דברים יפים #7

The Party הוא אלבום עם יופי של קונספט שבידיים הלא נכונות היה הופך למפגן לא נעים במיוחד של התנשאות. עשר סצינות מאובחנות בקפידה מתוך מסיבה אחת. אנדי שוף לא נשען על הקיר ובז לכל האנשים האלה, הוא כותב מלא חמלה שיודע להיכנס לנעליים הלא נוחות של הדמויות שלו, לתאר רגע אנושי ולשדך לו מלודיה מושלמת. הבחור שמזיע ממאמץ להיות מסמר הערב, הנבוך שהגיע מוקדם מדי, הבחורה שרוקדת לבד ללא פחד. כולם זוכים בלחנים ועיבודים באווירת הארי נילסון פינת אליוט סמית' פינת ג'ים גאת'רי פינת אף אחד מהם כי שוף הוא אמן די יחודי. הגיבור של The Worst In You מאבד את החברה שלו במסיבה וכבר מדמיין שהוא שומע אותה בוגדת מבעד לדלתות של אחד מחדרי השינה. הוא אמנם טועה, אבל שוף יודע שעצם ההנחה הזאת כבר שלחה את הקשר הזה לאבדון. איזה שיר עצוב ויפה.


להמשיך לקרוא דברים יפים #7

האלבום הגרוע ביותר בעולם : המסע מתחיל

בדיוק עמדתי להירדם כששמעתי לראשונה את הקריאה.

תמיד ידעתי שאני, אמרי מכלוף מרמור, בנם של שני מנהלי חשבונות צנועים מעמק יזרעאל, נועדתי למשהו גדול יותר מעוד בלוג מוזיקה נישתי. שיש לי גורל להגשים.

"האלבום הוא המפתח…" אמר הקול. "האלבום הוא המפתחחח…"

למה אתה מתכוון הו קול אקספוזיציה מפגר שמיציתי אחרי שורה אחת? שאלתי בחרדה.

"אתהההה הוא האחד" אמר הקול, "האחד שימצא את האלבום… הגרוע ביותר בעולם!"

אני לא מבין! קראתי.

"נו, זו תבנית מסע הגיבור קלאסית. תחשוב מטריקס, או מלחמת הכוכבים פרק 4."

אז אני אמור לסרב עכשיו? ואחר כך לפגוש דמות מנטור? ולעבור מבחנים וכל זה?

"אני מניח. או שאפשר להריץ לקדימה לחלק שבו אתה פשוט עושה מה שאמרתי."

בכיף, גם ככה אין לי משהו יותר טוב לעשות. אז מה עושים בעצם?

"לפניך מסע ארוך ומסוכןןןן, מלא תועבות מוזיקליות, קולות מחלחלים, עיבודים דלקתיים וכתיבה איומההההה… עליך לבוא פנים אל פנים מול כמה מהאלבומים הנוראיים ביותר שידע המין האנושי עד ש-"

בהנחה שלא יימאס לי אחרי שני פוסטים.

"-כן, בהנחה שלא יימאס לך אחרי שני פוסטים, עד שתמצאאאא אותוווו… את האחד!"

חשבתי שאני האחד

"אתה בלתי נסבל. באמת. עד שתמצאאאאא אותווווו… את האלבום הגרוע ביותר בעולם!"

ואז?

"מה ואז? ואז, ואז, מצאאאאת אותו…."

לא הזכרת שהוא המפתח או משהו?

"בהחלט! אבל לא אוכל לספר לך עוד פרטים על זה כרגע בגלל קללת הכתיבההה העצלהההה…" *פונה למצלמה, שני אגודלים באוויר* "עכשיו בואו נתחיל!"

להמשיך לקרוא האלבום הגרוע ביותר בעולם : המסע מתחיל

דברים יפים #6

הקול של לוסי דקוס הוא כלי מאוד מנחם. הוא חסר מאמץ, בהיר ונוגה, ולא משנה מה היא שרה זה תמיד נשמע קצת כמו "גם אני הייתי שם ואתה תהיה בסדר". אני מניח שאפשר לחשוב על לא מעט זמרות אחרות עם אותו טון מבודד של עצב והשלמה אבל אני יכול להבטיח שלמעט מאוד מהן יש שיר מושלם כמו "I Don't Wanna Be Funny Anymore" שפותח את אלבום הבכורה שלה. הסנטימנט מזכיר לא מעט את Cheerleader של אנני קלארק אבל דקוס ממירה את השנאה העצמית של קלארק במשהו אוניברסלי יותר. זה לא שהיא לא מזהה את עצמה במראה, היא רק רוצה שאחרים יזהו בה משהו מעבר למסכה שכבר אינה נוחה. גם אני הייתי שם ואנחנו נהיה בסדר.

