ביקורת אלבום : Sleigh Bells – Reign Of Fire



[פורסם במקור בז'ורנל, מעריב / 27.02.12]

סליי בלז לא היו אמורים לשרוד בתודעה יותר מכמה חודשים. כל מה שקשור ל-Treats, אלבום הבכורה הכריזמטי של הצמד אלקסיס קראוס ודרק מילר, זעק "טרנד". הצליל חורך הרמקולים שנשען חזק על אלמנט ההפתעה, ההשתלבות ברקע של כל פרסומת שמנסה להריח כמו רוח נעורים, השילוב האופנתי בין אר'נ'בי לדיסטורשן מלוכלך – גם המבקרים האוהדים ביותר של האלבום היו חייבים להודות שההתאהבות ב"סליי בלז" היא ככל הנראה רומן מזדמן. ככה זה כשאתה ההרכב הרותח של הרגע. מעצם ההגדרה אתה צפוי להתאדות עד הרגע הבא. אבל משהו קרה בשנתיים שחלפו מאז הפיצוץ של טריטס, או בעצם לא קרה – לא נמצא יורש שיתקרב לעוצמות ההדף שלו. מסתבר שהטריק הממכר והפשוט לכאורה של סליי בלז הרבה פחות קל לשחזור משהיה נדמה. ההבנה זאת הגבירה מאוד את התיאבון לקראת הרגע בו יחזרו לשרוף את מה שנשאר לנו מהאוזניים.

הסיפור של סליי בלז מלא במפגשים מקריים. השניים נפגשו באקראי כשמילר עבד כמלצר במסעדה הברזילאית בה ישבו קראוס ואימה והזכיר שהוא מחפש זמרת. מילר, גיטריסט עם עבר בלהקת הארדקור וחיבה כנה ללהקות ההייר מטאל של שנות ה-80, עבד באותה תקופה על צליל שבנוי כולו על מכונות תופים וגיטרות מייללות, דחוסות ומוגברות עד כדי עיוות. כל מה שהיה חסר לו הוא קול נשי מתוק ואוורירי שיאזן את העיבודים האלימים. קראוס, מורה בבי"ס יסודי עם עבר בלהקת הטין פופ הנשכחת "רובי בלו" הייתה מושלמת לתפקיד. ביחד הם נשמעו כמו צ'ירלידר שהחליפה את הפונפונים במסור חשמלי. צירוף המקרים הבא הגיע כשהבמאי ספייק ג'ונז נתקל בדמואים של השניים באתר מייספייס, והפנה אליהם את הראפרית MIA שחיפשה באותה תקופה אמנים ללייבל החדש שהקימה. המהירות שבה הפכו מניסוי מוזיקלי לאחד מההרכבים המדוברים בעולם תפסה גם מילר וקראוס בהפתעה. רגע אחד קראוס תורמת את קולה לכמה קטעים של מילר כתחביב לצד הקריירה בהוראה, רגע אחר כך היא הפנים של להקה שזוכה לאיזכורים בניו יורק טיימז עוד לפני שהוציאה אלבום.

Sleigh Bells. יש להם צווארון של קשוחים.
אל האלבום החדש שלהם, "Reign Of Terror", הם מגיעים עם שאיפות גבוהות וחזון מגובש, מהתלבושות ועד חוברת המילים. צילום העטיפה המבריק של נעלי קדס לבנות מוכתמות בדם תופס את האסתטיקה שלהם במדויק – שילוב בין פופ בוהק וחלומי בגווני פסטל לרעש אלים וחסר אבחנה. כל קלישאות האלבום השני נמנו בחודשים שהובילו לאלבום הזה, מ"למדנו לעבוד טוב יותר ביחד" ו"הלכנו עמוק יותר" ועד "חשפנו יותר מעצמנו" הקלאסי. הכל נכון. הם באמת למדו לעבוד טוב יותר ביחד, או לעבוד ביחד נקודה. קראוס הפכה מעוד כלי בעיבודים של מילר לשותפה שווה ביצירה. בהתאם, השירים החדשים נותנים הרבה יותר כבוד למחלקה שלה – המלודיה – על חשבון הקצב, לטוב ולרע. גם התכנים של האלבום אכן עמוקים יותר. לא אתגר גדול בהתחשב בכך ששטחיות הייתה חלק בלתי נפרד מהקסם של האלבום הראשון. אף אחד לא התעניין במיוחד במילים של האלבום ההוא, כולל מילר שכתב אותן. האלבום הזה יוצא אחרי שנתיים שבהן מילר איבד את שני הוריו, וגם אם לא מדובר בדיוק ביצירה חושפנית, אי אפשר שלא לקשר בין הטרגדיה האישית שלו למקבץ השירים הכמעט אובדני הזה. "Born ToLose" נפתח ב"שמעתי אותך מזכיר התאבדות מתוך שינה / תעשה את זה כבר, נולדת להפסיד" וזאת רחוקה להיות הפעם האחרונה באלבום שהתאבדות נשקלת לחיוב. ב-"End Of The Line" קראוס מציינת בקרירות "אף אחד לא אוהב אותך, אף אחד לא רואה אותך" בלי לסייג אפילו באיזה "לפעמים נדמה ש" מנומס.

