טריילר – The Tourist

הנה הטריילר לסרט The Tourist. למה זה מעניין אתכם? כי מככבים בו אנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ, ואתם רוצים לשכב לפחות עם אחד מהם.

מה אנחנו יודעים:
ג'וני דפ הוא איזה תייר (יש לי חוש אבחנה דק) באיטליה.
תייר מאיפה? לפי המבטא המעורפל כנראה שנפטון.
אנג'לינה ג'ולי היא אישה מסתורית/מרגלת/שקר כלשהו שפוגשת בג'וני ב"מקרה" ומסבכת אותו במזימה מלאה ביריות ומתח מיני. כלומר הדמות שהיא שיחקה כבר בארבעה סרטים אחרים.

שווה לחכות?
לא בטוח. מצד אחד מפגש כזה של סמלי מין לא קורה כל יום, וגם עלילות לעוסות לפעמים יכולות להעביר את הזמן בכיף. הכתיבה גם שנונה יחסית לפי הטריילר אז למה לא. מצד שני בגדול זה Knight and Day עם מבטאים גרועים? איזה בזבוז.

אחרי השיא

השבוע הבנתי כמה פיספסתי.
באמצע הליכה בערב האייפוד שלי בחר אקראית לנגן את "את שקט" של אביתר בנאי, מתוך "עומד על נייר".
לא זכרתי שהשיר הזה קיים, אפילו לא זיהיתי את האמן עד שאביתר התחיל לשיר, ובטח שלא זכרתי כמה הוא יפה. עצרתי, התיישבתי על הדשא בפארק ושמעתי אותו שוב. ושוב.
מאז, "עומד על נייר" לא יוצא לי מהאוזניים והוא אלבום מבריק, לא פחות. אז איך יכול להיות שכל מה שאני זוכר מהפעמים הראשונות ששמעתי אותו כשהוא יצא היא תחושה עמומה של אכזבה?
אני לא מצליח לזכור בדיוק מה לא אהבתי באלבום הזה אז, אבל נראה לי שמה שבאמת הפריע לי היא העובדה שזה לא האלבום הראשון.
כן, לאביתר בנאי יש איזה בעיה עם חובבי אלטרנטיב ישראלי. הם מרגישים שהם קצת איבדו אותו.
הוא הוציא אלבום בכורה שחדר לכל מי ששמע אותו מתחת לעור – הפסנתר, הדיכאון, המילים האפלות (אקדח, מישהו?), מדובר בחתיכת מוסיקה די מושלמת. בקרב לא מעט חובבי מוסיקה שאני מכיר האלבום הזה נחשב לאחד מהאלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים, לא פחות.
ואז הגיע האלבום השני, "שיר טיול", והוא היה מצוין ומלא בחיפושים מוזיקליים מעניינים אבל זה לא היה זה.
אחריו יצאו "עומד על נייר" ו"לילה כיום יאיר", ושוב, זה לא זה. במקום פסנתר, אהבות נכזבות וקול שנקרע מעצב, קיבלנו גיטרות, שירים של ארבעה אקורדים וחזרה בתשובה.
בנאי נמצא בתקופה מצויינת בקריירה, זוכה להצלחה אדירה והופך במהירות לקונצנזוס מסדר הגודל של דוד אהוד, אבל עבור רבים מאלה שהתאהבו בו מהאלבום הראשון כל אלבום חדש שהוא מוציא הוא עוד אכזבה.

ככה אנחנו, אוהבי המוסיקה, מכורים להשוואות. רוצים להתווכח על הטובים של השנה, לעשות רשימות, לקטלג, להחליט מה יותר טוב ממה. זה כיף לפעמים, אבל גם קצת בעייתי כשבדרך אנחנו מפספסים המון מוסיקה מצויינת.

