The Universal Sigh יצא לאור

כשרדיוהד הוציאו את The King Of Limbs להורדה, בין האפשרויות לקניית האלבום הייתה ב Newspaper Edition. מזה כמובן הבנתי שהולכת לצאת איזו גרסה עטופה בנייר ממוחזר, בעיצוב של עיתון או משהו ולמי אכפת כי אני רוצה לקנות הורדה ועכשיו. אז כשרדיוהד אומרים עיתון, הם מתכוונים לזה. לעיתון הנלווה לאלבום החדש קוראים The Universal Sigh והוא מופץ בלא מעט נקודות ברחבי העולם. כמובן שישראל היא לא אחת מהן, אז אתם לא צריכים להרגיש אשמים בזמן שאתם מורידים את גרסת ה-PDF כאן באדיבות האתר הניו זילנדי ripitup.

אז מה יש שם? אם אתם זוכרים את החוברת הסודית בגב של Kid A, זה משהו בסגנון הזה רק יותר גדול.
יש כאן כמה כתבות/סיפורים קצרים (אחד מהם מאת סטנלי דונווד אמן העטיפות הקבוע של הלהקה) שעוזרים להבהיר קצת את הנושא של האלבום, או במילים אחרות מה העניין עם העץ הזה. הכל סובב את הניתוק שכולנו מרגישים (כביכול) ככל שאנחנו מרחיקים את עצמנו מהפראיות של היערות, של הטבע. או משהו.
אפשר גם למצוא שם ציורים משונים, חצאי משפטים לא ברורים (אבל בכל זאת קריפיים) ומילים לשירים – הרבה מהם לא שירים שמופיעים באלבום אז אם עוד לא הייתם בטוחים שיש איזה חלק ב' בדרך אתם יכולים להירגע.
בכל אופן אם בא לכם משהו חדש לקרוא עם הקפה של הבוקר, אתם מוזמנים להחליף את התמונות של ג'קי ביום שאחרי בציורים של ענפים בשחור לבן. שניהם מדכאים בדרכם המיוחדת.

Radiohead – כתב הגנה

אז רדיוהד הוציאה אלבום או משהו? חבל שאף אחד לא מדבר על זה קצת. הנה, אני אתחיל.
ידעתי שיש בקהל של הלהקה גרעין עיקש ומאוכזב שעדיין מאמין שאולי באלבום הבא תום יורק יתפנה לכתוב את High and Dry 2 : 2 High, 2 Dry (או משהו), ועד שהיום הזה יגיע הם ימשיכו להקשיב ולשנוא כל שיר חדש שהם מוציאים. אבל לא באמת שמתי לב כמה חובבי מוסיקה מבטלים אותם כאוברייטד. עכשיו זה כבר יותר מעניין.

אני לא מת על המילה הזאת, overrated. זאת דרך קצרה יותר להגיד לקבוצה גדולה של אנשים "אני יודע שאתם מעריכים משהו, אבל הוא לא מוצלח בעיני ולכן הגעתי למסקנה שכולכם טועים". קביעה די יומרנית כשחושבים על זה. אבל עדיין, אני מבין מאיפה זה בא. השנאה לרדיוהד פחות קשורה למוסיקה שלהם ויותר לסדר הגודל של הקהל שלהם. למה דווקא הם? למה כל הוצאת אלבום של הלהקה הזאת היא המקבילה האינטרנטית למעמד הר סיני? הרי יש עוד אלף אמנים שעושים מוסיקה לא פחות נפלאה ולא קלה לעיכול, אבל רק רדיוהד מצליחים לגרום למיליוני אנשים להקשיב בסבלנות ולנסות לעכל צלילים שהם היו פוסלים אחרי חצי האזנה אם הם היו מגיעים מכל אמן אחר.


