חמישייה : אקפלה

אני יודע שאין דבר שמושך יותר קוראים מסיפורים על מקור הפוסט שהם קוראים ממש עכשיו ("אמרי מאיפה אתה מקבל את הרעיונות שלך?" – אף אחד), אז הנה זה בא.
בחודש הבא ייצא הפסקול לעונה הראשונה של Boardwalk Empire (עוד לא עברתי את הפרק השישי, בלי ספוילרים) והטעימה הראשונה ממנו היא הגרסה של רג'ינה ספקטור לשיר My Man של פאני ברייס. אני בדרך כלל מגיב לחדשות על משהו חדש מרג'ינה באיפוק של ילדה בת 12 מול ג'סטין ביבר (הן עוד אוהבות את ביבר נכון?) ולכן מייד גיגלתי את השיר בידיים רועדות והגעתי לביצוע האקפלה (= ביצוע קולי ללא ליווי) המקסים הזה. בערך באמצע השיר כבר הייתה לי בראש חמישיית שירי אקפלה שאפילו תצא רלוונטית בזכות החדש של רג'ינה.

רק בעיה אחת – זה לא השיר הנכון. זה היה שיר מקורי שלה שלא זכרתי (עם תוספת של בילי הולידיי בסוף) שבמקרה גם לו קוראים My Man. הייתם חושבים שאני אשים לב שהקטע הזה נמצא ביוטיוב כבר שנה לפני שסיימתי את הפוסט הזה, אבל בואו לא נשכח שאני אידיוט. בכל מקרה, את הקאבר הנכון מתוך הפסקול אפשר לשמוע כאן, וגם הוא יפה מאוד אבל ממש לא אקפלה. אז סיבה טובה לחמישייה הזאת כבר אין לי אבל מי אמר שאתם צריכים סיבה טובה לשמוע שירים מעולים? אף אחד, זה מי.

שיר אקפלה, וכשאני מדבר על שיר אקפלה אני מתכוון לזמר אחד ומיקרופון ולא למקהלות הקולג'ים האמריקאיות האלה שמרגיזות אותי נורא גם בזמן שאני נהנה מהן, יכול להיות עניין בעייתי. ברגע שנפטרים מכל הכלים ונשארים עם הקול האנושי בלבד, קל מאוד ליצור חיבור רגשי. קל עד כדי כך שהוא יכול להפוך לטריק די זול בידיים/גרון של אמן בינוני. סתם שוויץ טכני, או איזה קיצור דרך לאינטימיות. אבל כשזמר מתמסר לחשיפה הזאת וכשיש משהו בשיר שמצדיק את הבחירה, שיר אקפלה יכול להתעלות מעבר לגימיק ולהפוך לרגע שיא בקטלוג של כל אמן.
הנה חמש התעלויות כאלה –

 אתי אנקרי – עוד יום שקט

היו לא מעט רגעי אקפלה יפים במוזיקה הישראלית. מאלבום הווקליזה של חני ליבנה ועד השיא המוכר של "היא חזרה בתשובה", אבל אף אחד מהם לא קרוב אלי כמו השיר הזה. גרסת האקפלה של עוד יום שקט היא יריית הפתיחה של אחד מאלבומי הבכורה הישראליים הטובים בכל הזמנים, והיא מכינה את השטח בצורה מושלמת. הקול הגאה והרדוף של אתי אנקרי ממלא את החדר ללא קישוטים ומבהיר ברגע אחד עד כמה הוא נדיר. 

Bjork – Show Me Forgiveness

https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf

Medulla, אלבום האולפן החמישי של ביורק שהוקדש כולו לקול האנושי, היה הדבר המאכזב הראשון ששמעתי ממנה וקצת נטרתי לו טינה על זה. האלבום הראשון שבו אתה מגלה שהאמן הזה שאתה כל כך אוהב כבר לא מושלם הוא תמיד זה שקשה לחזור אליו. היו שם כמה שירים שאהבתי מאוד, והרבה יותר שניפנפתי. לאחרונה חזרתי אליו (בעיקר בזכות זה) ומסתבר שהרבה מהמנופנפים האלה היו שירים לא רעים בכלל. מעולים, בעצם. אחד מאלה, הוא הדקה וחצי העצובה עצובה הזאת. ביורק מנמיכה מניירות ונותנת תחינה מלאת חרטה. אם אקפלה בדרך כלל עוזרת לקדם אינטימיות, כאן היא בעיקר מעצימה את הבדידות.

הראה לי חמלה
על שאיבדתי אמון בעצמי
והרשיתי לתוך תוכי ליפול בידי כוחות נחותים
הבושה היא אינסופית
אבל עם בקרוב תחל החמלה
אולי הנערה תחיה



Jeff Buckley  – Be Your Husband

ג'ף באקלי היה הרבה דברים, אמן אמיץ וכותב ייחודי, אבל כשמקשיבים לו נדמה שהאבידה הגדולה ביותר היא הקול הזה. קול המלאך המעונה הזה שלא מפסיק לנסות להתפתל ולברוח לכל הכיוונים היה תופעה חד פעמית לא פחות מהגיטרה של הנדריקס. העניין הזה בא לידי ביטוי בעיני דווקא בביצוע הזה ל- Be Your Husband של נינה סימון. אף אחד לא נשמע ולא יישמע כמו ג'ף באקלי, ותנחומיי מראש לשני השחקנים שעתידים לשחק אותו במקביל בקולנוע בשנה הבאה.