כשהשיר התחיל להתנגן לא ידעתי של מי הוא או מאיזה אלבום הוא, וזה לא עניין אותי. לא סחבתי איתי את ההיסטוריה שלי עם האמן, ולא הייתי עסוק בהשוואות ל"תיאטרון רוסי". סתם שמעתי שיר מעולה שריגש אותי כמו שלא התרגשתי כבר הרבה זמן (סתם אני לא מתרגש, אני גבר. אין לנו רגשות, רק אשכים).
אני מכיר אנשים שהצליחו לפספס באותה צורה את כל מה שרדיוהד עשו אחרי OK Computer (חתיכת פספוס רציני), או את כל מה ש Arcade Fire עשו אחרי Funeral.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לקבוע עבור כל אמן שאנחנו אוהבים את נקודות השיא, ופשוט לגשת לכל אלבום כמו לדייט ראשון, טבולה ראסה. בלי "האלבום הכי טוב שלו מאז X" או "לא מגיע לשיאים של Y".
יכול להיות שנוכל ליהנות מהרבה יותר יופי אם רק נעשה את מה שהאמנים האהובים עלינו כבר עשו – נעבור הלאה.

שירה עברית – "עדיף" מאת דניאל סלומון

קוראים יקרים,

הגיע שוב הזמן להקדיש מעט תשומת לב לאמנות המילה הכתובה.
והשבוע נבחן את השיר "עדיף" של היוצר והזמר דניאל סלומון.



כבר הרבה יותר מפעם
אני חשבתי לעזוב ולנטוש את הרחוב
שעשה לי כל כך טוב

נראה שאנחנו פותחים בסתירה – מצד אחד צורך חוזר ונשנה של המספר לעזוב את ביתו לרחוב אחר, אך מצד שני הוא מתוודה כי אותו הרחוב עשה לו טוב. מדוע אין המספר המעונה מעוניין להישאר באותו רחוב טוב?

כי העיר הזאת קטנה לשנינו
והיא מלאת כאב
תמיד נרצה להתאהב
בדבר האמיתי
ולא אחד בשני
והנה התשובה – מדובר ברחוב המלא בזכרונות של אהבה נכזבת. לא רק הרחוב, העיר כולה! רק אחד מהשניים יכול להישאר בעיר כדי להבטיח שלא יצטלבו דרכיהם של הזוג המיוסר. אך מה עמד בדרכם של האוהבים הטרגיים? נראה שלא רצו להתאהב זה בזו, אלא רק בדבר האמיתי. מהו אותו דבר אמיתי? לא ברור. דבר אחד בטוח – על המספר לעזוב את העיר ולהמשיך עם חייו.

אז עדיף להישאר ולהחזיק ידיים
כי סופות חזקות מתקרבות ובאות

המממ… אני מתחיל לתהות בנוגע ליציבותו הנפשית של הדובר. המסקנה שלו מהמצב היא שעדיף להישאר ולאחוז את אהובתו, שורות מספר לאחר שטען שלא יוכלו לחלוק את אותו הכרך! זאת מאחר וסופות (מטפוריות) מתקרבות להכות בהם.

מתקרבות ויורדות עלינו עדיין

לא, נראה שבעצם הן כבר בעיצומן ויורדות עדיין.
מה פשר הדברים? מהן אותן סופות? האם הן מתקרבות או יורדות עדיין? כיצד סופות יכולות לרדת? ומדוע עדיף להישאר?! אני בטוח שנזכה לתשובות בחציו השני של הפזמון.

אז עדיף להישאר
שלא נעוף ברוח
היא תבוא, היא תבוא, היא תבוא כן, היא תבוא
אני בטוח

לעזאזל.
הייתכן שגם הכותב אינו מבין את פשר הדברים וסתם שירבט מילים ללא כל היגיון פנימי?
אני מסרב להאמין – רק ראו עד כמה הוא משוכנע בבואה של הרוח.
בואו נמשיך.

ואני לא יכול לחשוב
שאת של מישהו אחר
שאוהב הרבה יותר
בלילות את לצידו
תמיד תרצי בטובתו

ובכן אין מנוס מלהכיר בכך שגיבורנו מעורער בנפשו, ייתכן שעקב מחסור בחמצן ברחם או פגיעת ראש בילדות.
אותה האהובה איתה העדיף להישאר על מנת לשרוד את הסופות והרוחות נמצאת בכלל בזרועותיו של גבר אחר. לא רק זאת, הוא מודה שאותו הבחור אוהב אותה הרבה יותר! ואני קורא לגיבורנו – עזוב את זוג הנאהבים הנעימים הללו, וחדל להטריד אותם עם הבלים ומטאורולוגיה. עבור נא בהקדם לעיר אחרת, או אולי למוסד תומך.