גם אם הווליום עדיין גבוה, והגיטרות עדיין מנסרות (אחרי שיוף קל של הקצוות החדים), סליי בלז של האלבום השני הם הרכב הרבה פחות כייפי. לא שאין ב"Reign Of Terror"  מאיצי דופק בטוחים – "Comeback Kid" ו"Demons" עושים את העבודה מצוין – אבל מילר וקראוס כבר לא מוכנים להסתפק בלייצר מוזיקת רקע לקליפים של ספורט אתגרי. מי שחיכה לקבל מהם עוד סיבוב של סקס סוער עלול להתאכזב לגלות שהפעם הם מעוניינים גם לדבר על רגשות. סליי בלז אולי קודרים יותר מבעבר, אבל לפחות הפעם הם נשמעים כמו הרכב שיישאר גם לארוחת בוקר.

ביקורת אלבום: Lana Del Rey – Born To Die



[פורסם במקור בז'ורנל מעריב, 3/2/12]

"לנה דל ריי" היא סיפור ישן בהילוך מהיר. זמר כושל בורא לעצמו פרסונה חדשה ועובר בעזרתה בשערי המיינסטרים. כשהוא מצליח יותר מדי, מהר מדי, המבקרים מסירים בשמחה את הכפפות. פתאום הקהל פונה נגד האנדרדוג לשעבר לפחות עד שיצליח להצדיק את בהירות הזרקור שהם הפנו אליו מלכתחילה. ליזי גרנט, יוצרת בת 25 במרדף אחר הפריצה הגדולה שלה, הספיקה לעבור את כל זה תוך ארבעה חודשים בלבד, עוד לפני שהספיקה אפילו לשחרר אלבום בכורה רשמי לאלטר אגו המדוברת שלה. נראה שדור היוטיוב יודע איך לתמצת גם את קלישאות הפופ הגדולות ביותר ל-140 תווים.



אם המדד לחשיבותה של אמנות מודרנית הוא היכולת לעורר תגובה, דל ריי היא האמן החשוב של הרגע, גם אם קשה למצוא לכך הסבר במוזיקה שלה. מהרגע בו שחררה ליוטיוב את הקליפ הביתי כביכול לסינגל הראשון והמצוין שלה, "וידאו גיימס", ועד ליציאת אלבום הבכורה המצופה שלה השבוע, נדמה שאנשים מעבירים יותר זמן בניתוח טיב ההצלחה שלה מאשר בהאזנה לשירים עצמם.

הדיון המרכזי והתפל ביותר סביב תופעת דל ריי עוסק באותנטיות שלה כאמן. לכמה שניות קסומות, דל ריי הצליחה לשכנע את חובבי המוסיקה ברשת שהם מצאו יהלום מלוטש באמצע הרחוב. בחורה עם חזון אמנותי מגובש ומראה של דוגמנית צמרת, שהקליטה בחדר השינה שלה שיר פופ מושלם מגובה בקליפ דל תקציב שמצליח לומר משהו על מלכודת הזוהר של נשות הוליווד הישנה. כשהתגלה שהיוצרת העצמאית שהעלו על נס היא זמרת עם עבר בחברת תקליטים גדולה, צוות מנהלים, אבא עשיר שקונה לילדה שטחי פרסום במגזינים ושפתיים מנופחות מקולגן, בלוגרים רבים עברו להביע סלידה מזמרת השוליים המתחזה. קהילת האינדי גילתה לראשונה שגם היא חלק ממכונת היח"צ הגדולה, עוד כלי שעוזר לייצר דיבור בדרך אל המיינסטרים. תחושת הבגידה הזו הובילה לגל הדף חסר פרופורציה לא פחות מזה שהפך את דל ריי ליקירת הרשת כמה ימים לפני כן. אנשיה של דל ריי מיהרו להפיץ בתגובה ביצועים חיים לשיריה רק כדי להוכיח שהיא מתפקדת גם בעולם האמיתי, כמו חטוף שמצטלם עם העיתון של היום. האמת הפשוטה היא שאין ספק שלנה דל ריי היא הדבר האמיתי, כל עוד הדבר שאנחנו מדברים עליו הוא זמרת פופ. היא "אותנטית" בדיוק באותה מידה שזיגי סטרדאסט או – אם ניקח דוגמה עכשווית יותר לאמן שהתניע מחדש את הקריירה אחרי שינוי סגנון ושם במה – פרנק אושן הם "אותנטיים".

