ביקורת אלבום: איה כורם – לאלף את הסוסים

אז איה כורם קצת נדפקה מכל העניין הזה של רושם ראשוני.

אף אחד לא אשם, גם אצלי בראש יש מספיק אמנים שמקוטלגים בראשי פרקים על פי הדבר הראשון ששמעתי מהם, ככה זה עובד. כשלאוהבי מוזיקה יש שפע כל כך אדיר לנסות לנבור בו למי יש סבלנות לנסות להעריך מחדש את החלקים שכבר עיבדנו? אולי שיטת השיפוט המהיר היא לא בדיוק עניין חדש במיינסטרים הישראלי אבל היא לכל הפחות הקצינה בשנים האחרונות. קצת חבל שאנחנו לא מוכנים לשכוח את הרושם הזה למוזיקאים שלנו גם אחרי עשור. את חסד הזיכרון הקצר אנחנו שומרים כנראה רק לפוליטיקאים.
אז בואו נגמור עם החלק הזה ואלוהים יודע שהתכוונתי לעשות היסטוריה בתור הכותב הראשון שעוסק באיה כורם בלי להזכיר את רימון, אבל…נו, רימון. כולנו מכירים את הסיפור, האלבומים הראשונים של מירי מסיקה, קרן פלס, אריק ברמן ואיה כורם יוצאים באותה תקופה (או שנה, מי באמת זוכר), מישהו טובע את המונח "חבורת רימון" ומאז כל אחד מהארבעה זוכה להתייחס לשלושת האחרים בכל ראיון שיקיים עד סוף חייו התקשורתיים ואימרו אמן. אולי (בטוח) לא הייתה הצדקה לדחוף את ארבעת אלה לאותה המשבצת רק בגלל שלמדו איזו תקופה באותו מוסד, אבל זה לא אומר שלא היו סיבות טובות הרבה יותר להכליל אותם. הכותרת "חבורת רימון" לא הייתה הוגנת. "חבורת שולחן לחמישה" תופסת את העניין הרבה יותר טוב בעיני.

הבכורות של כל הארבעה אולי נבדלו בסגנון (בערך) ובפרסונות של המבצעים, אבל כולן חלקו את אותו זיוף בסיסי. כל הארבעה מכרו שקרים מתוסרטים היטב בתחפושת של כנות רגשית. אני מאמין לגמרי שנקודת המוצא של פלס, ברמן וכורם ככותבים של כל אותם שיאי רגש בגוף ראשון הייתה החיים האמיתיים, אבל מסנן הכתיבה שלהם דילל את הכל לסצינות יפות מדי, נקיות מדי, משויפות מדי, קבורות תחת שכבה עבה של וזלין. סצינות מ"שולחן לחמישה".

לאלבום הבכורה של כורם בהחלט שמור מקום של כבוד בגל הזה וגם באלבום השני שלה, שהיה מוצלח יותר, עדיין היה לי קשה למצוא רגעים שבהם אני מאמין למילה שיוצאת לה מהפה. ובחיי שרציתי, כי אי אפשר להתווכח על כך שמדובר בבחורה סופר מוכשרת (כמובן שעוד כמה שעות אני אגלה שאפשר) ובכלל היא מהאמנים האלה שהיה בא לי לאהוב. תמיד נראה היה (ואחרי שהפכתי לקורא די קבוע בבלוג המצוין שלה אני כבר בטוח) שהיא אחלה בן אדם עם טעם טוב במוזיקה, כוונות טובות והרבה אורך נשימה. רק חיכיתי לקבל ממנה גם אלבום שאני יכול לאהוב. כאן נכנס לתמונה לאלף את הסוסים.

האלבום השלישי של איה כורם הוא בלי תחרות הדבר הכי טוב שהיא הוציאה וגם הצהרת כוונות להמשך הדרך. האלבום הראשון שהקליטה באופן עצמאי בהפקה משובחת של גיל לואיס ותומר לנצינגר (עוד נחזור לזה) הוא גם האלבום הראשון שלה שחושף בין השורות אנשים בשר ודם. ברגעי השיא (ויש לא מעט) היא מצליחה לראשונה לדייק מספיק כדי להגיע למקום שכל כותב שירים מנסה להגיע אליו – ללכוד רגע. שיר הנושא ("אני אהבתי את השיר הזה אבל היום הוא לא עושה לי כלום"), "מסיבת רווקות" ("בלילה שלפני חלמתי שאני שוכבת עם מישהו אחר"), ומסיבת רגשות האשם של "רונה אומרת" הם רק כמה דוגמאות מייצגות.