שואלים אותי אם הייתי "מנסה כל כך לאהוב את זה" אם זה לא היה רדיוהד. שאלה טובה והתשובה היא לא. אני ועוד הרבה כמוני מקבלים אלבום חדש שלהם בהרבה יותר אורך רוח מזה שהיינו מגלים לאלבום של להקה אחרת, והסיבה פשוטה – רדיוהד הרוויחו ביושר את תשומת הלב שלנו. הם דאגו לתת לאיצטדיוני העולם את The Bends לפני שלקחו את כל הקהל הענק הזה איתם למסע מרתק שנמשך עד היום. בזכות נקודת הפתיחה המאוד קליטה וסוחפת של הלהקה הזאת הם זכו באמון מלא מהמעריצים שלהם, והגיעו למצב המרתק הזה שבו הם הפכו לצינור שדרכו המון מאזינים נחשפים לצלילים חדשים. אנשים שלא היו נותנים ל-Flying Lotus סיכוי מוכנים ללכת למקום הזה עם רדיוהד, המדריכים שעליהם הם סומכים.

רדיוהד שונאים להיכנע למוסכמות כמו פוקוס בתמונות יח"צ.

מטיחים שאין להם כבר שום דבר חדש להגיד, שחלפו הימים שלהם כלהקה פורצת דרך, שהם רק ממחזרים השפעות אלקטרוניות לא מאוד חדשות. הכל נכון, אבל השאלה היא אם זה משנה. אם הייתי מוכן להקשיב אך ורק לאמנים פורצי דרך היה לי עכשיו הרבה יותר מקום פנוי באייפוד. כל עוד רדיוהד עוד לא הגיעו למקום שבו הם רק יוצרים גרסאות טובות פחות לשירים שהם כבר כתבו, אני אקשיב להם. בינתיים הם עובדים ממש קשה כדי להימנע מהמקום הזה, וזה ראוי להערכה גם אם אתה לא אוהב את מה שהם עושים.

אז אפשר להתעצבן מכך שכבר יותר מעשור שהחבורה הזאת זוכה לתהודה אדירה על מוסיקה יחסית הרפתקנית בזמן שאמנים אחרים שעושים את הדברים האלה טוב יותר או שעשו את זה קודם לא זוכים לאותה הכרה. אפשר, אבל אז מפספסים את כל הנקודה. עצם העובדה שהרכב כלשהו מוציא אלבום כמו The King Of Limbs וזוכה ליחס הזה היא לא פחות מנס. כשאני חושב על כל האנשים ברחבי העולם שהקשיבו לאלבום הזה במקביל, ירדו לעומק, חיפשו ניואנסים והתחילו בזכותו דיונים סוערים על החשיבות של מיידיות מול ניסיוניות, מלודיה מול קצב ומה זה בכלל שיר פופ, אני נאלץ להשתמש במילה "נפעם".

 אני לא חושב ש The King Of Limbs הוא יצירת מופת. יש בו כמה שירים טובים באמת והרבה רעיונות יפים, אבל הוא נשמע לי כמו שלב בדרך ליישום מוצלח יותר של הרעיונות האלה באלבום עשיר יותר. הוא בטח לא נשמע כמו אלבום שנועד לקבלת פנים כזאת. אני כן חושב שסוף השבוע הזה שבו מיליוני אנשים חוו ביחד את היצירה הזאת ולקחו ממנה מה שלקחו היה רגע נדיר ומיוחד מאוד. רגע חשוב אפילו יותר מהאלבום שהצית אותו.

רושם ראשוני : Radiohead – The King Of Limbs

רושם ראשוני הוא בדיוק זה. אלבום חדש מתנגן לראשונה באוזניות, אצבעות על המקלדת. זאת לא ביקורת אלבום.
לא יודע אם התוצאה קריאה, אבל די מעניין אותי לראות אם הצורה בה אני תופס את השירים האלה תשתנה (או לא) לאורך זמן.
טוב, אז רדיוהד חדש, אני מתרגש. בואו נתחיל.