Elliott Smith – I Didn't Understand

1. אני קצת מרמה עכשיו כי הקול של אליוט סמית' מוכפל כאן כדי ליצור הרמוניות מלאות במקום אקפלה של קול בודד.
2. לא ממש אכפת לי.
3. איזה יופי.



Tori Amos – Me And a Gun

בכל חמישייה כזאת תמיד מגיע הרגע שבו חייבים להחליט אם יש טעם להכניס את הבחירה המתבקשת ביותר ותמיד התשובה היא כן. כי אם מישהו עוד לא שמע את השיר המצמרר הזה, הוא חייב לשמוע את השיר הזה. וכי הרשימה הזאת תהיה אידיוטית בלי Me And a Gun.
בהתחשב בשכיחות האיומה של מקרי אונס ואלימות נגד נשים, הייתם חושבים שיהיו יותר יוצרות שייגעו בזה ישירות. העובדה שיש כל כך מעט כאלה מעניקה לשיר החונק הזה תואר נוסף. Me And a Gun הוא שיר חשוב.

חמישייה : אליוט סמית' למתקדמים

לפני יומיים Kill Rock Stars הוציאו אוסף חדש של אליוט סמית' בשם An Intoduction To… Elliott Smith וכשמו כן הוא.
זאת באמת נקודת התחלה מצויינת ליצירה שלו, ויש כאן את כל השירים שהייתם מצפים לקבל באוסף כזה, אפילו אם הוא די מתעלם מהשנים שלו ב Dream Works (כלומר אין פה כמעט כלום מ XO ו Figure 8).

בכל מקרה, האוסף הזה גרם לי לשקוע שוב לתוך המלנכוליה היפה של סמית' בימים האחרונים. סמית' הוא מהאמנים האלה שמשתלטים עלי לתקופות שלמות. יש אמנים כאלה, שאחרי ששומעים שיר שלהם כל מה שאפשר לעשות זה לשמוע עוד שיר שלהם, וסמית' הוא חבר כבוד במועדון הזה לצד שמות כמו דילן, קוסטלו ופרינס.

אז החמישייה הזאת היא של non album tracks (איך מעברתים את זה?) של סמית' שאני אוהב במיוחד, אבל באמת שהפעם יכולתי לשים כאן גם חמישים.

השיר הזה, מתקופת Roman Candle, קרה לכם.
זוכרים את הפאב הזה עם להקת האינדי ה"מורדת" שרק מתים שמישהו יקנה שיר שלהם לפרסומת? ואיך שבאמצע הלילה כשכולם שיכורים ואפופים אתם ושמונת האנשים האחרים שם הייתם כולכם אחים אפילו שמחר בבוקר תחזרו לעקוף אחד את השני בתור בסופר?
Oh yeah, were all friends now.

זה הבי-סייד של Speed Trials מתוך Either/Or. 
חוץ מכותב שירים מדהים, סמית' הוא גם גיבור גיטרה מבחינתי והיכולת שלו לגרום לגיטרה אקוסטית אחת לבצע במקביל תפקידים של שלוש באה לידי ביטוי בשיר הזה. 
שיר קטן ויפה של השלמה עם העובדה שהוא כנראה לעולם לא באמת יבין אתכן. אדיר מילר עשה מזה קריירה.
השיר הזה מופיע בגירסה היפנית של Either/Or. הוא היה צריך להופיע בכל גרסה.

סמית' תמיד האמין ש just a spoonful of sugar helps the medicine go down וכתב לא מעט שירי דיכאון שעטופים בלחני פופ מחויכים. השיר הזה מתקופת Either/Or הוא בשבילי האבא של כולם.
מלודיה ביטלסית מתוקה וממכרת משודכת כאן לסיפור על בחור שנפרד מכל מה שרודף אותו וקופץ מגשר.
הכתובת הייתה על הקיר וכן הלאה.

השיר הזה הוקלט ב 2000, בתקופת From a Basement on the Hill. שתי דקות של נחמה עבור כל הנשמות האבודות שלא מוצאות מקום בעולם הזה. בואו נשים הכל מאחורינו ונשתדל להתרחק מהצללים. לעזאזל איזו אבדה.
ועוד בונוס קטן שלא בדיוק התאים כאן כי לא התכוונתי להכניס קאוורים, אבל זה נורא יפה ואתם לא יכולים לפטר אותי- קאוור שסמית' עשה לשיר Figure 8 מתוך סדרת הילדים האדירה Schoolhouse Rock –
https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf?mp3=https://sites.google.com/site/tarbutless/Figure8.mp3?attredirects=0&d=1