ההפקה של לואיס את לנצינגר (חזרנו לזה) באלבום הזה היא ליגה אחרת לגמרי ביחס לסאונד הסבתאי של אלבומיה הקודמים. הם דואגים לשרת כל שיר בפני עצמו בלי לדאוג יותר מדי לסאונד אחיד לאלבום כולו ובכל זאת, זה עובד. הFאנק לייט המגניב של "הנה שוב", האלקטרוניקה העדינה של "סיני, ניו יורק", והברקת העיבוד שמפגישה את "צלצולי פעמונים" האלמותי של אהובה עוזרי עם Zero 7 – הכל רק תורם בסופו של דבר לבנייה של יצירה מגוונת יותר. משהו שם מזכיר לי קצת את העבודה של ג'ון בריון על האלבום השני של פיונה אפל (אלף אלפי הבדלות וכל זה), ובכל מה שקשור להפקה איזכור לבריון הוא אולי המחמאה הכי גבוהה שאני יכול לתת. גם בהפקת השירה יוצא מכורם משהו קצת פחות עגול, אולי שביר.

זה עדיין רק אלבום מוצלח, לא מושלם. חלק מהשירים לא חזקים מספיק, או סתם חוזרים לאותן מחלות ילדות ("מתי תבואי" הקלישאי ו"שקר" שלצערי ממוקם כשיר השני באלבום), אבל נראה שאיה כורם היא אמן לטווח ארוך ועם לאלף את הסוסים אני יכול לומר לראשונה שאני סקרן באמת לשמוע מה יהיה הצעד הבא שלה.

http://bandcamp.com/EmbeddedPlayer/v=2/album=1355620748/size=venti/bgcol=FFFFFF/linkcol=993533/

קליפ : Beastie Boys – Make Some Noise

קצת אחרי הטיזר וקצת לפני הסרט הקצר המלא (חצי שעה) שישודר ב VH1, הנה הקליפ החדש ומפוצץ האורחים של הביסטי הבויז.
הקטע המעניין הוא שלמרות כל האורחים האלה (היי הנה רשידה ג'ונס! והנה ריין וילסון! וקירסטן דנסט! וסטיב בושמי! וויל פארל! וג'ק בלאק! וסת' רוגן! ודני פאקינג מקברייד! ועוד ועוד ועוד) עדיין ברגע שהשיר מתחיל כל מה שחשבתי זה רק –
"וואו, איזה ביט מעולה", ואולי גם קצת "יו, מייק די ממש חזר לעצמו".

לא שלהכניס לקליפ שלך בערך כל שחקן קומי על הכדור זה לא גימיק, אבל אם אני עדיין מצליח להתלהב גם מהשיר כנראה שיש גם משהו מתחת לגימיק. את האמת? התגעגעתי.

מיטב ההופעות מקואצ'לה 2011

פסח מביא איתו גם לא מעט זמן פנוי. אם אתם לא עובדים בחול המועד אתם כנראה תעבירו אותו בזמן איכות עם המשפחה במיטב פקקי ארצנו בדרככם להצטלם עם הזבל שהשאירו אלה שתקועים בפקק בכיוון ההפוך.
אבל אם במקרה תקעו אתכם בעבודה ואתם מפספסים את כל הכיף הזה, המינימום שאתם יכולים לעשות הוא לאמץ פרצוף עסוק, לחבר אוזניות ולשרוף שעה על אחת מההופעות המצוינות האלה מקואצ'לה האחרון, בחסות AudioPerv.
לדרך….