אז אצלי הכל בסדר
מהכרותי הקצרה איתך, הרשה להטיל בכך ספק.
עד שאני נשבר
כמובן.
וכלום ממני לא נשאר
מדמם על הרצפה
מרסיסים של אהבה
ובכן, הכתובת היתה על הקיר. ללא טיפול הולם ובמצב מעורער נראה שגיבורנו הטרגי פגע בעצמו פיזית וסיים את חייו האומללים. לעומת זאת יכולותיו בערבוב מטפורות לכדי רוטב סמיך אך חסר טעם נותרו בעינן. מדמם מרסיסים של אהבה. אללי.

אם בין קוראינו קיימים כאלו הסובלים מהכאב המר של אהבה נכזבת, זכרו – מחר הוא יום חדש! אל לכם לאבד תקווה. שלא כמו אותו הבחור, עשו את הבחירה הנכונה וצאו לדרך חדשה – עזבו את הרחוב, על אף שעשה לכם כל כך טוב.
עזבו את הרחוב ידידיי!



חמש סיבות לראות את The Social Network

ממש עוד מעט מגיע לקולנוע הסרט החדש The Social Network* המספר את סיפור ההקמה של פייסבוק ועל הדרך ינסה לתפוס את רוח התקופה וכאלה. אני ממש רוצה כבר  לראות אותו, והנה חמש סיבות למה:

1. דיוויד פינצ'ר ביים את הסרט. הוא ביים גם את "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב" והם מעולים, אז אולי גם הסרט הזה יהיה מעולה. לזה קוראים היקש לוגי.

דיוויד פינצ'ר ביים גם את זה.

2. ג'סי אייזנברג מככב. ג'סי אייזנברג הוא כמו מייקל סרה, רק כריזמטי ויודע לשחק. בעצם הוא בכלל לא כמו מייקל סרה. אה, והוא גם היה בזומבילנד! זומבילנד היה ממש כיף! וגם ב Adventureland! עם הבחורה מדמדומים כשהיא עוד הייתה מגניבה! אני נלהב!

ג'סי אייזנברג שיחק גם בזה.

3. ארון סורקין כתב. ארון סורקין כתב לטלוויזיה את Sports Night (הטובה והנשכחת), The West Wing (הטובה והצדקנית) ואת Studio 60 (הלא ממש טובה, אבל עם רגעים). לקולנוע הוא כתב את "בחורים טובים" ואת "מלחמתו של צ'ארלי וילסון" ושניהם היו כתובים מצויין. סורקין הוא כותב מהסוג שאוהבים או שונאים, אבל בכל מקרה אי אפשר לטעות בכתיבה שלו. מצד אחד הדיאלוגים שלו חכמים מאוד, שנונים, מהירים וקולחים. מצד שני לפעמים הם קצת חכמים מדי, אף-אחד-לא-מדבר-ככה חכמים מדי.
לי נראה שהכתיבה שלו תהיה אמינה ותשב מצויין בפה של חבורת גאוני היי טק מכורים לרד בול, אז הוא יתאים יופי לסרט הזה.
(היי, זוכרים כשיאיר לפיד ניסה לכתוב The West Wing בעברית, ויצאה לו סדרה מלאה אנשים שמדברים כמו יאיר לפיד? מה זה היה? קריפי, זה מה שזה היה.)

ארון סורקין נתן השראה לזה, אבל אני סולח לו.

4. זה סרט על פייסבוק. וזה מעניין משני כיוונים – מצד אחד, כולנו משתמשים בדבר הזה כל הזמן, אז די מעניין לשמוע איך הוא נוצר, הפך לאימפריה ומי נדפק בדרך. מצד שני, סרט על אתר אינטרנט? אפשר להוציא מזה סרט מעניין? אפילו Pirates of Silicon Valley על המאבק בין אפל למיקרוסופט היה רק מעניין לפרקים, אז מסקרן לראות אם הצליחו להוציא מפייסבוק סיפור לסרט טוב.

5. לא שאיכפת לנו ממבקרים אבל… The Social Network מקבל את הביקורות הכי טובות שראיתי כבר הרבה זמן. 97 ב metacritic ו 97% ב Rotten Tomatoes ליתר דיוק. אין דברים כאלה.

