ארבעים לפעמון של מתי כספי

בעשרת הימים האחרונים חפרתי נמרצות בפייסבוק על אחד מהאלבומים האהובים עלי, אלבום הפעמון של מתי כספי. מאחר ופייסבוק זה  מקום ממש גרוע לשמור בו דברים שאתה גאה בהם, הרי לכם המחווה האוהבת והנרחבת ביותר שאי פעם כתבתי לאלבום אחד. להמשיך לקרוא ארבעים לפעמון של מתי כספי

טופ פופ!

 אזהרה: הפוסט הבא עלול לשלוח אתכם במורד מחילה אינטרנטית שממנה תגיחו מבולבלים וטרוטי עיניים שבועות מאוחר יותר. רק אומר.

אי שם בסוף היו טיוב שמאלה, מסתתר ערוץ קטן וצנוע עם מספר מנויים קטן וצנוע לא פחות שמכיל ריכוז די מטורף של אוצרות מוזיקליים אדירים, משונים ומרתקים (לרוב במקביל). תכירו את ערוץ היוטיוב של תכנית הטלוויזיה העלומה Top Pop.

להמשיך לקרוא טופ פופ!

דברים יפים #9

בקולה של הזמרת/אקטיביסטית/משוררת ג'מילה וודס נתקלתי בפעם הראשונה בלהיט המושלם Sunday Candy של דוני טראמפט והSocial Expirement. בשיר הזה היא ייצגה את דמותה המנחמת ומלאת החמלה של סבתו של צ'אנס הראפר, המגדלור שמוביל אותו הביתה, והיא היתה די מושלמת לתפקיד. יש משהו מאוד טבעי, אגבי כמעט, באופן שבו היא משתמשת בקול שלה. יש איזו תפיסה לא ממש הוגנת שבה זמרות שחורות (בלבד) נמדדות על פי יכולות ווקליות מהזן הגוספלי, עם כמה שיותר קישוטים ומליסמות ואיזו פתיחת גרון כוחנית בפזמונים הסוגרים. אתם יודעים, כל הדברים שאמורים להצטבר ל"נשמה". וודס היא הפך הגמור מזה. יש לה קול ענוג ומרחף, כמעט חף מקישוטים למעט כמה הטיות ג'אזיות פה ושם, ואין לה צורך לפתוח מבערים כדי לשדר כנות ועוצמה. מים שקטים וכל זה.

אלבום הבכורה שלה תפור בול למידותיה על ידי מיטב חברי הקולקטיב השיקגואי SaveMoney והלווינים שסביבו – אפשר למצוא כאן את מיטב הכשרונות הצעירים של שיקגו גם בהפקה וגם בתפקידי אורח אבל אין ספק שהיצירה הזאת שייכת כולה לוודס והיא מהפנטת לחלוטין. אם יש חוט מקשר באלבום הזה הוא גאווה ואהבה עצמית – גאווה בזהות שלה כאישה שחורה, בעיר שלה, בשיגעון הפרטי שלה, בשם שלה. זה אלבום שמדגים למי ששכח שאר'נ'בי יכול להיות חד ונוכח, שהז'אנר לא חייב רק ללטף או להיות סקסי. בקיצור אלבום השבוע שלי אם אתם בקטע של תארים חסרי משמעות.

להמשיך לקרוא דברים יפים #9

קאנטרי מעולה 2016, חלק ב'

לאבחנות מרתקות על קאנטרי עכשווי וחמישה אלבומים מופלאים נוספים מהזמן האחרון, פנו לחלק א'. כדי להכנס למערת הגמדים עברו לעמוד 56.