PJ Harvey

החדשן האחרון – על האלבום החדש של ברי סחרוף

בואו ניתן בטרנטינו ונתחיל מהסוף – האלבום החדש של ברי, אתה נמצא כאן,  הוא אלבום נפלא. בלי ספק הטוב ביותר שלו מאז האחר. יצירה מורכבת ומטלטלת עם המון מה לומר על איך לשרוד את האהבות המבולגנות שלנו, לגור במדינה המשוסעת שלנו ולחיות בשלום עם החיים הלא מושלמים שלנו לכל מי שמוכן להקשיב.
מוזיקלית, הוא זיקוק של כל ההשפעות שהוא חקר לאורך השנים. יהודי וערבי, חדש וישן, פרוע ושקט, אקוסטי ואלקטרוני, מן המשוררים ומן המקורות, צליל שמאתגר את האוזן ומספק אותה בו זמנית. עם הזמן ברי הצליח להפוך את כל אלה מאוסף כמעט אקראי של חלקים מתנגשים למכונה משומנת שמפיקה צליל ייחודי שהוא רק שלו. גם באלבום סולו שמיני לתוך הקריירה מעוררת היראה שלו ברי ממשיך להגדיר מחדש את המונח הנוזלי הזה, מוזיקה ישראלית, וממשיך לחצוב לה אפיקים חדשים לזרום בהם.

זה גם מה שכל כך מדכא באלבום הזה. ההבנה שברי הולך בשביל הזה לבד. קצת מוזר שהיצירה המעיזה ביותר ששמעתי השנה, זאת שלפחות מנסה להגיע למקומות שאולי עוד לא ביקרו בהם קודם מגיעה מאמן בן 53 עם קריירה של כמעט 30 שנה. אני לא מופתע מזה שאמן ענק הוציא יופי של אלבום, אבל זה בכל זאת גורם לך לחשוב – למה הוא נשמע מעניין ומקורי יותר מדור שלם של אמנים צעירים שפועלים כרגע באותו המרחב?


דיויד בירן, סתם לדוגמה, הוא כותב שירים אדיר, ואני תמיד סקרן כשהוא מוציא אלבום חדש, אבל אני לא מצפה ממנו לבשורה חדשה ברוק הבריטי. הגיעו מספיק פורצי דרך אחריו שמשתמשים במה שהוא נתן להם כדי לקחת את הצעד הבא. אני לא בטוח שלברי יש למי לתת את השרביט. אם יש ממשיכים לדרך שלו (לי עולים לראש כרגע רק אביב גדג' וגבריאל בלחסן), הם מיעוט קטן מאוד בתוך גל של מוזיקאים שמרנים בעל כורחם. אני יודע, ברי תמיד עובד עם המוזיקאים הכי חמים בסביבה (בן הנדלר הוא דוגמה טובה במקרה של האלבום הזה) אז הנה לי הדור הצעיר. אבל בעיני זה רק מוכיח לאן אפשר להגיע כשבחוד החנית של היצירה עומד מוזיקאי שקודם כל רוצה לומר משהו מעניין.

נעם רותם במחווה מרגשת ל"ימים מאושרים".

אני ממש לא רוצה להמעיט בערכם של האמנים המובילים (בעיני) של הרגע. מי שקורא את הבלוג הזה יודע כמה אני אוהב את הבכורה של עינב ג'קסון כהן, האחרון של ירונה כספי,  הקולקטיב, רונה קינן, דודו טסה, שלומי שבן, שני/אחרון/אוקטובר, אסף אמדורסקי , ג'ירפות או נעם רותם (ועוד הרבה ששכחתי).  כולם יוצרים אדירים, אבל לפעמים נדמה לי שרבים מהם בעיקר מסתכלים אחורה ומנסים לשחזר צלילים מהעבר האבוד של המוזיקה הישראלית, או מהשראות מעבר לים בלי באמת לחפש ביטוי חדש וייחודי. ברזל ואבנים החדש והיפיפה של נעם רותם מעלה באוב את הגיטרה של יוסי אלפנט מימי הפליטים בזמן שדווקא האיש שהיה שם בזמן אמת מסתכל קדימה ומשתדל ליצור משהו שעוד לא שמענו. אם אני לוקח כדוגמה את מה שברי עשה עם השיר שרותם כתב לו, הימים הנוראים,  קשה שלא לחשוב על כל מה שעוד היה אפשר לעשות עם החומרים של ברזל ואבנים. אני אדגיש עוד פעם אחת – כל האנשים שהזכרתי הם מוזיקאים מצוינים (שלא לדבר על ההוא שאתם הכי אוהבים ושכחתי להזכיר) שיוצרים מוזיקה מעולה, אבל מעט מאוד מהם יוצרים מוזיקה חדשנית.

