![]() |
Sleigh Bells. יש להם צווארון של קשוחים. |
קטגוריה: http://schemas.google.com/blogger/2008/kind#post
ביקורת אלבום: Lana Del Rey – Born To Die
[פורסם במקור בז'ורנל מעריב, 3/2/12]
אם המדד לחשיבותה של אמנות מודרנית הוא היכולת לעורר תגובה, דל ריי היא האמן החשוב של הרגע, גם אם קשה למצוא לכך הסבר במוזיקה שלה. מהרגע בו שחררה ליוטיוב את הקליפ הביתי כביכול לסינגל הראשון והמצוין שלה, "וידאו גיימס", ועד ליציאת אלבום הבכורה המצופה שלה השבוע, נדמה שאנשים מעבירים יותר זמן בניתוח טיב ההצלחה שלה מאשר בהאזנה לשירים עצמם.
הדיון המרכזי והתפל ביותר סביב תופעת דל ריי עוסק באותנטיות שלה כאמן. לכמה שניות קסומות, דל ריי הצליחה לשכנע את חובבי המוסיקה ברשת שהם מצאו יהלום מלוטש באמצע הרחוב. בחורה עם חזון אמנותי מגובש ומראה של דוגמנית צמרת, שהקליטה בחדר השינה שלה שיר פופ מושלם מגובה בקליפ דל תקציב שמצליח לומר משהו על מלכודת הזוהר של נשות הוליווד הישנה. כשהתגלה שהיוצרת העצמאית שהעלו על נס היא זמרת עם עבר בחברת תקליטים גדולה, צוות מנהלים, אבא עשיר שקונה לילדה שטחי פרסום במגזינים ושפתיים מנופחות מקולגן, בלוגרים רבים עברו להביע סלידה מזמרת השוליים המתחזה. קהילת האינדי גילתה לראשונה שגם היא חלק ממכונת היח"צ הגדולה, עוד כלי שעוזר לייצר דיבור בדרך אל המיינסטרים. תחושת הבגידה הזו הובילה לגל הדף חסר פרופורציה לא פחות מזה שהפך את דל ריי ליקירת הרשת כמה ימים לפני כן. אנשיה של דל ריי מיהרו להפיץ בתגובה ביצועים חיים לשיריה רק כדי להוכיח שהיא מתפקדת גם בעולם האמיתי, כמו חטוף שמצטלם עם העיתון של היום. האמת הפשוטה היא שאין ספק שלנה דל ריי היא הדבר האמיתי, כל עוד הדבר שאנחנו מדברים עליו הוא זמרת פופ. היא "אותנטית" בדיוק באותה מידה שזיגי סטרדאסט או – אם ניקח דוגמה עכשווית יותר לאמן שהתניע מחדש את הקריירה אחרי שינוי סגנון ושם במה – פרנק אושן הם "אותנטיים".
אם לכמה רגעים נדמה היה שאפשר לקחת הפסקה מניתוח פועלה המצומצם לפחות עד שתוציא אלבום, הגיעה ההופעה הרת האסון שלה בסאטרדיי נייט לייב וניפצה כל תקווה כזו. דל ריי נתנה בשידור חי באחת ממדורות השבט האחרונות של ארה"ב הופעה מביכה עד אי נוחות. מסכת שלמה של זיופים, העוויות פנים משונות ושפת גוף ביזארית. עבור אמריקאים רבים מדובר היה במפגש ראשון עם הזמרת שמפומפמת להם כבר חודשים כדבר הגדול הבא בפופ ואפילו יחסית לדייט ראשון הורגש שם מחסור חמור בכימיה. כמויות הרעל שנשפכו על ההופעה הבעייתית ההיא גרמו למתקפות הקודמות על דל ריי להיראות כמו ליטוף מנומס. טוקבקיסטים שמחים לאיד קבעו שהנה ההוכחה לכך שהיא לא יותר ממוצר מהונדס בתחפושת של אמנית אינדי יוצרת. גם בגישה חומלת יותר חייבים להודות שההופעה המפוחדת ההיא גילתה שליזי גרנט עדיין רחוקה מלהיות מוכנה לגלם באופן משכנע את התפקיד על במות בסדר הגודל הזה.