Robert Ellis – Robert Ellis

קשה לדחוס את רוברט אליס לקופסת הקאנטרי כי המוזיקה שלו הרבה יותר כל אמריקאית מזה. נקודת המוצא שלו אולי נמצאת עמוק בגבולות הז'אנר אבל בימינו יהיה יותר הוגן לקרוא לאיש סינגר סונגרייטר שעושה לרגעים רוק, קאנטרי, בלוגראס, אמריקנה וסופט רוק סבנטיזי שלווה במידה שווה מפול סיימון, פליטווד מק וסטילי דן. החיבה שלו לכתיבת שירים נקייה ומהוקצעת מהסוג הזה קצת מרחיקה אותו מהקהל האלטרנטיבי (בואו נקרא לו אני לשם העניין) שבדרך כלל מחפש את נקודות החיבור שלו לקאנטרי בצלילים מלוכלכים יחסית, עם מילים שבורות שאנחנו פורטים מייד להוכחה של כנות. אליס, לעומת זאת הוא כותב מחושב מאוד. המילים האלה נבחרו בקפידה, כל מלודיה שויפה היטב מכל שארית של צליל מיותר והתוצאה הייתה יכולה להיות סניטרית ומשמימה אבל האלבום הזה הוא הכל חוץ מזה. יש כאן עושר מוזיקלי מרשים ואת התחושה הכללית שאתה בידיים של איש מקצוע, אבל בבסיס הכל עומד סט שירי פרידה כאוב אנושי ומריר.

 ב"California" הפליטווד מקי, אליס לוקח את נקודת מבטה של אישה שעברה לעיר שכוחת אל בעקבות האהבה, ואחרי שאהובה עזב מנסה להבין מה הצעד הבא. "אולי אעבור לקליפורניה עם החלק הלא שבור של ליבי, אולי אתאהב שוב יום אחד, אבל אני לא עוצרת את נשימתי". או ב-Drivin'  על הגבר ששורף את זמנו בנהיגה ושיחות סרק רק כדי לא לחזור הביתה לנישואים מתים. "אני יודע שאת בחדר למעלה ואני כאן רואה טלוויזיה בסלון, מנסה להבין איך להיות כל כך קרוב אלייך ולהרגיש כל כך רחוק". השירים האלה נעימים ומלטפים ובו זמנית מעוקרים לחלוטין מתקווה לסוף טוב. הוידויים של אליס תמיד נשמעים רק בראשן של הדמויות האלו. כל מרוסקי הלב שלו לעולם לא אומרים דבר או נוקטים צעד, רק נותרים כלואים במעטפת חיצונית שלווה ועגולה, וזה בדיוק מה שהופך את האלבום הרביעי של רוברט אליס לאחד מהאלבומים העצובים והיפים של השנה.

Dave Cobb – Southern Family

למפיק דייב קוב היה חלק לא קטן ברנסנס כותבי השירים של הקאנטרי בשנים האחרונות. הוא הוציא דברים נפלאים מכריס סטייפלטון, ג'ייסון איזבל, סטרג'יל סימפסון, שוטר ג'נינגס ועוד רבים וטובים. הוא במידה רבה עזר להגדיר את הסאונד הלא מלוטש הזה שנשמע נאמן הרבה יותר לאמנים כמו ג'ון פריין מאשר לגארת' ברוקס. אלבום הקונספט הכללי יחסית הזה – סיפורים משפחתיים אישיים של נבחרת אולסטארז של אמנים – מרשים כהפגנת כוח של קוב על תקן המפיק המארח כעוגן מרכזי בקאנטרי העכשווי (או לפחות בקצה האיכותי שלו), אך הוא מרשים אף יותר כיצירה אחידה באופן מפתיע יחסית למספר האמנים שלקחו בה חלק. כמובן שהפורמט עצמו לא מאפשר לייצר איזו הצהרה עם ערך מצטבר אבל כמו שקוב עצמו אמר, הכל הסתכם בלא יותר מחשק אנוכי שלו לשמוע את סטייפסלטון ואיזבל באותו אלבום. הוא צדק, זה באמת ממש כיף.

Sara Watkins – Young In All The Wrong Ways

 הכנרית/זמרת/כותבת/בחורה אדירה באופן כללי שרה ווטקינס התחילה את הקריירה בגיל מאוד צעיר כחלק משלישיית הבלוגראס פורצת הדרך ניקל קריק עם אחיה שון ונגן המנדולינה הגאון כריס ת'ילי (שכיום מוביל את הפאנץ' בראדרס המופלאים). מאז היא הספיקה להוציא שני אלבומי סולו, ועוד אחד של קאברים עם סופרגרופ של אורחים מוכשרים מתוך המופע/פודקאסט החודשי שלה The Watking Family Hour, ועדיין הקול שלה ככותבת שירים נשאר קצת מאופק ומנומס מדי. לא ש- Young In All The Wrong Ways, הוא איזו סערת יצרים אבל הוא כן האלבום הראשון של ווטקינס שבו היא נשמעת בטוחה וגאה לחלוטין במי שהיא.