אולי זה רק יצר הישרדות. אולי לאמנים שעוד לא פרצו לגמרי קשה שלא להעדיף להוציא את הגרסה המרוככת ביותר של האמנות שלהם. אולי לא עד כדי בגידה של ממש במה שהם מאמינים בו, אבל כן בחירה בחלק הקל יותר לעיכול של הקול שלהם. דוגמה טובה היא הבחירה של קרולינה באלבום הבכורה (בעברית) שלה בצליל סבנטיז פאנק לייט משכונת רותי נבון – התוצאה הייתה יופי של אלבום שגם הצליח לא רע בכלל, אבל מצד שני היא גם לא הייתה פריצת דרך. עכשיו תחשבו על כל מה שיכולתם לקבל מקרולינה, סאבו וקותי אם הם היו מרשים לעצמם להתפרע. יכול להיות שזה בדיוק העניין – מה אם במצב הנוכחי של שוק המוזיקה בישראל וברמת הפתיחות הנוכחית של הקהל הרחב למוזיקה מאתגרת, רק לאמנים מסדר הגודל של ברי יש את הפריבילגיה להעיז ולשחק עם הצליל שלהם עד הסוף?  אולי רק טבעי להעדיף שלא להסתכן יותר מדי בעיבודים ולנסות לתפוס את הקהל יותר בקלות כדי להצליח לבנות קריירה שתאפשר לך להתפרע בהמשך הדרך.

"מי שמגיע לכאן, שיאבד תקוה."

ועוד מחשבה אחת מפחידה – לברי סחרוף היה מרחב להתפתח. אם מסתכלים על ההתפתחות האמנותית שלו לאורך השנים מימי מינימל קומפקט, הניסיונות לפרוץ בחו"ל, האלבומים עם פורטיס, העבודה עם רע מוכיח, החיפושים שלו במוזיקה ערבית ובשירים מהמקורות קשה לי לדמיין אמן עובר את הדרך הזאת היום. מה אם מעבר לכישרון הגדול,  ברי הוא גם תוצר של סביבה תרבותית שלא קיימת עוד? הרי עם כל הקלות שבהפצת מוזיקה בימינו, הרבה יותר קשה היום לתפוס ולהחזיק את תשומת הלב של הקהל בכלל והקהל הישראלי בפרט. בהנחה שיש עוד הרבה כשרונות גדולים מתחת לפני השטח, אני לא בטוח אם המרחב התרבותי הזה של האולפן השקוף, מצעדי הרינגטונים, חרחורי הגסיסה של שוק המוזיקה הישראלי והתיעוב הכללי של גופי השידור הישראליים לכל דבר נישתי מאפשר לכשרונות האלה להתפתח. אולי המיטב שאפשר לקוות לו עכשיו הוא שלפחות כמה מהכשרונות האלה יצליחו להגיע לאלבום בכורה בלי לאבד לגמרי את יצר ההרפתקנות שלהם. כמו שאמרתי, מדכא.

אתה נמצא כאן הוא אלבום חובה והוא ממש לא צריך את ההמלצה שלי כדי להימכר כמו לחמניות חמות. רק קצת חבל שבזמן שהאלבום האמיץ הזה יעוף מהמדפים יישארו אחריו כל כך הרבה צעירים מוכשרים שעדיין מפחדים לקפוץ.

האזנה מלאה : tUnE-yArDs – w h o k i l l

עם אלבום בכורה מרתק וסינגל ראשון מעולה מהאלבום השני מריל גרבוס הביאה אותי למצב שלא הרגשתי כבר די הרבה זמן בתוך כל הגודש המוזיקלי של השנים האחרונות – ציפייה. כלומר, אני מצפה להרבה אלבומים במובן שאני יודע מתי הם יוצאים ורוצה מאוד לשמוע אותם אבל אני מדבר על ציפייה אמיתית. כזאת שגורמת לך לספור את הימים ולהקשיב שוב ושוב לכמה פיסות שכבר יש לך מהאלבום הזה, כזאת שפעם הייתה שולחת אותי כל יומיים לחנות הדיסקים כדי לבדוק אם אולי האלבום כבר הגיע – בקיצור ציפייה מהסוג שהאינטרנט הרג.

האלבום החדש של tUnE-yArDs (אני לא בטוח למה גרבוס שונאת אנשים עם מקלדות אבל השם הזה הוא על גבול ההתעללות) זורם עכשיו דרך NPR ובעיני גרבוס עמדה לגמרי בכל הציפיות.

