ביקורת : James Blake – The Colour In Anything

 האלבום החדש של ג'יימס בלייק מעורר בי רגשי נחיתות וזה לא הוגן. כמו באחד מסרטי הטבע האלה של הביביסי, בכל רגע נתון נשקפת מולי תמונת נוף יפהפיה ומלאת פרטים ובאמת כל הכבוד ואיך צילמו את זה. ומצד שני אלוהים זה משעמם. אולי נעביר למשהו עם עלילה? להמשיך לקרוא ביקורת : James Blake – The Colour In Anything

המילטון – כרוניקה של התמכרות

אני יודע שרובכם מתעניינים כמעט אקסקלוסיבית במחזות זמר בברודוויי אבל רק עבור מי שלא שמע, המועמדויות לפרסי הטוני התפרסמו לאחרונה ויש מחזמר אחד שגרף מספר שיא של 16 מועמדויות וקוראים לו המילטון.  זה חשוב לא רק כי מדובר במחזמר הכי מקורי ומורכב שברודוויי ראתה מאז Next To Normal (תפסיקו להסתכל עלי ככה), אלא גם כי המילטון הוא מחזמר מהסוג שיביא פסלון טוני למישהו כמו דויד דיגס שבימים כתיקונם עושה מוזיקה כזאת:

בקיצור המילטון הוא קצת האובססיה שלי בחודשים האחרונים, וזה אפילו לא מגניב ומיוחד כי הוא קצת האובססיה של כל מי שנתקל בו.

להמשיך לקרוא המילטון – כרוניקה של התמכרות

ביקורת אלבום: פלד – הכל עלי

peled_i

יש אלבומים שעושים חשק להתחיל מהשורה האחרונה והשורה האחרונה היא שהחדש של פלד הוא אחד מאלבומי הראפ הטובים ביותר שיצאו בישראל. בז'אנר שרק לאחרונה הגיע לגיל שבו הוא יכול להרשות לעצמו לסמן באופן ברור אבני דרך, האלבום הזה הוא מועמד לא רע בכלל עבור העשור הנוכחי – סטנדרט ההפקה שמציבים כאן אורי שוחט ומיכאל כהן והאופן החכם והטבעי כל כך שבו פלד מושיב עברית מדוברת על ביט הם משהו שכל הז'אנר צריך ויכול לשאוף אליו. כאלה וייבים, כזה פלואו, כזה בס, תודה, שלום.

להמשיך לקרוא ביקורת אלבום: פלד – הכל עלי

כמה מחשבות על הלימונדה של ביונסה

beyonce-lemonade-compressed

הדבר הראשון שמעניין אותי באלבום הזה הוא הצורך לכתוב עליו ויפה שעה אחת קודם. באמת לא נכתבו מספיק מילים על החדש של ביונסה?  חזרתי לכתוב כאן לפני שעה בלחץ. למה דחוף לי לנסות להשפיע בכמה אטומים על איך שהאלבום הזה נתפס? השקות ההפתעה האלה שולחות את כל כותבי המוזיקה לגבש איזו עמדה מקורית לגבי אלבומי פופ לאו דווקא מעניינים במיוחד כאילו יש איזו אבחנה שאסור לפספס שרק מחכה לראשון שיזכה בה. הניתוח הביקורתי כסקופ שיש להגיע אליו ראשונים. זה נורא מוזר מצד אחד ודי כיף מצד שני. נחזור לכיף הזה אחר כך.

להמשיך לקרוא כמה מחשבות על הלימונדה של ביונסה

חמישייה : להתראות White Stripes

אז אם עוד לא שמעתם, ה White Stripes התפרקו אתמול.
באתר הלהקה הם כותבים שהסיבות אינן חילוקי דעות אמנותיים (הגרסה המכובסת ל"אם אני נשאר עוד שנייה אחת עם האנשים האלה מישהו יצטרך למות") אלא רצון "לשמר את מה שייחודי ויפה בלהקה". במילים אחרות הם החליטו לפרוש בשיא וטוב שכך. ג'ק ומג הבינו שיצירתיות אמיתית מגיעה כשעומדים לרשותך אמצעים מוגבלים, ולכן הם הגדירו לעצמם פורמט מוגבל – שני אנשים, גיטרה, תופים, הקלטה אנלוגית, אדום, לבן, שחור. לאורך שישה אלבומים ג'ק ומג עשו את כל מה שניתן לעשות עם הפורמט הזה ויצרו מוזיקה שתישאר הרבה אחריהם.
בהרבה מובנים הוייט סטרייפס היו אחת מלהקות הרוק הגדולות האחרונות. הם הצליחו לא להיחשף עד הסוף, לשמור על איזה ריחוק שאפשר למעריצים שלהם לאהוב אותם כמו שאפשר היה לאהוב מוזיקה רק בשנות ה-70. להפוך אותם ליותר ממה שהם, לבנות סביבם אגדות. לכן רק הגיוני שבהצהרה האחרונה שלהם למעריצים הם כתבו "הוייט סטרייפס לא שייכים למג וג'ק יותר. הוייט סטרייפס שייכים לכם עכשיו ואתם יכולים לעשות איתם מה שתרצו", הרי באיזה מקום תמיד עשינו מהם מה שרצינו.