הנה הטריילר המכיל סיבת בונוס – יש בסרט אחת מהסצינות הקלישאתיות האהובות עלי, בהן הגאון כל כך גאוני שהוא כותב נוסחאות מתימטיות על החלון כי דפים לא יכולים להכיל את הגאונות שלו! מה עוד אפשר לבקש?

*תת רשימה – חמישה הימורים לשם העברי של הסרט :
1. חברים אינטימיים ברשת
2. פייסבוק מת מצחוק
3. המרגל שעשה לי לייק
4. רשת קטלנית
5. גברת תפתחי, זה מרק צוקרברג

ביקורת: נינט טייב – קומוניקטיבי (או: Objection!)

טוב, נינה תני לי מבט מיוסר אל האופק. מספיק קרוב.

הבעיה שלפנינו היא כזאת – אני אוהב את האלבום האחרון של נינט.

גם אני לא חשבתי שההנאה שלי מאיזה אלבום היא בעיה, אלא שמאז כבר הובהר לי שכשפוץ מוסיקלי כמוני אוהב (לא סתם מחבב או מסמפט פלוס – אוהב) אלבום של נינט, עליו לנסח כתב הגנה מסודר על מנת שיוכל לייצג את עצמו בבית משפט האינדי הקרוב לביתו (מתכנס באוזן בר, מתחיל שעתיים אחרי השעה שפורסמה).
יכולתי לצפות את ויכוחי הסרק עם כל אלה שהתאכזבו מכך שהיא הפסיקה לשיר מה"נשמה" (כי יש נשמות ואפשר לשיר מהן ואנחנו חיים בעולם רציונאלי ושפוי), אבל כשגם אחיך למחתרת מתחילים לשפוט אותך אתה מבין מהי בדידות. הוא מבין אותי.

להלן תמליל השימוע (הקורא הישר שמעוניין לתקן את הטעויות שלי במונחים משפטיים מוזמן לחפש חיים) :

בית המשפט!

אנחנו איזכור יותר מגניב מפרקליטי אל איי!

האם אתה נשבע להשתמש אך ורק ברפרנסים אזוטריים רק כדי להראות שאתה מכיר אותם?


[יד על ערימת עותקים של "חנטריש שלוש ורבע"] נשבע.


לטענתך אתה מפיק איזו הנאה מהאזנה לאלבומה האחרון של ה"זמרת" נינט טייב?


אכן.


סוג של גילטי פלז'ר?


בכלל לא.


הנאה אירונית אולי?


אפילו לא קצת.


אז אולי הנ-


תן לי לחסוך לך זמן – סתם הנאה כנה מהמוסיקה המצוינת באלבום המצוין הזה.


אני מבין. האם אתה מודע לכך שמדובר בזמרת שאינה יותר מתוצר חלול של תכנית הריאליטי משחיתת התרבות "כוכב נולד"?


מודע בהחלט. ואתה דמות מוגזמת.


והנך מבין שמדובר באותה תוכנית בה תוכל לצפות אך ורק אם הינך מתחייב לפלוט הערה מלגלגת אחת לפחות עבור כל ביצוע?


לצערי.


אז כיצד אתה מסביר את הסתירה הזאת?


הסבר פשוט – לא אכפת לי. לא מעניין אותי מה היא עשתה בכוכב נולד, בפסטיגל או בשיר שלנו.

חוץ מבעונה הרביעית שעליה אני עדיין מחכה להתנצלות פומבית. נינט ברומן עם הרמטכ"ל? באמת אורי גרוס?

באמת?


אבל הרי מדובר בסמל של כל מה שמשחית את המוסיקה הישראלית! הבחורה שגילחה את השיער בשביל פרסומת לפלאפון!


ואתה לא היית ?


לא הייתי מה?


מגלח את השיער.


לעולם לא!


אם הייתי מציע לך מיליון שקל בשביל לגלח את הראש, לא היית לוקח?


בשום פנים!
אז אתה שקרן. או אידיוט. אתה יכול לבחור אחר כך.