כמו כל חובב מוזיקה שכבר נחשף ללא מעט סגנונות שונים אני לא חווה לעיתים קרובות יצירה שמרגישה חדשה לגמרי. עם הזמן אתה מתחיל לסכם כל דבר שאתה שומע בתור יוצר A פוגש את להקה B עם קצת קישוטים בסגנון זמרת C מלמעלה. את האלבום הזה אני לא ממש יודע איך לתאר. כאילו גרבוס לא נחשפה למוזיקת פופ מעולם ובנתה לבד שפה מוזיקלית שהיא רק שלה.

אני אף פעם לא מצליח לצפות את התפניות שהשירים האלה לוקחים. בפני עצמו זה לא הישג מרשים במיוחד – כל אחד יכול להפתיע אותך אם הוא מקשקש את השירים שלו מספיק בשם האמנות – אבל גרבוס גורמת לקשקושים האלה להרגיש נכון. אני רק מנסה לא לאבד אותה בזמן שהיא שועטת קדימה כמו ילדה קטנה וסקרנית, פונה אינסטינקטיבית לסמטאות שלא הבחנתי בהן קודם ויוצרת מוזיקה מפתיעה לגמרי בלי לצאת מתחכמת. מוזיקה ייחודית במובן הכי טבעי של המילה.

w h o k i  l  l הוא בלגן פאנקי מבריק ופורץ דרך. קליט ומשוגע במידה שווה. אני עוד לא יודע להגיד אם הוא יצירת מופת, או אלבום השנה או כל כתר מודבק אחר, אבל הוא כן כבר זכה מבחינתי בתואר נדיר הרבה יותר –
w h o k i l l הוא משהו חדש.

קליפ ראשון מה-Fleet Foxes החדש

הטוויטר של פליט פוקסס הפך למכרה זהב בשבועות האחרונים עם טעימות ראשונות מ-Helplessness Blues ו EP הסולו של רובין פקנולד. אתמול הם הודיעו שהם לוקחים הפסקה מכל האינטרנט הזה והוסיפו לינק לקליפ ראשון לשיר חדש מהאלבום בתור מתנת פרידה.
אז הנה Grown Ocean :

ובפינת החדשות הלא מפתיעות : איזה שיר יפה.

שירים חדשים ויפים – מהדורת הפסקול

עד לפני כמה שנים לא היה עולה בדעתי לקנות פסקול של סרט שלא ראיתי (ובמקרים רבים גם סרט שאני ממש לא מתכוון לראות). אולי זה בגלל שפעם הקשר בין הפסקול לסרט שממנו הוא הגיע היה הרבה יותר הדוק. הדוק עד כדי כך שהפסקול כלל כמעט אך ורק מוזיקה שממש הופיעה בסרט (מי היה מאמין). חצי מהקטעים היו חלקים נבחרים מה-score , להם נוספו עוד כמה שירים שהשתחלו לרקע של כמה סצינות, השיר של הכתוביות והשיר השני של הכתוביות שאף אחד לא מכיר כי הוא מתחיל אחרי שכיבית את ה-DVD. לכן המקרה של פסקול שאפשר להקשיב לו כאלבום אוסף מוצלח בפני עצמו היה עניין די נדיר ששמור לסרטים שבהם משתלבת הרבה מוזיקה מוצלחת באופן טבעי.

אבל אז מישהו המציא את ביטוי הקסם "music inspired by" והפסקולים התחילו להתמלא בשירים של אמנים שבמקרה הטוב ראו את הסרט ובמקרה השכיח קראו קומוניקט. כמה שנים קדימה וגם זאת כבר לא ממש דרישה. הפסקול של שנות האלפיים הוא מיקסטייפ שהקשר ההכרחי היחידי שלו לסרט הוא התמונה על העטיפה וזה יופי של דבר. יש סיכויים הרבה יותר גבוהים שאני אהנה ממיקסטייפ מוצלח מאשר מאוסף קטעי מתח תזמורתיים של האנס זימר שנועדו ללוות סצנות שלא ראיתי.
אבל עדיין, סרט מטופש = מיקסטייפ מטופש, לא? לא. אם הפסקול היה פעם סוג של מזכרת מחוויה קולנועית מוצלחת, עכשיו הוא כלי שיכול לתת לסרט הדבילי שלך דימוי קצת יותר איכותי מבלי שתיאלץ לוותר לרגע על המכנה המשותף הנמוך בסרט עצמו, ובדיוק כמו שהבינו בעולם הפרסום (או שאולי זה אותו עולם), כמה שירי אינדי מהצד הקליט יכולים ליצור לפחות לרגע את האשליה שהמוצר שלך מגיע מאנשים יצירתיים. במילים אחרות, אם לפסקול שלך יש טרקליסט כזה אתה יכול אפילו לגרום לי להתעניין ב-Twilight.