אם לכמה רגעים נדמה היה שאפשר לקחת הפסקה מניתוח פועלה המצומצם לפחות עד שתוציא אלבום, הגיעה ההופעה הרת האסון שלה בסאטרדיי נייט לייב וניפצה כל תקווה כזו. דל ריי נתנה בשידור חי באחת ממדורות השבט האחרונות של ארה"ב הופעה מביכה עד אי נוחות. מסכת שלמה של זיופים, העוויות פנים משונות ושפת גוף ביזארית. עבור אמריקאים רבים מדובר היה במפגש ראשון עם הזמרת שמפומפמת להם כבר חודשים כדבר הגדול הבא בפופ ואפילו יחסית לדייט ראשון הורגש שם מחסור חמור בכימיה. כמויות הרעל שנשפכו על ההופעה הבעייתית ההיא גרמו למתקפות הקודמות על דל ריי להיראות כמו ליטוף מנומס. טוקבקיסטים שמחים לאיד קבעו שהנה ההוכחה לכך שהיא לא יותר ממוצר מהונדס בתחפושת של אמנית אינדי יוצרת. גם בגישה חומלת יותר חייבים להודות שההופעה המפוחדת ההיא גילתה שליזי גרנט עדיין רחוקה מלהיות מוכנה לגלם באופן משכנע את התפקיד על במות בסדר הגודל הזה.




אם כל המהומה הזו עדיין קשורה באיזו דרך למוזיקה, "Born To Die", אלבום הבכורה הרשמי של דל ריי אמור להכריע בשעה טובה את הויכוח על הלגיטימיות שלה. האם לנה דל ריי היא כוכבת בשר ודם, או קוריוז שיישכח עד השנה הבאה? התשובה לשאלה הזאת, כמו לרוב השאלות שסובבות אותה, אינה חד משמעית.
אם האלבום אמור להציג את הדמות הזו על כל ממדיה, כנראה שאין הרבה כאלה. בקליפים היא אולי הוצגה כפם פטאל, אבל לאורך רוב האלבום לנה דל ריי מתגלה כמין וריאציה על דמות החברה קלת הדעת של המאפיונר בסרטי פעולה סוג ב' – זו שמגורשת מהחדר ברגע שמתחילים לעשות עסקים. היא תלותית, חושנית ושטחית בערך באותה המידה. דל ריי לא חשופה, היא חשפנית. מתנועעת מצד לצד, מביטה בך בעיניים מתות ומבקשת שתיקח אותה כאן ועכשיו מבלי להתכוון למילה. מבחינה מוסיקלית זה אלבום פופ מצוברח ואווירתי, מלא במקצבי טריפ הופ וכינורות מסונתזים. אמנם הארסנל של דל ריי ככותבת יחסית מוגבל, אבל כשהיא פוגעת, היא פוגעת בול. החצי הראשון של האלבום דחוס בכל השירים שהיא כבר שחררה בחודשים האחרונים, והוא גם זה שמכיל את הרגעים הטובים ביותר שלה. חוץ מ"וידאו גיימס", גם "בלו ג'ינס" ושיר הנושא משרתים יפה את קונספט הילדה הרעה עם הלב השבור מבלי להפוך אותה לקריקטורה. בחצי השני של האלבום אפשר למצוא בעיקר גרסאות חיוורות לרעיונות שבוצעו טוב יותר בחצי הראשון כמו "דרק פרדייס" המקרטע או "מיליון דולר מן" האובר דרמטי. יוצא מן הכלל הוא "סאמרטיים סאדנס" האפל והסוחף שלא זכינו לשמוע לפני יציאת האלבום.