בוא נעבור הלאה-


לא, בוא לא נעבור הלאה. איזה כיף לנינט שזכתה לאפשרות לעשות כל כך הרבה כסף בכזאת קלות – עם כסף כזה אפשר לקנות חופש. אם כסף כזה הרבה יותר קל ליצור אלבום שלא יהפוך ללהיט אפילו כשאת באמצע של האמצע של המיינסטרים התקשורתי וזה בדיוק מה שהיא עשתה . עבדה בקצת פרסומות וחלטורות, דפקה קופה ואז הקליטה איזה מוסיקה שבא לה. כמו כולם – הולכים לעבודה, סובלים, מקבלים כסף ומשתמשים בו לעשות מה שבא לנו. איזה כיף.


עכשיו מי השקרן? אתה באמת מצפה ממני להאמין שכשאתה שומע שיר של נינט אתה יכול להתעלם מהעבר התקשורתי שלה? הרכילויות? המשחק בטלנובלות? החולצה המוזרה ההיא עם הניטים?
צודק. קשה. קשה לשמוע אותה נקי, בלי לחשוב שזאת נינט
נראה לי שהניתוק הזה אפשרי, אבל האמת שזה כיף גם ככה. כיף לשמוע את אותה הבחורה בשירים כאלה. יש בזה מין תענוג חתרני.


אז אם הינך מודע לעבר שלה, פירושו שאתה באמת מאמין לה כשפתאום ביום בהיר אחד היא מחליטה שהיא נערת רוק. הרי ברור שהיא מנסה להתחפש למישהי שהיא לא.


לא אני ולא אתה (ואולי גם לא נינט) יודעים "מי היא". אני אפילו לא יודע מה זה אומר. אם אתה מתכוון לשאול אם אני חושב שהיא כנה במוסיקה שלה, אז התשובה היא כן.

בוא נניח שמדובר, כמו שאתה רומז, באיזה תרגיל יחצ"ני. מה אתה חושב שהיא מנסה להשיג? 

זה לא צעד מסחרי משום בחינה. הוא אפילו לא ישיג לה אהדה אצל רוב המבקרים (שאוהבים את הרוק שלהם מיושן לפחות בעשור אחרי שאר העולם).

ודרך אגב למי בדיוק היא מתחפשת? את מי היא מחקה? תראה לי זמרת בולטת אחת בארץ שעושה משהו שמזכיר את מה שהיא עושה כרגע. רונה קינן יוצרת שירים בניחוח פלמ"ח (ראה שירים ליואל), קרולינה בסבנטיז עם רותי נבון, אפרת גוש נותנת בויינהאוס, דנה ברגר עושה ילדים ושאר היוצרות הולכות על אינטימיות אקוסטית זעירה (ראה הגברות ספקטור/ג'קסון כהן/אלטר/שביט).

כולן עושות מוסיקה מדהימה אגב – אבל הנה באה נינט ופותחת מבערים ודיסטורשן , בעברית , מחוברת למה שהיא עושה ועושה את זה טוב – לא נראה לי שאפשר לטעון שהיא התחפשה למישהי אם אין למי להתחפש.


אולי, אבל על הסאונד הייחודי הזה אחראים רוקפור, שעל גבם היצירתי היא רוכבת.


אם רוקפור הם המפעילים ונינט היא המריונטה אז אפשר היה להחליף אותה בכל זמרת אחרת ועדיין היה מתקבל בערך אותו אלבום. אני לא רואה איך אפשר לשמוע את השירים האלה ולחשוב שזה אפשרי.

נינט היא מרכז האלבום גם בכתיבה (לטוב ולרע) וגם בביצוע. לטעון שהיא לא האמן שעומד מאחורי האלבום הזה יהיה כמו לטעון שב 40:06 גידי גוב "רוכב" על יוני רכטר (איכס) או אולי "בדשא אצל אביגדור" הוא אלבום של "הפרוייקט של מיקי גבריאלוב". לא נראה לי. לטוב ולרע "קומוניקטיבי" הוא כולו של נינט.


בעיקר לרע, השירים לא מספיק טובים.


או! סוף סוף התחלנו לדבר על מוסיקה. זה כבר טעמי מול טעמך. לטעמי אפשר היה להרכיב מהשירים האלה EP מעולה (אם אני אלך, מדברים, הכלה, אולי בחגים, כלב, בשקט הזה, יקינטון), וגם השירים הפחות מוצלחים מרשימים בחיפוש שלהם, בניסיון, בתעוזה. אין כאן שיר אחד פרווה. אם לטעמך אין באלבום הזה שירים מוצלחים, לא נורא. אבל גם לי לא צריכה להיות סיבה להתגונן.