מוזיקלית אפשר לשמוע איך היא יושבת על הקו שבין ההבנה העמוקה שלה בבלוגראס וקאנטרי מסורתי, לבין ההשפעות של כותבי שירים מסצינת הפולק פופ של אל איי (שעם רובם היא שיתפה פעולה לא פעם וגם מתארחים כאן) כמו ג'ון בריון, איימי מאן, מייקל פן ופיונה אפל. ווטקינס תיארה את האלבום הזה כאלבום פרידה מעצמה וככה בדיוק זה נשמע. אלה שירים על הכרה כנה בתבניות שאתה חוזר עליהן לשווא, ויתור על מערכות יחסים שמזיקות לך ויציאה אל הלא הנודע. הנחישות החדשה הזאת הולמת מאוד את שרה ווטקינס.

Margo Price – Midwest Farmer's Daughter

מרגו פרייס היא אולי האמנית עם הכי הרבה באז פיצ'פורקי מכל מי שהזכרתי עד עכשיו, או לפחות בתיקו היפסטרי עם סטרג'יל סימפסון ומאוד ברור למה. היא מסמנת וי על המון קופסאות ברשימת "קאנטרי לאנשים שלא אוהבים קאנטרי". היא מזכירה לרגעים את לורטה לין או את האלבומים הראשונים של דולי פרטון (ולאהוב קאנטרי וינטג' זה לגיטימי), היא חתומה בלייבל של ג'ק וייט (ולכן מצדיקה סיקור) וסיפור חייה רצוף הטרגדיות שמפורט בשיר הפותח המדהים Hands Of Time מובא לא פעם בסיקורים של האלבום הזה כאיזו הוכחת אותנטיות עצובה, מה שמאוד מזכיר את סוג המחמאות שגם איימי ויינהאוס זצ"ל זכתה להן בזמנו. אה ואלבום הבכורה שלה די מעולה. זה גם עוזר.

זה אולי אלבום בכורה רשמי, אבל פרייס רחוקה מלהיות אמנית צעירה או לא מגובשת. יותר מעשור שהיא מנגנת קאנטרי קלאסי במזרח נאשוויל (בלהקת הליווי שלה בזמנו ניגן אחד סטרג'יל סימפסון דרך אגב וזאת הפעם המאתיים שאני מזכיר אותו בפוסט הזה), הוציאה אלבום ב-2010 כחלק מלהקת Buffalo Clover, והיא יודעת בדיוק מה הצליל שלה. לא כל הרגעים כאן חזקים באותה מידה ופה ושם פרייס קצת נעלמת לתוך שחזור צלילים שהגיעו לפניה, אבל אי אפשר להתעלם מהקול הממגנט שלה ומהגישה הישירה שלה ככותבת שירים. אז אל תתעלמו. כי אמרתי שאי אפשר.

קאנטרי מעולה 2016, חלק א'

שנת 2016 רק עברה את קו האמצע והיא כבר שנה כמעט חסרת תקדים בכל מה שקשור לריליסים ענקיים. ביונסה, רדיוהד, קניה, דרייק, צ'אנס, ריהאנה, אם תרצה השם אולי גם פרנק אושן יואיל בטובו לשחרר משהו – השנה הזאת די עצומה. מה שאומר שאנחנו עלולים לשכוח לדבר עליה כשנה של קאנטרי מבריק. אנחנו עוד רחוקים מאוד מסיכומי סוף שנה, ואני די נחרד שאני קצת משתף פעולה כאן עם המוטציה החדשה הזאת של סיכומי אמצע שנה (כאילו שהדירוגים של הסוף לא היו מיותרים מספיק), אבל אני מרגיש צורך לקחת רגע להזכיר כמה קאנטרי מעולה יצא בחודשים האחרונים. מהר מאוד גם הבנתי שאני לא אצליח אפילו להכיל את הכל בפוסט אחד.