אז על זה כל הבלגן. אלבום פופ לא רע שמנסה ולרגעים גם מצליח להגשים קונספט מורכב. לא כישלון מהדהד, אבל גם לא משהו שיצדיק את הזמזום הבלתי פוסק סביב כל צעד של היוצרת שלו. מה שמרתק בלנה דל ריי הוא המפגש שהיא מהווה בין כוכב הבלוגים האיכותי והלא מלוטש לבין העולם המנופח והתובעני של המיינסטרים. יש משהו מערער בזמרת שמצליחה לשחק על שני המגרשים האלה במקביל. הוא מאלץ את טהרני האינדי להודות שאולי תמיד היה מדובר במגרש אחד גדול, ושהקו המפריד בין בלוג מוסיקה איכותי לאתר רכילות צהבהב פחות עבה משחשבנו. גם אם אלבום הבכורה שלה יתרסק מסחרית כמו שרבים מאמינים, לנה דל ריי תישאר בתודעה גם אחריו. כמו כל חבר של כבוד בפלייליסט של גלגלצ, גם היא כבר צריכה לדעת שאין דבר שמושך סקרנים כמו תאונת שרשרת.


סינגלים : Sharon Van Etten – Serpents

מעניין איך The National היו נשמעים עם סולנית במקום סולן אתם שואלים את עצמכם. זה רוב מה שאתם עושים עם הזמן שלכם אני בטוח. אני אישית הייתי מוצא איזה תחביב, אבל הבלוג הזה לא כאן בשביל לשפוט.
בתשובה לשאלתכם, זה היה נשמע ככה:

שרון ון אטן, היוצרת הברוקלינאית עד מאוד, שחררה שיר ראשון מהאלבום השלישי המתקרב והוא סוג של מפגש פסגה של מיטב האנשים המדכאים ביותר באינדי. ארון וברייס דסנר מהנשיונל, ג'ן ווסנר מ- Wye Oak, מט באריק מהווקמן – כנס של נציגים מכל הלהקות שגורמות לבנאדם לרצות להיכנס מתחת לפוך עד שהוא ימצא שוב ערך בחיים האלה. בצורה טובה.
במילים אחרות, זה נורא יפה וסוחף וכעוס ועושה חשק לאלבום השלם, או לפחות לחזור לאלבום הקודם והנהדר שלה Epic.
נכון לבוקר הקפוא הזה, Serpents מרגיש כמו השיר הכי נכון בעולם.

האזנה מלאה : Tiny Fingers – Massive Fingers Spacetrip

זהירות, מצלמה! מהר, כולם להסתכל לכיוון אחר!

טייני פינגרס לא מנגנים שירים, הם אונסים אוזניים.
אני יודע שכבר עברנו את השלב שבו "קשה להאמין שהם ישראלים" היא מחמאה לגיטימית (ישראל מלאה באמנים שלא נשמעים "ישראלים") אז בואו ננסה את זה אחרת – קשה להאמין שטייני פינגרס מהכוכב הזה. אלבום הבכורה שלהם הוא חתיכת טריפ דאבסטפ/מטאל/פרוג/אנאעארף מהחלל החיצון ואתם חייבים לשמוע אותו עכשיו :

http://bandcamp.com/EmbeddedPlayer/v=2/album=2007269966/size=venti/bgcol=FFFFFF/linkcol=9f1d20/

חצי סטייה מהנושא:
בפעם האחרונה שראיתי אותם בלייב, זה היה בחודש שעבר בביאנלה בהרצליה. העיריה הביאה מבחר של מיצגי אמנות מפוזרים במוקדים שונים במרכז העיר וחילקה בעמדות מודיעין חוברות עם מפה מסודרת והסברים. בנוסף הוזמנו המון מוזיקאים מעולים לנגן ברחובות העיר. מי מופיע? מתי? איפה? חפשו באינטרנט. לא, לא באתר של הביאנלה. סתם, באינטרנט. הרי אמנות זה ציור או פיסול, לא צעירים עם גיטרות. בכל אופן כך מצאתי את עצמי מול המראה הביזארי של טייני פינגרס נותנים את אורגיית הסאונד החייתית שלהם מול דלתות היציאה של הסופר פארם המקומי ומחרידים בתורה כל גברת שיוצאת אל הרחוב. כשהילד הקטן התחיל לרקוד בטירוף לצלילי Turquoise מול אביו המשתומם זאת כבר הפכה לאחת מההופעות הכי מעניינות שראיתי השנה. מדהים כמה פתוחות יותר האוזניים בגיל צעיר, ועדיין אנחנו משמיעים דווקא לילדים מוזיקה כל כך חסרת דמיון.

חצי חזרה לנושא:
טייני פינגרס בונים מנגנונים מורכבים מאוד שרצים על אנרגיה גולמית. העובדה שהם הצליחו לתרגם את הדבר החי והרותח הזה להקלטה מפוצצת רמקולים היא כבר ניצחון. הסכנה בהרכבים כאלה היא הנטייה לאוננות טכנית, ובאמת פה ושם נדמה שטייני פינגרס הולכים קצת לאיבוד בתוך הגרוב שבנו, אבל לרוב הם מצליחים לסיים בנקודה שונה מזו שבה התחילו. יש לקטעים המתפרסים האלה כיוון. בקיצור, תתעלמו מכל ההמלצות בפייסבוק על שירי חורף נוגים, ותנו ל- Massive Fingers Spacetrip לחרוך לכם את המוח. אם כבר להתחמם, אז שיהיה עם מגמה לוהטת.