אני חושב שסיימנו אם ה"באר ופרש" והגיע הזמן ל"הבא דוגמאות". למזלי בשבועות האחרונים יצאו המון כאלה.

Sucker Punch, הסרט החדש של זאק סניידר (300, Watchmen) יצא בסוף השבוע והוא מקבל ביקורות די איומות. בפסקול שלו לעומת זאת אפשר למצוא פנינים כמו הביצוע האדיר הזה של אליסון מוסהארט (The Kills, The Dead Weather) וקרלה אזר (מלהקה שאני לא מכיר בשם Autolux) ל- Tommorow Never Knows הטריפי של הביטלס –

או מה עם החידוש המעפן ל-Red Riding Hood שניסה להפוך גם את האגדה הזאת לאיזה שכפול של Twilight כולל משולש רומנטי עם הזאב. הסרט אולי מפספס את הסגנון האפל והאלים של האגדה המקורית, אבל בפסקול שלו Fever Ray דואגת לצמרר אותי כהוגן עם שיר מטריד בשם The Wolf –

עוד סרט חדש, והפעם אחד שאני ממש מחכה לו, הוא Win Win. הטריילר נראה מוצלח ויש לי אהבה גדולה לפול ג'יאמטי עוד מ"פרטים אינטימיים" אבל גם אם לא הייתי בעניין עד עכשיו, The National כתבו לסרט שיר נושא בשם Think You Can Wait והוא יפה מאוד מאוד.

ועוד אחד קטן ומדובר במיוחד לסיום – ה-EP החדש שאלכס טרנר הוציא כפסקול לסרט Submarine שביים ריצ'רד איואד שאולי אתם מכירים מהסיטקום הבריטי המעולה The IT Crowd (ואם לא, שווה מאוד להכיר). אני נתקל בשירים יפים מתוכו בכל רחבי הרשת בימים האחרונים, אז הנה אחד מהם כי אני אוהב להרגיש שייך –

האזנה מלאה : Alex Ebert – Alexander

אחד מהדברים שאני הכי אוהב בפלייליסט שהתחלתי כאן לפני כמה שבועות הוא שזאת יופי של דרך להכיר דרככם כל מיני שירים ואמנים מעולים שלא הכרתי קודם. אחת מהתגליות המשמחות האלה הייתה שיר של אלכסנדר בשם Truth . מין ערבוביה בלתי ניתנת לקטלוג של פופ, היפ הופ ומערבון ספגטי בלהיט מבריק אחד.
בהמשך כבר גיליתי שאלכנסדר הוא אלכס איברט, הסולן של Edward Sharpe & The Magnetic Zeroes שאם יש לכם הוט (לא מבין למה) אתם מכירים לפחות את Home שלהם מתוך פרומו טחון במיוחד, אבל גם שאר האלבום שלהם מעולה.

האלבום הזה הוקלט במהלך סיבוב הופעות ושוחרר בתחילת החודש לפני שאיברט מתחיל לעבוד על אלבום שני של האפסים המגנטיים, אבל הוא ממש לא נשמע כמו פרויקט צדדי. אם אהבתם את Truth או את האופטימיות הבלתי נלאית של להקת האם של איברט, יש כאן עוד המון מנגינות שרק מחכות להיתקע לכם בראש.
הנה הוא להאזנה מלאה שתעזור לכם לפתוח את השבוע עם חיוך –

…והנה EP חדש של רובין פקנולד

– "אוף, מתי יוצא כבר Fleet Foxes החדש?"