אם כל המהומה הזו עדיין קשורה באיזו דרך למוזיקה, "Born To Die", אלבום הבכורה הרשמי של דל ריי אמור להכריע בשעה טובה את הויכוח על הלגיטימיות שלה. האם לנה דל ריי היא כוכבת בשר ודם, או קוריוז שיישכח עד השנה הבאה? התשובה לשאלה הזאת, כמו לרוב השאלות שסובבות אותה, אינה חד משמעית.
אם האלבום אמור להציג את הדמות הזו על כל ממדיה, כנראה שאין הרבה כאלה. בקליפים היא אולי הוצגה כפם פטאל, אבל לאורך רוב האלבום לנה דל ריי מתגלה כמין וריאציה על דמות החברה קלת הדעת של המאפיונר בסרטי פעולה סוג ב' – זו שמגורשת מהחדר ברגע שמתחילים לעשות עסקים. היא תלותית, חושנית ושטחית בערך באותה המידה. דל ריי לא חשופה, היא חשפנית. מתנועעת מצד לצד, מביטה בך בעיניים מתות ומבקשת שתיקח אותה כאן ועכשיו מבלי להתכוון למילה. מבחינה מוסיקלית זה אלבום פופ מצוברח ואווירתי, מלא במקצבי טריפ הופ וכינורות מסונתזים. אמנם הארסנל של דל ריי ככותבת יחסית מוגבל, אבל כשהיא פוגעת, היא פוגעת בול. החצי הראשון של האלבום דחוס בכל השירים שהיא כבר שחררה בחודשים האחרונים, והוא גם זה שמכיל את הרגעים הטובים ביותר שלה. חוץ מ"וידאו גיימס", גם "בלו ג'ינס" ושיר הנושא משרתים יפה את קונספט הילדה הרעה עם הלב השבור מבלי להפוך אותה לקריקטורה. בחצי השני של האלבום אפשר למצוא בעיקר גרסאות חיוורות לרעיונות שבוצעו טוב יותר בחצי הראשון כמו "דרק פרדייס" המקרטע או "מיליון דולר מן" האובר דרמטי. יוצא מן הכלל הוא "סאמרטיים סאדנס" האפל והסוחף שלא זכינו לשמוע לפני יציאת האלבום.
אז על זה כל הבלגן. אלבום פופ לא רע שמנסה ולרגעים גם מצליח להגשים קונספט מורכב. לא כישלון מהדהד, אבל גם לא משהו שיצדיק את הזמזום הבלתי פוסק סביב כל צעד של היוצרת שלו. מה שמרתק בלנה דל ריי הוא המפגש שהיא מהווה בין כוכב הבלוגים האיכותי והלא מלוטש לבין העולם המנופח והתובעני של המיינסטרים. יש משהו מערער בזמרת שמצליחה לשחק על שני המגרשים האלה במקביל. הוא מאלץ את טהרני האינדי להודות שאולי תמיד היה מדובר במגרש אחד גדול, ושהקו המפריד בין בלוג מוסיקה איכותי לאתר רכילות צהבהב פחות עבה משחשבנו. גם אם אלבום הבכורה שלה יתרסק מסחרית כמו שרבים מאמינים, לנה דל ריי תישאר בתודעה גם אחריו. כמו כל חבר של כבוד בפלייליסט של גלגלצ, גם היא כבר צריכה לדעת שאין דבר שמושך סקרנים כמו תאונת שרשרת.
סינגלים : Sharon Van Etten – Serpents
מעניין איך The National היו נשמעים עם סולנית במקום סולן אתם שואלים את עצמכם. זה רוב מה שאתם עושים עם הזמן שלכם אני בטוח. אני אישית הייתי מוצא איזה תחביב, אבל הבלוג הזה לא כאן בשביל לשפוט.