ג'ף טווידי שר בלק אייד פיז (אני מצטער)

 אתם בטח חושבים שכבר מיציתם את הבדיחה הקלה מדי של אמנים "רציניים" שמבצעים שירי פופ מטופשים על גיטרה אקוסטית. אתם טועים :

כשטווידי לא מנסה לעמוד ברף הביצוע של פרגי הוא גם עושה מוזיקה עם הלהקה שלו. האלבום החדש של ווילקו, This Whole Love, יוצא בסוף החודש והוא הדבר הכי טוב שהלהקה הזאת מוציאה מאז Yankee Hotel Foxtrot. ואם לא תאהבו אותו תמיד יהיה לכם את הרגע הזה ב-4:39 כשג'ף אומר את המילה "לחיים" יותר טוב מכל מי שאמר אותה לפניו.

האזנה מלאה: The Drums – Portamento

צא דיבוק, צא!

לא הייתה לי סבלנות לבכורה האופנתית של The Drums. נמאס לי כבר לגמרי משיבוטי New Order וסמית'ס, והלהקה הזאת נשמעה לי כמו אחת מאלף אחרות שלא יוצרות שום דבר מעבר לסך ההשפעות שלהן. או שאולי זה סתם הצורך הגיקי המטופש להיות שונה – אם זה אחד מאלבומי השנה של כל מבקר על הכדור, לי כבר לא בא עליו. אחרי כמה האזנות לאלבום השני שלהם, Portamento, אני מתחיל לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה כי הנה שני דברים שאני יודע –
1. הוא נשמע בדיוק כמו הראשון.
2. אני ממש אוהב אותו.

כן, הדראמס אולי איבדו גיטריסט (אדם קסלר) בין שני האלבומים אבל מעבר לזה שום דבר לא השתנה. הצליל שלהם רזה מתמיד, עם אותם בס ליינים ניו אורדרים מוכרים וים של ריוורב. וג'ונתן פירס ממשיך לייצר פופ מריר ושנון שלא היה מבייש לרגעים גם את אדון מוריסי. המבקרים יחפשו בפינצטה את הרגעים שבו שומעים את הדראמס "מרחיבים את הצליל שלהם" ומנסים דברים חדשים (Searching For Heaven יוזכר הרבה), אבל אין כאן שום צעד קדימה, או צעד בכלל. הדראמס הלכו על התבנית של הסטרוקס, עוד להקה עם אלבום בכורה שזכה להייפ חסר פרופורציה. בתשובה לכל הציפיות המוגזמות ל"צעד הבא" שלהם, הדראמס פשוט יצאו עם אלבום שני שהוא עוד מאותו הדבר, רק קצת יותר מגובש.

האחדות הסגנונית הקפדנית שהדראמס בחרו לעצמם דורשת הרבה מהכותב. כשהעיבודים כל כך דומים זה לזה כדאי שהשירים שבבסיס יהיו באמת  טובים, ורובם טובים. פירס כתב רצף שירים מדוייק ומלא בשורות לציטוט, בלי טיפת שומן על העצם. מתבלטים במיוחד Book Of Revelation הפותח ("And I believe that when we die we die, so let me live tonight"), הסינגל הראשון Money, והזוכה בפרס "שיר עם השם הכי מוריסי של השנה" If He Likes It Let Him Do It.

The Drums הם עדיין לא להקה גדולה באמת ויש לי הרגשה שבעתיד אני אשמע את השירים האלה בעיקר כהבלחות אקראיות בשאפל של האייפוד, אבל הם כן הרבה יותר מעוד שיבוט אייטיז עם תסרוקות מצחיקות.