להמשיך לקרוא קאנטרי מעולה 2016, חלק א'

היום יום הולדת : Jorge Ben – Africa Brasil

אם כותבי מוזיקה היו יכולים הם היו פשוט כותבים סדרה אינסופית של תכנים תחת קטגוריית "הנה עוד אלבום שאני אוהב". אבל אנחנו חיים בחברה מתוקנת ולכן צריך להמשיך לחפש תירוצים טובים לחפור לכם על כל האובססיות שצברנו לאורך השנים. תירוץ נוח במיוחד כזה הוא יום הולדת עגול. הי תראו! אין לי משהו אחר לכתוב ואלבום שאני אוהב יצא בדיוק לפני שני עשורים, או אולי שלושה, או גם משהו עם חמש זה די בסדר, אז הנה הזדמנות למסגר אותו כקלאסיקה! ככל הנראה דברים כאלה יקרו גם כאן מדי פעם (בפסקה הבאה לדוגמה), אבל אני מבטיח להשתדל לא לבזבז את זמנכם על אלבומים ששאר האינטרנט כבר הספיק לזרוק עליהם את כל מלאי הקונפטי. אין לי מה לתרום לתחרות הסופרלטיבים על כמה שכולנו אוהבים את The Queen Is Dead.

 אז הנה אלבום מופת שחוגג 40 החודש (האמת שיש מקורות סותרים בנוגע לחודש המדויק אבל בואו נזרום) ועוד לא ממש זכה לחגיגות בהתאם – Africa Brasil של ז'ורז'ה בן. ז'ורז'ה בן, שמאז שנות השמונים כבר קורא לעצמו ז'ורז'ה בנז'ור ושאני ממש שוקל לעבור לקרוא לו חורחה רק עבור נוחות ההקלדה, הוא ענק מוזיקלי ופחות או יותר הסנדק של תנועת הטרופיקליה בברזיל. עוד זום אאוט אחד כדי לעשות סדר – הטרופיקליה היא תנועה אמנותית ברזילאית שהחלה בסוף שנות ה-60 והתרכזה בשילוב של כמה שיותר השפעות רחוקות לתוך אותה קלחת. מבחינה מוזיקלית מדובר בערבוב מופלא של סמבה, בוסה נובה, רוק, פ'אנק ופסיכדליה עם תכני מחאה פוליטיים וחברתיים. אנשי המפתח המוכרים ביותר הם כנראה ז'ילברטו ז'יל, קאטנו ולוסו והלהקה Os Mutantes. כולם מציינים את ז'ורז'ה בן והיצירה שלו בשנות ה-60 המוקדמות כהשראה מרכזית לעתיד לבוא.

להמשיך לקרוא היום יום הולדת : Jorge Ben – Africa Brasil

שירים שאלון אוהב במיוחד

אם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות זה שאובססיה לתרבות פופ לא הולכת בקלות עם גידול ילדים. קשה לא להתעצבן מול כל התכנים העלובים שהם נחשפים אליהם בכל מקום, ועוד כאלה שנהגו במיוחד בשבילם. קשה יותר לזרום בקלילות עם הזוועות שמופיעות בכל מסיבת יום הולדת, חגיגת גן, או הצגה עירונית בלי להקרין על הכל את הטעם האישי וההו כה אנין שלך.

אתה מבין שהם יפתחו טעם משלהם יום אחד בכל מקרה, ככל הנראה כזה שנועד לחפוף כמה שפחות עם ההעדפות של ההורים המביכים שלהם. אתה יודע שזה לא באמת משנה שמיכל הקטנה לא יודעת לשיר אפילו שזאת הפאקינג עבודה שלה, וזה לא משנה שכל הפזמונים האלה הם חור שחור מילולי ששואב לתוכו את השפה העברית ומותיר אחריו רק ערימת אימוג’ים חרוכים. זה לא משנה לבני ארבע שרק רצו לקפצץ עם חברים. הם יהיו בסדר. ובכל זאת.