Bloom
גרוב תופים לא סדיר, מלודיית שירה שחוזרת על עצמה, אפס גיטרות  – נראה שאנחנו נכנסים באלבום הזה לאיזור הרבה פחות קומוניקטיבי מב- In Rainbows. יש משהו קצת ג'אזי בשיר הזה שיכול היה להשתלב בקלות ב The Eraser, אלבום הסולו של תום יורק.

Morning Mr Magpie
עוד שיר של גרוב מתפתח. גיטרה מתקתקת בדחיפות מעל מקצב תופים חד. אין ממש פזמון, רק ברייק מהתופים שמשאיר אותנו לרגע רק עם הגיטרה, מקצב אלקטרוני וזמזום פלצט שמזכיר את Optimistic.
שיר שני משמונה עם לופ תופים קבוע – לא נראה שפיל סלווי היה עסוק במיוחד בהקלטות. ואני אומר את זה למרות שאלה שני שירים שמובלים בעיקר על ידי קצב.

Little By Little
אחלה שיר כבר מהאזנה ראשונה. כלי הקשה מתגברים, גיטרה חשמלית ומלודיית… רדיוהד. אין לי שם אחר לזה. מדהים כמה מפותחת וקלה לזיהוי השפה המלודית שלהם. זה רק המחשב שלי, או שאין כמעט בס בשירים האלה? לפחות קולין גרינווד אירח לפיל סלווי חברה מחוץ לאולפן. (זה המחשב שלי.)

Feral
טוב, כבר ברור ש The King Of Limbs הוא אלבום של מקצבים והצליל שלו בינתיים אחיד מאוד.
קטע אינסטרומנטלי עם חצאי הברות מסומפלות של הקול של תום כעוד כלי הקשה. אני מתחיל לחשוב שההכרזה והיציאה המהירה של האלבום הזה נועדו גם כדי להוריד מכובד משקלו של "אלבום חדש של רדיוהד", ולאפשר ללהקה להוציא 8 קטעים יחסית נסיוניים ולא מאוד קלים לעיכול בלי שזה יהפוך לסיפור גדול. כמובן שהניתוחים שאחרי יסבירו איך ההכרזה המהירה וההוצאה האגבית של האלבום הזה הם בכלל מהלך שיווקי מבריק שרק עוזר להפוך את העניין לאירוע גדול עוד יותר. אני פשוט לא בטוח שזאת בהכרח הכוונה.

Lotus Flower
ה"סינגל", או לפחות השיר היחידי שזכה לקליפ (מוזר כמה קשה להוריד את העיניים מחמש דקות של תום יורק רוקד/חווה התקף אפילפטי), והוא אכן הגרסה המרוככת ביותר של מה שהגיע לפניו. עוד גרוב חוזר עם מריחות שירה של תום – אבל הפעם הגרוב הזה רקיד והמלודיה קליטה.
באלבומים האחרונים הביקורות תמיד נפתחו באיזה משהו בסגנון של "יש איזה חזרה לשירי גיטרה פה ושם אבל זה לא בדיוק מכונת הזמן המכוונת ל-1997 שלה קיוויתם". לא רואה שאפשר להגיד את זה על האלבום הזה. אם אתם עדיין מחכים לשירים מלפני 14 שנה, לא ממש זורקים לכם כאן אפילו חצי עצם.

Codex
השינוי בדינמיקה היה מאוד דרוש בשלב הזה. שיר פסנתר יפיפה עם נגיעות של אלקטרוניקה וכלי נשיפה (או הגרסה המסונתזת לכלי נשיפה). מת כבר לחזור אליו לסיבוב שני כי עם כל הכבוד לכל השירים שקדמו לשיר הזה, זה הראשון שהצליח לגעת באיזה רגש. אני לא אומר שהוא היחיד, אבל הוא היחיד שעושה את העבודה מהאזנה ראשונה.