בתשובה לשאלתכם, זה היה נשמע ככה:
שרון ון אטן, היוצרת הברוקלינאית עד מאוד, שחררה שיר ראשון מהאלבום השלישי המתקרב והוא סוג של מפגש פסגה של מיטב האנשים המדכאים ביותר באינדי. ארון וברייס דסנר מהנשיונל, ג'ן ווסנר מ- Wye Oak, מט באריק מהווקמן – כנס של נציגים מכל הלהקות שגורמות לבנאדם לרצות להיכנס מתחת לפוך עד שהוא ימצא שוב ערך בחיים האלה. בצורה טובה.
במילים אחרות, זה נורא יפה וסוחף וכעוס ועושה חשק לאלבום השלם, או לפחות לחזור לאלבום הקודם והנהדר שלה Epic.
נכון לבוקר הקפוא הזה, Serpents מרגיש כמו השיר הכי נכון בעולם.
האזנה מלאה : Tiny Fingers – Massive Fingers Spacetrip
![]() |
זהירות, מצלמה! מהר, כולם להסתכל לכיוון אחר! |
טייני פינגרס לא מנגנים שירים, הם אונסים אוזניים.
אני יודע שכבר עברנו את השלב שבו "קשה להאמין שהם ישראלים" היא מחמאה לגיטימית (ישראל מלאה באמנים שלא נשמעים "ישראלים") אז בואו ננסה את זה אחרת – קשה להאמין שטייני פינגרס מהכוכב הזה. אלבום הבכורה שלהם הוא חתיכת טריפ דאבסטפ/מטאל/פרוג/אנאעארף מהחלל החיצון ואתם חייבים לשמוע אותו עכשיו :
http://bandcamp.com/EmbeddedPlayer/v=2/album=2007269966/size=venti/bgcol=FFFFFF/linkcol=9f1d20/
חצי סטייה מהנושא:
בפעם האחרונה שראיתי אותם בלייב, זה היה בחודש שעבר בביאנלה בהרצליה. העיריה הביאה מבחר של מיצגי אמנות מפוזרים במוקדים שונים במרכז העיר וחילקה בעמדות מודיעין חוברות עם מפה מסודרת והסברים. בנוסף הוזמנו המון מוזיקאים מעולים לנגן ברחובות העיר. מי מופיע? מתי? איפה? חפשו באינטרנט. לא, לא באתר של הביאנלה. סתם, באינטרנט. הרי אמנות זה ציור או פיסול, לא צעירים עם גיטרות. בכל אופן כך מצאתי את עצמי מול המראה הביזארי של טייני פינגרס נותנים את אורגיית הסאונד החייתית שלהם מול דלתות היציאה של הסופר פארם המקומי ומחרידים בתורה כל גברת שיוצאת אל הרחוב. כשהילד הקטן התחיל לרקוד בטירוף לצלילי Turquoise מול אביו המשתומם זאת כבר הפכה לאחת מההופעות הכי מעניינות שראיתי השנה. מדהים כמה פתוחות יותר האוזניים בגיל צעיר, ועדיין אנחנו משמיעים דווקא לילדים מוזיקה כל כך חסרת דמיון.
חצי חזרה לנושא:
טייני פינגרס בונים מנגנונים מורכבים מאוד שרצים על אנרגיה גולמית. העובדה שהם הצליחו לתרגם את הדבר החי והרותח הזה להקלטה מפוצצת רמקולים היא כבר ניצחון. הסכנה בהרכבים כאלה היא הנטייה לאוננות טכנית, ובאמת פה ושם נדמה שטייני פינגרס הולכים קצת לאיבוד בתוך הגרוב שבנו, אבל לרוב הם מצליחים לסיים בנקודה שונה מזו שבה התחילו. יש לקטעים המתפרסים האלה כיוון. בקיצור, תתעלמו מכל ההמלצות בפייסבוק על שירי חורף נוגים, ותנו ל- Massive Fingers Spacetrip לחרוך לכם את המוח. אם כבר להתחמם, אז שיהיה עם מגמה לוהטת.