[התייעצות בלחש]


לאחר ששקלנו בכובד ראש את טיעוניך, בית המשפט לאינדי מוצא אותך אשם בבגידה מדרגה ראשונה ודן אותך לכיתת היפסטרים.

יהיו להם רובים?


לא אתה פשוט תהיה נעול בכיתה מלאה היפסטרים.

[תופס את הראש ופונה לשמיים]  
לאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!
נינט טייב – הכלה 
https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf?mp3=http://www.hersonski.com/sounds/ninet-kala.mp3

שירה עברית – "ניסים" מאת עברי לידר

קוראים יקרים,

עולם התרבות הוא הרבה יותר מהבוהק הריקני של מסך הטלוויזיה, ידיעות הרכילות בצהובונים או הלמות הבס הפועם של להיטי ה"דאנס". תרבות עברית תמיד הייתה בראש ובראשונה המילה הכתובה.
לכן אצלנו בחסר תרבות, הוקם מדור שיעזור לבאר את שיריהם של מיטב היוצרים במוסיקה הישראלית ובדרך גם לקדש את השפה העברית.
נפתח עם כן בשירו של האמן עברי לידר, "ניסים".

ניסים תשמע, תהיה מלחמה

בקרוב נגיע רחוק

אנו פותחים בדרמה. גיבור השיר פונה לידידו ניסים ומתריע מפני המלחמה שבדרך. אך מייד אחר כך מבטיח שבקרוב יגיעו רחוק. האם שניהם קצינים המקווים לקידום מהיר במהלך המלחמה? או שאולי רומז הגיבור שהם עלולים למצוא את מותם בקרב וכך להגיע "רחוק" יותר משקיוו? בואו נמשיך בתקווה לתשובות!

ניסים תשמע, תהיה מלחמה 
גם הבכי מושפע 
מהצחוק


שוב מוזכרת המלחמה שבדרך, אך אל לנו לתת לרוחות אהובינו ליפול! עלינו לצחוק על מנת להקל את כאב המשפחות הדואגות.

לא לדחוק לפינה
הרגשה משונה 
תתרכז בבקשה, 
מתקרבת לשאול שאלה
תנסה לא לצחוק כמו משוגע 
שנתקע לו חיוך 
בוא תביא נשיקה


והרי לנו תפנית ראשונה – אנו מגלים שהגיבור שלנו הוא בכלל גיבורה ולא רק זאת, נראה שניסים מיודענו אינו מתעניין כלל בשמועות על מלחמה. הוא דוחק בה לפינה, מעוניין לבצע את זממו, צוחק מדבריה כמטורף. הגיבורה שלנו מוצאת בהתנהגותו האגרסיבית איזה קסם ונעתרת לנשיקה. ידוע  הרי שמלחמה מסעירה לעיתים קרובות את היצרים. נמשיך.

תתמכר, תנסה להגיד שחסר 
שמגיע לך קצת יותר 
מהיופי, שאין לך אופי לזה


הגענו למרכז השיר – הפזמון. ובפזמון מאיצה הגיבורה בניסים שלנו לחיות את חייו במלואם ולא לצאת לקרב.
היא מפצירה בו לנסות לספר לקב"ן על איזו התמכרות, לטעון שמגיע לו לחיות ולטעום עוד קצת יופי, שאין לו אופי למסגרת צבאית. הגיבורה המסוכנת שלנו מנסה לדרדר את ניסים להשתמטות משירות צבאי

תתמכר למילים של מיכל 
שאומרת שכל כך חבל שהמים 
לא דומים לשמיים 
בכלל


כעת אנו מגלים כיצד תלמד הפוחזת את ניסים לזייף את אותה מחלת נפש, אותה התמכרות -היא מציעה לו לחזור על כמה מהמלמולים הפסיכוטיים של ידידתם המכורה מיכל, אשר במהלך מה שמכנים "טריפ" הודיעה שהיא מצטערת על כך שמים אינם דומים כלל לשמיים. דברי הבל שכדוגמתם עוד לא שמעתי… כמעט ונדמה שאותה המיכל חיברה את שני חלקי המשפט האלה יחדיו רק מפני שהם מתחרזים.