הנה סטרים של כל האלבום:

חמישייה : אקפלה

אני יודע שאין דבר שמושך יותר קוראים מסיפורים על מקור הפוסט שהם קוראים ממש עכשיו ("אמרי מאיפה אתה מקבל את הרעיונות שלך?" – אף אחד), אז הנה זה בא.
בחודש הבא ייצא הפסקול לעונה הראשונה של Boardwalk Empire (עוד לא עברתי את הפרק השישי, בלי ספוילרים) והטעימה הראשונה ממנו היא הגרסה של רג'ינה ספקטור לשיר My Man של פאני ברייס. אני בדרך כלל מגיב לחדשות על משהו חדש מרג'ינה באיפוק של ילדה בת 12 מול ג'סטין ביבר (הן עוד אוהבות את ביבר נכון?) ולכן מייד גיגלתי את השיר בידיים רועדות והגעתי לביצוע האקפלה (= ביצוע קולי ללא ליווי) המקסים הזה. בערך באמצע השיר כבר הייתה לי בראש חמישיית שירי אקפלה שאפילו תצא רלוונטית בזכות החדש של רג'ינה.

רק בעיה אחת – זה לא השיר הנכון. זה היה שיר מקורי שלה שלא זכרתי (עם תוספת של בילי הולידיי בסוף) שבמקרה גם לו קוראים My Man. הייתם חושבים שאני אשים לב שהקטע הזה נמצא ביוטיוב כבר שנה לפני שסיימתי את הפוסט הזה, אבל בואו לא נשכח שאני אידיוט. בכל מקרה, את הקאבר הנכון מתוך הפסקול אפשר לשמוע כאן, וגם הוא יפה מאוד אבל ממש לא אקפלה. אז סיבה טובה לחמישייה הזאת כבר אין לי אבל מי אמר שאתם צריכים סיבה טובה לשמוע שירים מעולים? אף אחד, זה מי.

שיר אקפלה, וכשאני מדבר על שיר אקפלה אני מתכוון לזמר אחד ומיקרופון ולא למקהלות הקולג'ים האמריקאיות האלה שמרגיזות אותי נורא גם בזמן שאני נהנה מהן, יכול להיות עניין בעייתי. ברגע שנפטרים מכל הכלים ונשארים עם הקול האנושי בלבד, קל מאוד ליצור חיבור רגשי. קל עד כדי כך שהוא יכול להפוך לטריק די זול בידיים/גרון של אמן בינוני. סתם שוויץ טכני, או איזה קיצור דרך לאינטימיות. אבל כשזמר מתמסר לחשיפה הזאת וכשיש משהו בשיר שמצדיק את הבחירה, שיר אקפלה יכול להתעלות מעבר לגימיק ולהפוך לרגע שיא בקטלוג של כל אמן.
הנה חמש התעלויות כאלה –

 אתי אנקרי – עוד יום שקט

היו לא מעט רגעי אקפלה יפים במוזיקה הישראלית. מאלבום הווקליזה של חני ליבנה ועד השיא המוכר של "היא חזרה בתשובה", אבל אף אחד מהם לא קרוב אלי כמו השיר הזה. גרסת האקפלה של עוד יום שקט היא יריית הפתיחה של אחד מאלבומי הבכורה הישראליים הטובים בכל הזמנים, והיא מכינה את השטח בצורה מושלמת. הקול הגאה והרדוף של אתי אנקרי ממלא את החדר ללא קישוטים ומבהיר ברגע אחד עד כמה הוא נדיר. 

Bjork – Show Me Forgiveness

https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf

Medulla, אלבום האולפן החמישי של ביורק שהוקדש כולו לקול האנושי, היה הדבר המאכזב הראשון ששמעתי ממנה וקצת נטרתי לו טינה על זה. האלבום הראשון שבו אתה מגלה שהאמן הזה שאתה כל כך אוהב כבר לא מושלם הוא תמיד זה שקשה לחזור אליו. היו שם כמה שירים שאהבתי מאוד, והרבה יותר שניפנפתי. לאחרונה חזרתי אליו (בעיקר בזכות זה) ומסתבר שהרבה מהמנופנפים האלה היו שירים לא רעים בכלל. מעולים, בעצם. אחד מאלה, הוא הדקה וחצי העצובה עצובה הזאת. ביורק מנמיכה מניירות ונותנת תחינה מלאת חרטה. אם אקפלה בדרך כלל עוזרת לקדם אינטימיות, כאן היא בעיקר מעצימה את הבדידות.

הראה לי חמלה
על שאיבדתי אמון בעצמי
והרשיתי לתוך תוכי ליפול בידי כוחות נחותים
הבושה היא אינסופית
אבל עם בקרוב תחל החמלה
אולי הנערה תחיה



Jeff Buckley  – Be Your Husband

ג'ף באקלי היה הרבה דברים, אמן אמיץ וכותב ייחודי, אבל כשמקשיבים לו נדמה שהאבידה הגדולה ביותר היא הקול הזה. קול המלאך המעונה הזה שלא מפסיק לנסות להתפתל ולברוח לכל הכיוונים היה תופעה חד פעמית לא פחות מהגיטרה של הנדריקס. העניין הזה בא לידי ביטוי בעיני דווקא בביצוע הזה ל- Be Your Husband של נינה סימון. אף אחד לא נשמע ולא יישמע כמו ג'ף באקלי, ותנחומיי מראש לשני השחקנים שעתידים לשחק אותו במקביל בקולנוע בשנה הבאה.