Give Up The Ghost
גיטרה אקוסטית? אחרית הימים. זה אולי נשמע כמו איזו חריגה סגנונית, אבל מוזיקלית השיר משתלב בצורה מאוד טבעית באלבום הזה – זה עדיין מהלך חוזר ומהפנט (רק שהפעם הוא על האקוסטית) עם שירה לא ברורה (באמת שזיהיתי רק חצאי משפטים, ואני לא בטוח שהייתי מבין הרבה גם מחוברת מילים מלאה) וחלומית מעליו.

Seperator
השיר הסוגר (כבר שיר סוגר? וואו זה היה קצר). החל מהאמצע השיר השחר מתחיל לעלות לאט עם ליין גיטרה יפה ואופטימי שמתפשט לאט ומעיר אותנו בעדינות מהטריפ המשונה הזה עם תום שקורא שוב ושוב "Wake me up".

נכון לעכשיו יש לי הרגשה שזה אלבום שאני אשמע בזמנים מאוד מסויימים – נסיעה לילית או משהו בסגנון.
כמעט אין ב The King Of Limbs "שירים" במבנה מסורתי עם בתים ופזמונים. הייתם חושבים שזה מעבר שרדיוהד עשו מזמן אבל אם תקשיבו שוב לאלבומים קודמים תמצאו בכולם שירי בית-פזמון.
זה אלבום של גרוב ומקצבים, טריפ אפל (השתמשתי במילה "טריפ" הרבה יותר מדי בפוסט הזה)  שנעים לשקוע לתוכו אבל גם דורש תשומת לב במהלך ההאזנה כדי לא לאבד אותו באחורי התודעה. הכל חוץ מהתופים והשירה של יורק נשמע כמו קישוטים, מחשבה מאוחרת.

לראשונה אין אפילו רגע אחד בו פותחים מבערים ומשחררים מעט כעס. מכירים את הרגעים בהם תום מתחיל לסנן מילים במין זעם עצור? אז אין כאלה באלבום הזה.  גם ברגעים בהם המילים עצמן מקבלות גוון מאיים רדיוהד נשמעים כאן במין טראנס, שקועים עמוק בגרוב. לפחות בהאזנה ראשונה זה נשמע פחות כמו אלבום של רדיוהד ויותר כמו אלבום סולו שני של תום יורק עם נגנים אורחים מלהקת האם. אם מסתכלים עליו כעל המשך ל The Eraser הוא נשמע כמו התפתחות טבעית. הצליל אולי עשיר ועמוק יותר, אבל עדיין אפשר למצוא באלבום ההוא את תחילת החיפוש שהמשיך כאן.

אבל בתור אלבום של רדיוהד כל מה שאני יכול לומר כרגע זה שהוא שונה לגמרי, וזה בסדר כי הדבר הראשון שאני מצפה לקבל מרדיוהד בכל פעם זה "שונה לגמרי". אני עוד לא יודע אם מדובר בשונה טוב, אבל ברור לי שאני כבר רוצה סיבוב שני.

– עדכון : אחרי שהאבק קצת שקע, הדיון סביב האלבום הזה הפך בעיני למעניין יותר מהאלבום עצמו. הנה רושם קצת פחות ראשוני מהויכוחים סביב The King Of Limbs.

האלבום החדש של Radiohead יוצא בשבת!

הולי שיט, יש ל-Radiohead אלבום חדש.
קוראים לו The King Of Limbs  ואתם מוזמנים להזמין אותו מראש ממש עכשיו. הוא יוצא בגירסה דיגיטלית ובמארז Newspaper (אל תשאלו אותי) שיכלול שני תקליטים, דיסק ושלל אקסטרות. הגירסה הפיזית יוצאת ב-9 למאי, וההורדה הדיגיטלית נפתחת בשבת. את כל הסיפור הזה אפשר להזמין כאן.

כבר אמרתי הולי שיט נכון?