להמשיך לקרוא דברים יפים #6

שירים שאלון אוהב במיוחד

אם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות זה שאובססיה לתרבות פופ לא הולכת בקלות עם גידול ילדים. קשה לא להתעצבן מול כל התכנים העלובים שהם נחשפים אליהם בכל מקום, ועוד כאלה שנהגו במיוחד בשבילם. קשה יותר לזרום בקלילות עם הזוועות שמופיעות בכל מסיבת יום הולדת, חגיגת גן, או הצגה עירונית בלי להקרין על הכל את הטעם האישי וההו כה אנין שלך.

אתה מבין שהם יפתחו טעם משלהם יום אחד בכל מקרה, ככל הנראה כזה שנועד לחפוף כמה שפחות עם ההעדפות של ההורים המביכים שלהם. אתה יודע שזה לא באמת משנה שמיכל הקטנה לא יודעת לשיר אפילו שזאת הפאקינג עבודה שלה, וזה לא משנה שכל הפזמונים האלה הם חור שחור מילולי ששואב לתוכו את השפה העברית ומותיר אחריו רק ערימת אימוג’ים חרוכים. זה לא משנה לבני ארבע שרק רצו לקפצץ עם חברים. הם יהיו בסדר. ובכל זאת.

להמשיך לקרוא שירים שאלון אוהב במיוחד

דברים יפים #5

 רק השבוע זכיתי סוף סוף לשמוע את Coloring Book, האלבום (לא מיקסטייפ, אלבום. אם די ג'יי דרמה לא צועק הפרעות בהתחלת כל שיר זה כבר מבחינתי אלבום) השלישי של צ'אנס "קרן השמש האנושית" דה ראפר ואני אוהב אותו בסך הכל. יש שם הרבה רגעים יפים גם אם מדובר בקפיצת ראש קצת נמרצת מדי לתוך בריכת גוספל, שורה ראשונה בכנסייה, התשובות עלינו. קשה שלא להתגעגע לימים שהבחור היה קצת יותר פרום בקצוות. האלבום הזה גם שלח אותי שוב לאחד מהאלבומים הכי מוצלחים של שנה שעברה – Surf של דוני טראמפט.

כל חברי ה-Social Experiment מנגנים בשניהם והאנרגיות הטובות באות בגוונים דומים, אך הגיוון המוזיקלי והניסיוניות הרבה יותר של Surf הפכה אותו לאלבום מעניין יותר בעיני. כדי לציין סופה של תקופה ולהודות למעריצים, דוני העלה אתמול לסאונדקלאוד מיקס של קטעים שלא נכנסו לאלבום ומסתבר שגם השאריות שלו נהדרות.

להמשיך לקרוא דברים יפים #5

מוזיקה זולה

אני חלק מדור של חובבי מוזיקה שחוו את האבולוציה של רוב הפורמטים המוכרים, למעט תקליטים – הכנתי מיקסטייפים מושקעים במשך שעות על טייפ דאבל קאסט, הסתובבתי עם שני קייסים כבדים של דיסקים בתיק, נפעמתי מהדבר הזה mp3 שמאפשר פתאום למחשב שלי לנגן שירים ולא רק להריץ את קומנדר קין 6 (ללא ספק הטוב ביותר בסדרה), הורדתי במשך לילה שלם אלבום אחד של ליז פייר בסול סיק וצרבתי אותו על דיסק בזריחה. אייפוד גדוש במאה ג'יגה של מוזיקה מתויגת בקפידה הפך לאיבר בגוף שלי וגם אני הבנתי בעצב שלא הוצאתי דיסק מהקופסה כבר שנתיים.

מה שאני מנסה להגיד זה שבתור בנאדם שצרך מוזיקה כמעט בכל דרך אפשרית אני מרגיש שיש לי את הזכות להכריז שמעולם לא היה כיף יותר לאהוב מוזיקה. לשלם עשרה דולר חודשיים לגוגל מיוזיק כדי לקבל גישה בלתי מוגבלת לכל מה שבא לי לשמוע, בכל מקום, כל הזמן, בשילוב עם אפליקציית ליריקס שמקפיצה לי את המילים בסינכרון מושלם מעל כל שיר זה גן עדן. זה מדהים. אנחנו חיים בעתיד וצריך לפעמים לעצור שניה רק כדי להידהם מכל השיט המטורף שיושב לנו בכיס. מנויי סטרימינג הם הדבר הכי טוב שקרה לי כצרכן מוזיקה. הבעיה הקטנה עם זה היא שהם גם די משמידים את התעשייה הזאת.