ג'ף טווידי שר בלק אייד פיז (אני מצטער)
כשטווידי לא מנסה לעמוד ברף הביצוע של פרגי הוא גם עושה מוזיקה עם הלהקה שלו. האלבום החדש של ווילקו, This Whole Love, יוצא בסוף החודש והוא הדבר הכי טוב שהלהקה הזאת מוציאה מאז Yankee Hotel Foxtrot. ואם לא תאהבו אותו תמיד יהיה לכם את הרגע הזה ב-4:39 כשג'ף אומר את המילה "לחיים" יותר טוב מכל מי שאמר אותה לפניו.
האזנה מלאה: The Drums – Portamento
![]() |
צא דיבוק, צא! |
לא הייתה לי סבלנות לבכורה האופנתית של The Drums. נמאס לי כבר לגמרי משיבוטי New Order וסמית'ס, והלהקה הזאת נשמעה לי כמו אחת מאלף אחרות שלא יוצרות שום דבר מעבר לסך ההשפעות שלהן. או שאולי זה סתם הצורך הגיקי המטופש להיות שונה – אם זה אחד מאלבומי השנה של כל מבקר על הכדור, לי כבר לא בא עליו. אחרי כמה האזנות לאלבום השני שלהם, Portamento, אני מתחיל לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה כי הנה שני דברים שאני יודע –
1. הוא נשמע בדיוק כמו הראשון.
2. אני ממש אוהב אותו.
כן, הדראמס אולי איבדו גיטריסט (אדם קסלר) בין שני האלבומים אבל מעבר לזה שום דבר לא השתנה. הצליל שלהם רזה מתמיד, עם אותם בס ליינים ניו אורדרים מוכרים וים של ריוורב. וג'ונתן פירס ממשיך לייצר פופ מריר ושנון שלא היה מבייש לרגעים גם את אדון מוריסי. המבקרים יחפשו בפינצטה את הרגעים שבו שומעים את הדראמס "מרחיבים את הצליל שלהם" ומנסים דברים חדשים (Searching For Heaven יוזכר הרבה), אבל אין כאן שום צעד קדימה, או צעד בכלל. הדראמס הלכו על התבנית של הסטרוקס, עוד להקה עם אלבום בכורה שזכה להייפ חסר פרופורציה. בתשובה לכל הציפיות המוגזמות ל"צעד הבא" שלהם, הדראמס פשוט יצאו עם אלבום שני שהוא עוד מאותו הדבר, רק קצת יותר מגובש.
האחדות הסגנונית הקפדנית שהדראמס בחרו לעצמם דורשת הרבה מהכותב. כשהעיבודים כל כך דומים זה לזה כדאי שהשירים שבבסיס יהיו באמת טובים, ורובם טובים. פירס כתב רצף שירים מדוייק ומלא בשורות לציטוט, בלי טיפת שומן על העצם. מתבלטים במיוחד Book Of Revelation הפותח ("And I believe that when we die we die, so let me live tonight"), הסינגל הראשון Money, והזוכה בפרס "שיר עם השם הכי מוריסי של השנה" If He Likes It Let Him Do It.
The Drums הם עדיין לא להקה גדולה באמת ויש לי הרגשה שבעתיד אני אשמע את השירים האלה בעיקר כהבלחות אקראיות בשאפל של האייפוד, אבל הם כן הרבה יותר מעוד שיבוט אייטיז עם תסרוקות מצחיקות.
הנה סטרים של כל האלבום:
חמישייה : אקפלה
אני יודע שאין דבר שמושך יותר קוראים מסיפורים על מקור הפוסט שהם קוראים ממש עכשיו ("אמרי מאיפה אתה מקבל את הרעיונות שלך?" – אף אחד), אז הנה זה בא.