ניסים תראה זה הכל במקרה 
יחכו לך שני אנשים 
ניסים תשמע תהיה לחימה 
אבל אנחנו נצא מנצחים


אולי יגיעו מהמשטרה הצבאית לאסוף את ניסים, אך הגיבורה מבטיחה שהם יצליחו במזימתם הפחדנית לחמוק משירות.

לא לדחוק לפינה הרגשה משונה 
תתרכז בבקשה, 
מתגנבת לראש שאלה 
שאולי האויב הוא בעצם חבר 
שנתקע לו אגרוף 
מבקש נשיקה


וכעת תפנית שנייה ומשמחת!
ברגע האחרון ניסים שוב מפסיק להתרכז בדברי אותה גברת נלוזה ומתחיל לראשונה לפקפק בכוונותיה. מתגנב לראשו הספק שאולי בעצם האויב האמיתי במלחמה הזו היא בעצם "חברתו" הטובה המעודדת אותו לסטות מדרך הישר ומנסה לפתות אותו בנשיקות זולות – מרוב זעם הוא לרגע חש רצון לתקוף אותה פיזית באגרופיו!

תתמכר, תנסה להגיד שחסר 
שמגיע לך קצת יותר 
מהיופי, שאין לך אופי לזה 
תתמכר למילים של מיכל 
שאומרת שכל כך חבל שהמים 
לא דומים לשמיים 
בכלל


ואנו מסיימים בעוד ניסיון נואש לדרדר את ניסים שלנו גיבור ישראל, אך הפעם אנו כבר יודעים שניסים לא ייפול בפח וייצא לקרב בששון.

תחי מדינת ישראל!

מילה על כריסטינה הנדריקס


כמו כל צופה טלוויזיה עם עיניים אני שפוט של "מד מן". בכלל תמיד משמח שמשהו כל כך מוצלח מקבל קהל והכרה בזמן אמת (ע"ע Party Down יהי זכרה ברוך).
כמו כל גבר עם עיניים אני גם שפוט של כריסטינה הנדריקס. ברור לגמרי גם למה היא אחת מהשחקניות היחידות בקאסט שמישהו זוכר את שמן (וכבודה של ג'נוארי ג'ונס במקומה מונח).
הבעיה היחידה שלי עם הפריצה הגדולה של הנדריקס היא התפיסה שהפיכתה לסמל מין (גם בתוך התכנית וגם בסיקור התקשורתי שלה) היא איזה ניצחון למין הנשי. זה בדרך כלל הולך ככה :
"איזה יופי לראות אישה אמיתית, עם קימורים, מככבת בתכנית כמושא התשוקה של כל גבר". או משהו כזה.
אז בקשר לזה – כריסטינה הנדריקס היא לא אישה אמיתית. כלומר אני מניח שהיא קיימת (אפילו שאני לא אופתע עם מתיו וינר פיתח אותה באיזו מעבדה, ואם כן כל הכבוד מתיו) אבל אף אחת לא נראית ככה. כל הסיפור הזה על איך שבחורה שדומה בעיקר לג'סיקה רביט עם קצת יותר אגן והרבה יותר חזה (שוב, כל הכבוד מתיו) מייצגת על המסך איזה ניצחון פמיניסטי הוא סתם שקר גס.
אתם יודעים מי נראית כמו אישה אמיתית? אליזבת' מוס.
"אני בת אנוש."
אליזבת' מוס משחקת בסדרה את פגי אולסן והרבה מכם לא ידעו עד עכשיו איך קוראים לה. לא ידעתם כי היא נראית כמו בחורה נורמלית ולא כמו דמות קומיקס, ושערים עם בחורות נורמליות לא מוכרים עיתונים כמו החזה של כריסטינה הנדריקס.



"אני רובוט מהחלל."
הנדריקס היא פצצת עולם וכיף שיש מצלמות שמנציחות את הפלא הזה רוב הזמן, אבל בואו נרגיע את חגיגות הניצחון על השטחיות. אנחנו אוהבים לראות אותה בדיוק מאותה הסיבה שאנחנו אוהבים לראות את בר רפאלי – היא חייזר יפיפה.
בואו רק נודה בזה. 