להמשיך לקרוא שירים שאלון אוהב במיוחד

מוזיקה זולה

אני חלק מדור של חובבי מוזיקה שחוו את האבולוציה של רוב הפורמטים המוכרים, למעט תקליטים – הכנתי מיקסטייפים מושקעים במשך שעות על טייפ דאבל קאסט, הסתובבתי עם שני קייסים כבדים של דיסקים בתיק, נפעמתי מהדבר הזה mp3 שמאפשר פתאום למחשב שלי לנגן שירים ולא רק להריץ את קומנדר קין 6 (ללא ספק הטוב ביותר בסדרה), הורדתי במשך לילה שלם אלבום אחד של ליז פייר בסול סיק וצרבתי אותו על דיסק בזריחה. אייפוד גדוש במאה ג'יגה של מוזיקה מתויגת בקפידה הפך לאיבר בגוף שלי וגם אני הבנתי בעצב שלא הוצאתי דיסק מהקופסה כבר שנתיים.

מה שאני מנסה להגיד זה שבתור בנאדם שצרך מוזיקה כמעט בכל דרך אפשרית אני מרגיש שיש לי את הזכות להכריז שמעולם לא היה כיף יותר לאהוב מוזיקה. לשלם עשרה דולר חודשיים לגוגל מיוזיק כדי לקבל גישה בלתי מוגבלת לכל מה שבא לי לשמוע, בכל מקום, כל הזמן, בשילוב עם אפליקציית ליריקס שמקפיצה לי את המילים בסינכרון מושלם מעל כל שיר זה גן עדן. זה מדהים. אנחנו חיים בעתיד וצריך לפעמים לעצור שניה רק כדי להידהם מכל השיט המטורף שיושב לנו בכיס. מנויי סטרימינג הם הדבר הכי טוב שקרה לי כצרכן מוזיקה. הבעיה הקטנה עם זה היא שהם גם די משמידים את התעשייה הזאת.

להמשיך לקרוא מוזיקה זולה

ביקורת אלבום: Car Seat Headrest – Teens Of Denial

מאוחר מדי לשים את זה במילים

את התחושה הריקה הזאת

אתה חולק את אותו גורל עם האנשים שאתה שונא

(Drunk Drivers/Killer Whales)

היא די נדירה ההרגשה הזאת, כשקול חדש מופיע. כזה שמהדהד עמוק, כזה שמרגש אותך בכל האפשרויות שהוא מגלם. כזה שאתה לא יכול לחכות לגלות מה הוא יגיד בשיר הבא. התחושה הזו שעומד מולך עכשיו כותב יחודי, כזה שהולך ללוות אותך דרך. כותב שירים שיודע לספר סיפור, להמשיל, לעורר הזדהות, לחשוף קרביים, להצחיק, לעצבן, לאתגר. התחושה הזאת לא ביקרה אצלי הרבה מאוד זמן. לא מאז אייזק ברוק, מאז דיוויד ברמן, מאז לו ברלו, מאז ג'ף טווידי, מאז קונור אוברסט, מאז וויל שף, מאז קרייג פין. ואז מגיע וויל טולדו והאלבום הזה ואלוהים אדירים התגעגעתי.

להמשיך לקרוא ביקורת אלבום: Car Seat Headrest – Teens Of Denial

אני אוהב אותך פול סיימון

 בשבוע האחרון יצאה המון מוזיקה חדשה. חלק הגיעה משום מקום, חלק רק חיכיתי שתצא כבר, חלק העירה אהבות ישנות מתרדמת. בחיי שכבר בא לי לשמוע הכל ואז לכתוב על זה כל מיני אבחנות מרתקות עד כאב, באמת. הבעיה היחידה עם זה היא שבשבוע האחרון שמעתי פחות או יותר מאה אחוז פול סיימון, והעניין עם בלוגים כמו זה הוא שאני כבר לא בטוח שזה חשוב שהם ינפקו לכם דעה תוך שלושה יומיים גג על המדוברים של השבוע. אז בואו פשוט נצא מהנחה שאהבתי מאוד את זה שרדיוהד זכרו לכלול שירים בחדש שלהם ונעבור לדבר על כל מה שנהדר בפול סיימון. להמשיך לקרוא אני אוהב אותך פול סיימון