Elliott Smith – I Didn't Understand

1. אני קצת מרמה עכשיו כי הקול של אליוט סמית' מוכפל כאן כדי ליצור הרמוניות מלאות במקום אקפלה של קול בודד.
2. לא ממש אכפת לי.
3. איזה יופי.



Tori Amos – Me And a Gun

בכל חמישייה כזאת תמיד מגיע הרגע שבו חייבים להחליט אם יש טעם להכניס את הבחירה המתבקשת ביותר ותמיד התשובה היא כן. כי אם מישהו עוד לא שמע את השיר המצמרר הזה, הוא חייב לשמוע את השיר הזה. וכי הרשימה הזאת תהיה אידיוטית בלי Me And a Gun.
בהתחשב בשכיחות האיומה של מקרי אונס ואלימות נגד נשים, הייתם חושבים שיהיו יותר יוצרות שייגעו בזה ישירות. העובדה שיש כל כך מעט כאלה מעניקה לשיר החונק הזה תואר נוסף. Me And a Gun הוא שיר חשוב.

האזנה מלאה: Beirut – The Rip Tide

החדש של ביירות ,אחד מהאלבומים שהכי חיכיתי להם השנה, זורם במלואו אצל הנשמות הטהורות ב-NPR. הוא מלא בשירים עדינים ויפים עם הרבה פסנתר וכלי נשיפה ממש כמו שהייתם מצפים והקול של זאק קונדון עדיין חם ומרגש. בקיצור, האלבום הזה נשמע בדיוק כמו שהייתם מצפים שהוא יישמע ויש בזה משהו קצת משעמם. The Rip Tide הוא המנה שהזמנת פעם אחת יותר מדי מהמסעדה האהובה עליך. טעים, אבל כבר לא קסום.

כל זה לא בא לומר שהוא לא אלבום טוב. טוב מאוד אפילו. הוא הדוק וקצר (חצי שעה בערך), ללא נפילות בולטות או התחכמויות מיותרות בין תשעת השירים שלו, וזאק קונדון הפך באופן מפתיע לכותב אישי הרבה יותר מבימים שבהם היה מקליט באופן אישי הרבה יותר בחדר השינה שלו. מוזיקלית, הוא לוקח צעד אחורה מהניסיוניות (הכל יחסי) של March Of The Zapotec/Holland ומזכיר כאן בעיקר את הלחנים העצובים/מתוקים (ולגמרי לא בלקניים, אפשר כבר להפסיק לקשר את ביירות למוזיקה בלקנית?) של האלבום השני, The Flying Club Cup. אולי יותר מדי מזכיר.

אם השירים האלה היו ההיכרות הראשונה שלי עם ביירות כנראה שהייתי מתאהב בהם עד מעל לראש וזה עוד אחד מאלף הדברים שהופכים ביקורות מוזיקה לעניין כל כך לא הוגן. כל מאזין מגיע עם מטען תרבותי ורמת היכרות אחרת עם אותו אמן ואלה שבאו לפניו שמשפיעה על הדרך שבה הוא תופס את מה שהוא שומע כרגע. למה צריך לעניין מישהו שפול סיימון שילב פופ ומוזיקה אפריקאית לפני ומפייר ויקנד אם הוא במקרה הגיע לומפייר ויקנד לפני גרייסלנד? למה כל מעריץ של משינה שאף פעם לא שמע על מדנס חייב תמיד להגן על עצמו כל מיני מרירים שלא מוכנים לתת לו ליהנות ממה שהוא אוהב?
לא הוגן, כבר אמרתי.

בקיצור אם עוד לא יצא לכם להתעמק במוזיקה של ביירות עד היום, אני קצת מקנא בכם ותשכחו מכל מה שאמרתי.
אלבום אדיר. האזנה נעימה.

טרנד: בובות שרות ביסטי בויז

שני דברים זה טרנד נכון? כולנו מסכימים ששני דברים זה טרנד?
או כל תירוץ אחר לשים כאן את הקליפ החדש והאדיר הזה של ספייק ג'ונז (!) לשיר הבסדר הזה מהאלבום האחרון של הביסטי בויז-

http://player.ordienetworks.com/flash/fodplayer.swf

וממש אחריו להדביק את כרובי מתפרע על החליל של Sure Shot –

את הקליפ המקורי של Sure Shot דרך אגב, ביים ספייק ג'ונז. "עובדות מרתקות" זה השם האמצעי והמוזר שלי.
בכל אופן, טרנד! נמשיך לעקוב. בחזרה אלייך, יונית.