ביקורת אלבום – אמיר דדון (או: איפה הזמרים)


אמיר דדון יודע לשיר. לא הייתי רואה צורך לציין את זה  אם לא הייתי שם לב שהוא די לבד בעניין הזה כרגע.
תפתחו רגע רדיו, טלוויזיה, תבדקו במכנסיים השניים – זמרי רוק ישראלים שיודעים לשיר במובן הכי פשוט וטכני של המילה הפכו למצרך נדיר. כאלה שיודעים לפתוח את הפה ולהוציא קול יפה וחזק בלי לזייף. כולנו התאהבנו כל כך בתפיסה שברוק זה לא משנה אם יש לך קול (ע"ע טיעון "גם בוב דילן שר כמו צפרדע" הישן והלא כל כך טוב) עד שנשארנו כמעט בלי זמרים שלא צריך להקשיב למילים כדי להתאהב בהם.
לא שאני לא אוהב את נועם רותם, ברי סחרוף, עמיר לב, אביב גדג', יורם חזן, אביב גפן, אריק ברמן, רמי פורטיס, שלומי שבן, ג'נגו, דן תורן, דודי לוי, גלעד כהנא ועוד המון ששכחתי, ואין ספק שהם כולם מבריקים ואף אחד לא יכול לבצע את השירים שלהם כמוהם, אבל היחס של עשרים כאלה על כל אמיר דדון אחד הוא די משונה. תירגעו, אני יודע שדדון לא לגמרי לבד ואני מתנצל ששכחתי להזכיר את הזמר האהוב עליכם X ששר ממש יפה. צודקים, אבל אתם לא יכולים שלא להודות שהם במיעוט בתוך קבוצת אנשים שהגדרת המקצוע שלהם היא "זמר".
אולי באיזו מין תגובת נגד משונה למוסיקה המזרחית, בה מיתרי הקול תופסים מקום חשוב יותר מהמילים (ולפעמים הלחן) ובהתאם מלאה בגרונות מצויינים, הרוק הישראלי סינן איכשהו החוצה את כל מי שסתם שר יפה.
המצב הזה הופך את אלבום הבכורה של דדון למצרך נדיר בנוף המקומי.
כבר הייתי בטוח לגמרי שאני לא יכול ליהנות משיר בעברית אם המילים שלו בינוניות (לעומת שירים באנגלית שבהם זה לא ממש משנה לי) ופתאום אני שומע את אמיר דדון וממש לא איכפת לי מה הוא שר. זה פשוט נשמע ממש טוב.
אלבום כזה לא אמור להיות כל כך חריג. בסך הכל מדובר במקבץ שירי רוק מיינסטרים בטוחים וקליטים, עם קצת דיסטורשן אבל מספיק גיטרות אקוסטיות לא להפחיד עורכים מוסיקליים, מילים לא מביכות ברובן אבל גם לא מבריקות וזמר עם קול גדול שיודע להשתמש בו – בקיצור מה שנקרא להיטים.


יש פה לא מעט שירים מצויינים ממש. הסינגלים "חלל" ו"אור גדול", "חולה הביתה" עם המילים של יהונתן גפן שכל ישראלי שהעביר תקופה בחו"ל יזדהה איתן,  "חצי"  ו"זכרתי לך חסד" עם מילים מהמקורות ופתיחה שכל פעם מזכירה לי את השיר ההוא של Ugly Kid Joe
 כמו בהרבה אלבומי בכורה ישראלים אפשר לשמוע שזמן הבישול היה קצת ארוך ולא לגמרי רציף, מה שהוביל לאלבום שלא נשמע ממש אחיד. יותר אוסף שירים מיצירה אחת, אבל לאף אחד כבר לא אכפת מאלבומים בכל מקרה אז מה זה משנה.

אתם צריכים להקשיב לאמיר דדון כי ככה אמור להישמע רוק אמצע הדרך בישראל. לא מאוד מורכב, לא מאוד מעיז אבל נשמע מדהים. אתם צריכים להקשיב לאמיר דדון כי הוא די לבד בעניין הזה כרגע.


ה MySpace של אמיר דדון