אי נוחות. מסכת שלמה של זיופים, העוויות פנים משונות ושפת גוף ביזארית. עבור אמריקאים רבים מדובר היה במפגש ראשון עם הזמרת שמפומפמת להם כבר חודשים כדבר הגדול הבא בפופ ואפילו יחסית לדייט ראשון הורגש שם מחסור חמור בכימיה. כמויות הרעל שנשפכו על ההופעה הבעייתית ההיא גרמו למתקפות הקודמות על דל ריי להיראות כמו ליטוף מנומס. טוקבקיסטים שמחים לאיד קבעו שהנה ההוכחה לכך שהיא לא יותר ממוצר מהונדס בתחפושת של אמנית אינדי יוצרת. גם בגישה חומלת יותר חייבים להודות שההופעה המפוחדת ההיא גילתה שליזי גרנט עדיין רחוקה מלהיות מוכנה לגלם באופן משכנע את התפקיד על במות בסדר הגודל הזה.




אם כל המהומה הזו עדיין קשורה באיזו דרך למוזיקה, "Born To Die", אלבום הבכורה הרשמי של דל ריי אמור להכריע בשעה טובה את הויכוח על הלגיטימיות שלה. האם לנה דל ריי היא כוכבת בשר ודם, או קוריוז שיישכח עד השנה הבאה? התשובה לשאלה הזאת, כמו לרוב השאלות שסובבות אותה, אינה חד משמעית.
אם האלבום אמור להציג את הדמות הזו על כל ממדיה, כנראה שאין הרבה כאלה. בקליפים היא אולי הוצגה כפם פטאל, אבל לאורך רוב האלבום לנה דל ריי מתגלה כמין וריאציה על דמות החברה קלת הדעת של המאפיונר בסרטי פעולה סוג ב' – זו שמגורשת מהחדר ברגע שמתחילים לעשות עסקים. היא תלותית, חושנית ושטחית בערך באותה המידה. דל ריי לא חשופה, היא חשפנית. מתנועעת מצד לצד, מביטה בך בעיניים מתות ומבקשת שתיקח אותה כאן ועכשיו מבלי להתכוון למילה. מבחינה מוסיקלית זה אלבום פופ מצוברח ואווירתי, מלא במקצבי טריפ הופ וכינורות מסונתזים. אמנם הארסנל של דל ריי ככותבת יחסית מוגבל, אבל כשהיא פוגעת, היא פוגעת בול. החצי הראשון של האלבום דחוס בכל השירים שהיא כבר שחררה בחודשים האחרונים, והוא גם זה שמכיל את הרגעים הטובים ביותר שלה. חוץ מ"וידאו גיימס", גם "בלו ג'ינס" ושיר הנושא משרתים יפה את קונספט הילדה הרעה עם הלב השבור מבלי להפוך אותה לקריקטורה. בחצי השני של האלבום אפשר למצוא בעיקר גרסאות חיוורות לרעיונות שבוצעו טוב יותר בחצי הראשון כמו "דרק פרדייס" המקרטע או "מיליון דולר מן" האובר דרמטי. יוצא מן הכלל הוא "סאמרטיים סאדנס" האפל והסוחף שלא זכינו לשמוע לפני יציאת האלבום.

אז על זה כל הבלגן. אלבום פופ לא רע שמנסה ולרגעים גם מצליח להגשים קונספט מורכב. לא כישלון מהדהד, אבל גם לא משהו שיצדיק את הזמזום הבלתי פוסק סביב כל צעד של היוצרת שלו. מה שמרתק בלנה דל ריי הוא המפגש שהיא מהווה בין כוכב הבלוגים האיכותי והלא מלוטש לבין העולם המנופח והתובעני של המיינסטרים. יש משהו מערער בזמרת שמצליחה לשחק על שני המגרשים האלה במקביל. הוא מאלץ את טהרני האינדי להודות שאולי תמיד היה מדובר במגרש אחד גדול, ושהקו המפריד בין בלוג מוסיקה איכותי לאתר רכילות צהבהב פחות עבה משחשבנו. גם אם אלבום הבכורה שלה יתרסק מסחרית כמו שרבים מאמינים, לנה דל ריי תישאר בתודעה גם אחריו. כמו כל חבר של כבוד בפלייליסט של גלגלצ, גם היא כבר צריכה לדעת שאין דבר שמושך סקרנים כמו תאונת שרשרת.


הורדה : The Weeknd – Echoes Of Silence

The Weeknd הבטיחו שלושה מיקסטייפים ב-2011, והנה הם מקיימים את ההבטחה ממש עם הבאזר.
המיקסטייפ השלישי בטרילוגיה, Echoes Of Silence (אין סיכוי שאין לפחות עוד עשרה אלבומים/טרקים עם השם המטופש הזה), עלה לאתר של הספשבוע לפני כמה שעות.

אם העובדה ש-House Of Balloons הראשון הוא אחד מהאלבומים הטובים של השנה היא לא סיבה מספיק טובה להקשיב לזה, תדעו גם ש-Clams Casino הפיק את אחד השירים (והוא יושב בול) והאלבום נפתח בקאבר ל-Dirty Diana של מייקל ג'קסון (שיושב אפילו יותר בול). אז אל תתנו לשמש שבחוץ לבלבל אתכם ותחזרו עוד פעם אחת השנה אל הסליז המרצד של The Weeknd.

אה, וחג שמח ביצ'ז.