הורדה : אלבום קאברים ל-Nevermind

השנה Nevermind של נירוונה בן עשרים וכל מי שכותב על מוזיקה ינסה לגרד משהו חדש לומר עליו שלא נאמר כשהיה בן עשר. משהו על אנרגיה לא מרוסנת, תסכול שכל מתבגר יכול להזדהות איתו, משהו על צעיר דכאוני שהפך לכוכב הרוק הגדול בעולם, על אלבום שמגדיר ז'אנר שמגדיר אופנה. הטקס הקבוע.

Spin פותחת את הפסטיבל מוקדם יחסית עם אלבום קאברים חינמי תחת השם המחוכם Newermind שיעלה לכם רק בלייק על הפייסבוק של Spin (ואם ראיתם את רשימות האלבומים שהם אהבו בשנה שעברה תדעו שמדובר בלייק די מביך). אפשר למצוא שם כמה קאברים נאמנים מאוד אבל מלאים בכוונות טובות של Titus Androcinus ו Surfer Blood, כמה פרשנויות מעניינות של אמנדה פאלמר וג'סיקה מייפילד, לא מעט זבל (כמו בכל אלבום קאברים), אבל בעיקר ביצוע אדיר וייחודי לגמרי ל Stay Away של צ'ארלס ברדלי שמצדיק לגמרי את כל הפרוייקט הזה.
לי אישית לקח את רוב עשרים השנים האלו רק כדי לקלוט ש-Nevermind הוא אלבום טוב. תמיד הייתי יכול לספר מה אני מעריך בו ולקשקש לא מעט על המקום שלו בהיסטוריה של הפופ, והייתי יכול לעשות את כל זה בלי שום חשק אמיתי להקשיב לו. הזדמנות מפוספסת, כשחושבים על זה. אלבום מרד הנעורים האחרון מהעידן בו אלבומים עוד יכלו להפוך לתופעה חובקת עולם יצא כשהייתי נער ואני בתגובה גלגלתי עיניים וחיפשתי משהו אחר לשמוע. כל דבר אחר.
הילדים של האלטרנטיבי, הפריקים, הקורט קוביינים הקטנים, יודעים לשנוא מוזיקה באותה תשוקה שבה הם יודעים לאהוב אותה. ואם יש משהו שהם שונאים, זה את כל מה שאלה שקוראים להם "פריק" רוצים לשמוע. ברגע שגם הערסים של בית ספר שאלו אם אני יודע לנגן "סמלזאטינספיריט" על הגיטרה הסיפור נגמר. אין לי שום כוונה ליהנות ביחד עם כולם מאותו הדבר אפילו לרגע. לא בטוח שאפילו ידעתי איך.
אולי אם הייתי מתבגר בדור הנוכחי (לאן הגענו עכשיו? Y? דור ה Z?) לא הייתי נתקל במכשולים כאלה. הדור הבלתי נסבל הזה שיודע להעריך שמחת חיים, אנרגיה גבוהה וביטחון עצמי, שלא רואה שום דבר רומנטי או מושך במבטים מושפלים ועמידה מהצד. הילדים האלה לא היו מהססים לרגע להיסחף עם כולם בשירים האלה.
כל זה מאפשר לי לומר לכם דבר אחד שמעט כותבי מוזיקה אחרים יכולים לומר באותה הסמכות – גם אחרי שמפשיטים ממנו סנטימנטים מגיל ההתבגרות ואת כל מגוון התארים המודבקים מ"רגע מכונן" ועד "מראה של דור", גם אם מקשיבים לו בלי לייחס לו את כל המשקל הזה של "קלאסיקה", גם אם לא סבלתם אותו בזמן אמת – Nevermind הוא אחלה אלבום. אין אפילו צורך להתחשב בזמן שהוא הופק. בניגוד להרבה אלבומי גראנג' אחרים, שום דבר בו לא נשמע ארכאי או סתם לא רלוונטי, להיפך, האלבום הזה חי יותר מרוב הפופ ששמעתי בעשור האחרון. ועכשיו, אחרי שכל הערסים כבר מזמן המשיכו הלאה, גם אני יכול לשים אותו בפול ווליום ולצעוק A DENIAL! A DENIAL! (או לפחות להגביר באוזניות ולזמזם די חזק).
סורי Nevermind, טעות שלי.