בחודש הבא ייצא הפסקול לעונה הראשונה של Boardwalk Empire (עוד לא עברתי את הפרק השישי, בלי ספוילרים) והטעימה הראשונה ממנו היא הגרסה של רג'ינה ספקטור לשיר My Man של פאני ברייס. אני בדרך כלל מגיב לחדשות על משהו חדש מרג'ינה באיפוק של ילדה בת 12 מול ג'סטין ביבר (הן עוד אוהבות את ביבר נכון?) ולכן מייד גיגלתי את השיר בידיים רועדות והגעתי לביצוע האקפלה (= ביצוע קולי ללא ליווי) המקסים הזה. בערך באמצע השיר כבר הייתה לי בראש חמישיית שירי אקפלה שאפילו תצא רלוונטית בזכות החדש של רג'ינה.
רק בעיה אחת – זה לא השיר הנכון. זה היה שיר מקורי שלה שלא זכרתי (עם תוספת של בילי הולידיי בסוף) שבמקרה גם לו קוראים My Man. הייתם חושבים שאני אשים לב שהקטע הזה נמצא ביוטיוב כבר שנה לפני שסיימתי את הפוסט הזה, אבל בואו לא נשכח שאני אידיוט. בכל מקרה, את הקאבר הנכון מתוך הפסקול אפשר לשמוע כאן, וגם הוא יפה מאוד אבל ממש לא אקפלה. אז סיבה טובה לחמישייה הזאת כבר אין לי אבל מי אמר שאתם צריכים סיבה טובה לשמוע שירים מעולים? אף אחד, זה מי.
שיר אקפלה, וכשאני מדבר על שיר אקפלה אני מתכוון לזמר אחד ומיקרופון ולא למקהלות הקולג'ים האמריקאיות האלה שמרגיזות אותי נורא גם בזמן שאני נהנה מהן, יכול להיות עניין בעייתי. ברגע שנפטרים מכל הכלים ונשארים עם הקול האנושי בלבד, קל מאוד ליצור חיבור רגשי. קל עד כדי כך שהוא יכול להפוך לטריק די זול בידיים/גרון של אמן בינוני. סתם שוויץ טכני, או איזה קיצור דרך לאינטימיות. אבל כשזמר מתמסר לחשיפה הזאת וכשיש משהו בשיר שמצדיק את הבחירה, שיר אקפלה יכול להתעלות מעבר לגימיק ולהפוך לרגע שיא בקטלוג של כל אמן.
הנה חמש התעלויות כאלה –
אתי אנקרי – עוד יום שקט
https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf
הראה לי חמלה
על שאיבדתי אמון בעצמי
והרשיתי לתוך תוכי ליפול בידי כוחות נחותים
הבושה היא אינסופית
אבל עם בקרוב תחל החמלה
אולי הנערה תחיה
ג'ף באקלי היה הרבה דברים, אמן אמיץ וכותב ייחודי, אבל כשמקשיבים לו נדמה שהאבידה הגדולה ביותר היא הקול הזה. קול המלאך המעונה הזה שלא מפסיק לנסות להתפתל ולברוח לכל הכיוונים היה תופעה חד פעמית לא פחות מהגיטרה של הנדריקס. העניין הזה בא לידי ביטוי בעיני דווקא בביצוע הזה ל- Be Your Husband של נינה סימון. אף אחד לא נשמע ולא יישמע כמו ג'ף באקלי, ותנחומיי מראש לשני השחקנים שעתידים לשחק אותו במקביל בקולנוע בשנה הבאה.
2. לא ממש אכפת לי.
3. איזה יופי.
Tori Amos – Me And a Gun
בהתחשב בשכיחות האיומה של מקרי אונס ואלימות נגד נשים, הייתם חושבים שיהיו יותר יוצרות שייגעו בזה ישירות. העובדה שיש כל כך מעט כאלה מעניקה לשיר החונק הזה תואר נוסף. Me And a Gun הוא שיר חשוב.