להמשיך לקרוא מוזיקה זולה

ביקורת אלבום: Car Seat Headrest – Teens Of Denial

מאוחר מדי לשים את זה במילים

את התחושה הריקה הזאת

אתה חולק את אותו גורל עם האנשים שאתה שונא

(Drunk Drivers/Killer Whales)

היא די נדירה ההרגשה הזאת, כשקול חדש מופיע. כזה שמהדהד עמוק, כזה שמרגש אותך בכל האפשרויות שהוא מגלם. כזה שאתה לא יכול לחכות לגלות מה הוא יגיד בשיר הבא. התחושה הזו שעומד מולך עכשיו כותב יחודי, כזה שהולך ללוות אותך דרך. כותב שירים שיודע לספר סיפור, להמשיל, לעורר הזדהות, לחשוף קרביים, להצחיק, לעצבן, לאתגר. התחושה הזאת לא ביקרה אצלי הרבה מאוד זמן. לא מאז אייזק ברוק, מאז דיוויד ברמן, מאז לו ברלו, מאז ג'ף טווידי, מאז קונור אוברסט, מאז וויל שף, מאז קרייג פין. ואז מגיע וויל טולדו והאלבום הזה ואלוהים אדירים התגעגעתי.

להמשיך לקרוא ביקורת אלבום: Car Seat Headrest – Teens Of Denial

דברים יפים #4

 האלבום האחרון של שירווטר, Jet Plane And Oxbow, יצא בתחילת השנה והציב מבחינתי חתיכת רף שמעט אלבומים אחרים התקרבו אליו עד עכשיו. זה אלבום של שירים גדולים ושריריים אך עדיין גבוהי מצח, עם ניחוחות של רוק אייטיז שאפתני מהאזור של פיטר גבריאל. ברמת השלד זה גם פשוט מקבץ השירים המוצלח ביותר שג'ונתן מייבורג כתב. בכל מקרה, אחד מהדברים שהשירה הכוחנית של מייבורג באלבום ההוא הזכירה לי כל הזמן זה את דיוויד בואי בתקופת ברלין. והנה מסתבר ששירווטר ביצעו עבור ה AV Club קאבר של כל האלבום האחרון והאקסנטרי בטרילוגיה הזו, Lodger. הביצועים האלה נהדרים אחד אחד, וקצת גילו לי מחדש אלבום שאני נוטה לדלג עליו בדרך כלל.
להמשיך לקרוא דברים יפים #4

אני אוהב אותך פול סיימון

 בשבוע האחרון יצאה המון מוזיקה חדשה. חלק הגיעה משום מקום, חלק רק חיכיתי שתצא כבר, חלק העירה אהבות ישנות מתרדמת. בחיי שכבר בא לי לשמוע הכל ואז לכתוב על זה כל מיני אבחנות מרתקות עד כאב, באמת. הבעיה היחידה עם זה היא שבשבוע האחרון שמעתי פחות או יותר מאה אחוז פול סיימון, והעניין עם בלוגים כמו זה הוא שאני כבר לא בטוח שזה חשוב שהם ינפקו לכם דעה תוך שלושה יומיים גג על המדוברים של השבוע. אז בואו פשוט נצא מהנחה שאהבתי מאוד את זה שרדיוהד זכרו לכלול שירים בחדש שלהם ונעבור לדבר על כל מה שנהדר בפול סיימון. להמשיך לקרוא אני אוהב אותך פול סיימון

דברים יפים #3

הדבר הזה עושה לי ניינטיז בכל המקומות הנכונים. פיטי סקס הם להקה שיודעת לעשות בדיוק דבר אחד ממש ממש טוב. שירי רוק אלטרנטיביים מהתקופה שבה “רוק אלטרנטיבי” היה מושג. בית שקט, פזמון רועש, גיטרות פאזיות, תופים דוהרים בקצב אחיד. הכל בדיוק איפה שהייתם מצפים שיהיה ויש בזה משהו מאוד נכון ומנחם.

להמשיך לקרוא דברים יפים #3