– "אמרתי לך כבר, במאי."
– "אבל זה עוד המון זמן! מה אני אמור לעשות עד אז?"
– "יצאו המון דברים חדשים שבקושי הקשבת להם עדיין…"
– "אבל בא לי Fleet Foxes עכשיו! יש גשם בחוץ! אני לא נושם עד שהוא יוצא."
– "…"
– [מאדים]
– "…"
– [מכחיל]
– "טוב בסדר, הנה שלושה שירים חדשים של רובין פקנולד – אחד קאוור ל-Where Is My Wild Rose של כריס תומפסון, ובאחד אפילו מתארח אד דרוסט מגריזלי בר."
– "ווהו!"
– "אני חייב למצוא לך איזה קייטנה."
* שיחה שניהלתי הבוקר עם בן ה-8 שגר בראש שלי.

ביקורת אלבום : עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער

כל מי שקורא כאן כנראה כבר יודע כמה אני אוהב את השירים של עינב ג'קסון כהן, ובכל זאת הבאז התקשורתי סביב אלבום הבכורה שלה קצת בלבל אותי. אני לא יודע איפה זה התחיל, אבל מישהו החליט לנסות למכור את האלבום הזה בתור מין יורש לאלבום הבכורה של אביתר בנאי. נכון שבשניהם יש שירי פסנתר, אבל מעבר לזה לא שמעתי את הקשר.

רק אחרי כמה ימים עם האלבום הזה אני חושב שאולי הבנתי את העניין. אני זוכר את היום בו אחותי הביאה לי את האלבום של אביתר. אני זוכר שבועות וחודשים בהם היכרתי כל פינה וצליל ביצירה הזאת, מהבעיטה בבטן של "אקדח" ועד התסכול העמוק שזיהיתי מעצמי ב"תיאטרון רוסי". בעיקר אני זוכר איך הייתי בורח מהעולם כדי להתעטף חזק בתוך האלבום הזה כמו בשמיכת פוך עבה. מחזיק ולא רוצה לעזוב. אני זוכר את ההרגשה הזאת כי ככה זה להקשיב לעץ נופל ביער. הוא לא מזכיר את הבכורה הבלתי נשכחת ההיא של אביתר. הוא מזכיר איך זה הרגיש להתמכר אליה.

לעינב יש שפה מאוד ייחודית ככותבת ומלחינה ואין בייחוד הזה שום דבר מתחכם או מזיע. היא לא מנסה להבדיל בכוח את השירים שלה עם תפניות מאולצות במלודיה או התחכמויות מיותרות במילים. הכתיבה שלה שונה לגמרי בלי להתאמץ.
המילים של השירים האלה הן אמנות של גילוי והסתרה. הן חשופות לגמרי בלי לספק סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. כתיבה אישית מאוד שעדיין משאירה למאזין מקום ליצוק פנימה את הפרשנות שלו. כהן מחוננת ביכולת הנדירה למצוא את הסדקים הקטנים שביום יום ולהצליח לפעור אותם לרווחה בעזרת ים של הברקות מילוליות ("חרב סוכות" לדוגמה).

בלב האלבום הזה עומד פסנתר, והוא מאיים לשבור אותו בכל רגע. המנגינות המתוקות-מרירות של כהן מרגשות נורא בלי להיסחף לקיטש, ולשמחתי אף אחד לא ניסה להעצים את הרגש הזה בכוח עם מפלים של כינורות וצ'לו. במקום זה, חוץ מכמה יוצאים מהכלל ("כמו אושר", "קרבות ראווה", "שיר הרס") רוב השירים נשמעים כאילו הוקלטו במקור כביצועים עירומים של שירה ופסנתר, ורק לאחר מכן נשזרו סביבם בעדינות אין קץ נגיעות קטנות של קלידים, קסילופונים, גיטרות או צ'לו בודד. אני לא מצליח לחשוב על הרבה אלבומים ישראליים מהשנים האחרונות שאני יכול לקרוא להם בפה מלא "אלבומי פסנתר" (חוץ מ"מגדל הפזמון" של שלומי שבן), ולא שמתי לב כמה היה חסר לי אחד כזה.

באמת שגם בלי האלבום הזה עוברת על המוזיקה הישראלית יופי של שנה. יש כבר כמה אלבומים נפלאים שאני יודע שהולכים ללוות אותי גם בשנים הבאות ובאמת שלא הרגשתי כרגע שום צורך במשהו חדש. רק חבל שכבר כמה ימים לא ממש בא לי לשמוע אף אחד מהאלבומים האלה. בכל רגע פנוי אני בורח שוב אל עץ נופל ביער ומתעטף בו חזק. מחזיק ולא רוצה לעזוב.