בכל מקרה, האינטרנט מוצף כרגע בלינקים ל Seven Nation Army ו Fell In Love With a Girl, אז במקום זה הנה חמישה שירים נפלאים ושחוקים פחות מהקטלוג שלהם.

Let's Shake Hands

הסינגל הראשון שלהם מ 1998 כבר הכיל את כל מה שהפך אותם לכזה סיפור הצלחה מפתיע בהמשך הדרך – הלכלוך של הבלוז, המינימליזם של הפאנק והפופ הקליט שעומד בבסיס. אולי זאת גרסה קצת גולמית למה שעתיד לבוא, אבל באיזה מקום ג'ק תמיד ניסה בצורה מודעת לשמור על הצליל של הוייט סטייפס כמה שיותר גולמי ככה שמהבחינה הזאת השיר הזה נשמע כמו שהלהקה הזאת תמיד קיוותה להישאר.

The Same Boy You've Always Known
זה כנראה השיר הכי טוב מ White Blood Cells, שהוא כנראה האלבום הכי טוב של הסטרייפס. לכל מי שיצא להכיר בחורה שמתייחסת אליו רק כשהיא למטה וזקוקה לנחמה, הנה שיר הנושא שלה.
Who's To Say
השיר הזה, שיצא כבי סייד ל I Just Don't Know What To Do With Myself , הוא בעיקרון קאוור לשיר של Blanche, אבל ג'ק היה חבר באיזו גרסה מוקדמת של הלהקה הזאת אז יכול להיות שהיה לו חלק בכתיבה של השיר.
בכל מקרה, יש כמה שירים שאני שומר לעידוד בזמנים קשים ו Who's To Say הוא אחד מהם. אז גם ריטה אומרת ש"זה יבוא, אתה תראה", אבל כשג'ק מבטיח שאף אחד לא יכול לומר שמה שלא קרה עד עכשיו גם לא יקרה, אני מאמין לו קצת יותר.

It's My Fault For Being Famous
קצת אחרי האלבום האחרון שלהם Icky Thump, הסטרייפס שחררו את ה Conquest EP, שכלל את Conquest מאותו אלבום ועוד כמה קטעים שהקליטו באולפן הביתי של בק. רק מלהקה במקום המאוד מיוחד של הוייט סטרייפס יכול לצאת שיר קאנטרי מלוכלך על עולם הסלבים המוזר הזה שבו לכל אחד יש זכות לדחוף לך מצלמה בפרצוף.
Let's Build a Home
לפני הכל הוייט סטרייפס היו להקה של הופעות חיות. הייתה לשני הנגנים האלה את היכולת למלא במה של אצטדיון בצורה שבה גם להקות עם פי חמש נגנים ופי עשר ציוד היו רק חולמות. עניין של כריזמה.
Let's Build a Home מהאלבום השני De Stijl הוא אחלה שיר גם בגרסת האלבום, אבל הוא עובד הכי טוב בהופעה. אולי זאת הייתה המטרה שלו מלכתחילה.

להתראות וייט סטרייפס, היה רוק'נ'רול.

אוי זה אדיר – שמות להקות באייקונים

כמה אתם מזהים?

ותודה ל Buzzfeed שדאגו שאני לא אעבוד היום.

ברוכים הבאים (או: צ'קים בקופסה מימין)


פוסט פתיחה זה קצת מוזר כי אף אחד לא קורא אותו בזמן אמת. לבלוגי תרבות אין פתיחות חגיגיות. בשביל זה יש H&M.
מה שאומר שאתם כאן כי אהבתם דברים שעוד לא כתבתי (הם מבינים למה אני מתכוון).
אז מה יהיה? ביקורות ומחשבות על מוסיקה, טלוויזיה וקולנוע. מי שיקרא יסכים איתי או יתעצבן מכמה שאני עיוור ואיך בכלל יכול להיות שאני לא אוהב את Glee (יכול להיות. Glee מעפן).
 בכל מקרה אני אשתדל שיהיה נחמד ושיהיה מספיק כיבוד.
אה, ופה ושם יהיה סרטון YouTube שגם ככה כבר העבירו לכם במייל, אבל אין מה לעשות בכל זאת זה אינטרנט פה.
זהו בערך, עכשיו רק נשאר לקוות שמישהו בכלל יגלוש לעמוד הזה. כל מה שאני יכול להגיד זה ש
בר רפאלי אלירז שדה אסתי גינזבורג דיאנה גולבי אבודים ליידי גאגא.
ציצים.
יאללה בלגן