האזנה מלאה: Beirut – The Rip Tide
החדש של ביירות ,אחד מהאלבומים שהכי חיכיתי להם השנה, זורם במלואו אצל הנשמות הטהורות ב-NPR. הוא מלא בשירים עדינים ויפים עם הרבה פסנתר וכלי נשיפה ממש כמו שהייתם מצפים והקול של זאק קונדון עדיין חם ומרגש. בקיצור, האלבום הזה נשמע בדיוק כמו שהייתם מצפים שהוא יישמע ויש בזה משהו קצת משעמם. The Rip Tide הוא המנה שהזמנת פעם אחת יותר מדי מהמסעדה האהובה עליך. טעים, אבל כבר לא קסום.
כל זה לא בא לומר שהוא לא אלבום טוב. טוב מאוד אפילו. הוא הדוק וקצר (חצי שעה בערך), ללא נפילות בולטות או התחכמויות מיותרות בין תשעת השירים שלו, וזאק קונדון הפך באופן מפתיע לכותב אישי הרבה יותר מבימים שבהם היה מקליט באופן אישי הרבה יותר בחדר השינה שלו. מוזיקלית, הוא לוקח צעד אחורה מהניסיוניות (הכל יחסי) של March Of The Zapotec/Holland ומזכיר כאן בעיקר את הלחנים העצובים/מתוקים (ולגמרי לא בלקניים, אפשר כבר להפסיק לקשר את ביירות למוזיקה בלקנית?) של האלבום השני, The Flying Club Cup. אולי יותר מדי מזכיר.
אם השירים האלה היו ההיכרות הראשונה שלי עם ביירות כנראה שהייתי מתאהב בהם עד מעל לראש וזה עוד אחד מאלף הדברים שהופכים ביקורות מוזיקה לעניין כל כך לא הוגן. כל מאזין מגיע עם מטען תרבותי ורמת היכרות אחרת עם אותו אמן ואלה שבאו לפניו שמשפיעה על הדרך שבה הוא תופס את מה שהוא שומע כרגע. למה צריך לעניין מישהו שפול סיימון שילב פופ ומוזיקה אפריקאית לפני ומפייר ויקנד אם הוא במקרה הגיע לומפייר ויקנד לפני גרייסלנד? למה כל מעריץ של משינה שאף פעם לא שמע על מדנס חייב תמיד להגן על עצמו כל מיני מרירים שלא מוכנים לתת לו ליהנות ממה שהוא אוהב?
לא הוגן, כבר אמרתי.
בקיצור אם עוד לא יצא לכם להתעמק במוזיקה של ביירות עד היום, אני קצת מקנא בכם ותשכחו מכל מה שאמרתי.
אלבום אדיר. האזנה נעימה.
טרנד: בובות שרות ביסטי בויז
או כל תירוץ אחר לשים כאן את הקליפ החדש והאדיר הזה של ספייק ג'ונז (!) לשיר הבסדר הזה מהאלבום האחרון של הביסטי בויז-
http://player.ordienetworks.com/flash/fodplayer.swf
וממש אחריו להדביק את כרובי מתפרע על החליל של Sure Shot –
את הקליפ המקורי של Sure Shot דרך אגב, ביים ספייק ג'ונז. "עובדות מרתקות" זה השם האמצעי והמוזר שלי.
בכל אופן, טרנד! נמשיך לעקוב. בחזרה אלייך, יונית.
הורדה : אלבום קאברים ל-Nevermind
השנה Nevermind של נירוונה בן עשרים וכל מי שכותב על מוזיקה ינסה לגרד משהו חדש לומר עליו שלא נאמר כשהיה בן עשר. משהו על אנרגיה לא מרוסנת, תסכול שכל מתבגר יכול להזדהות איתו, משהו על צעיר דכאוני שהפך לכוכב הרוק הגדול בעולם, על אלבום שמגדיר ז'אנר שמגדיר אופנה. הטקס הקבוע.