מיטב ההופעות מקואצ'לה 2011

פסח מביא איתו גם לא מעט זמן פנוי. אם אתם לא עובדים בחול המועד אתם כנראה תעבירו אותו בזמן איכות עם המשפחה במיטב פקקי ארצנו בדרככם להצטלם עם הזבל שהשאירו אלה שתקועים בפקק בכיוון ההפוך.
אבל אם במקרה תקעו אתכם בעבודה ואתם מפספסים את כל הכיף הזה, המינימום שאתם יכולים לעשות הוא לאמץ פרצוף עסוק, לחבר אוזניות ולשרוף שעה על אחת מההופעות המצוינות האלה מקואצ'לה האחרון, בחסות AudioPerv.
לדרך….

PJ Harvey

Grammys 2011 – החלקים הטובים

כן, אני יודע, הגראמיז הם טקס מיותר ולא רלוונטי, אבל עדיין אפשר למצוא שם כל שנה כמה רגעים חביבים.
הגדול מכולם השנה הוא כנראה הזכייה של Arcade Fire באלבום השנה על The Suburbs. אני לא בטוח למה אני מרוצה שערימת המאובנים שבוחרת את הזוכים בדבר הזה נותנת לאלבום שאני אוהב פרס, אבל זה המצב. לא אמור להיות שום דבר מפתיע בזכייה של אלבום די קליט עם ביקורות מצוינות שאולי לא מכר כמו קייטי פרי אבל בכל זאת הגיע למקום הראשון בבילבורד, אבל משום מה בכל זאת עולה תחושת "נקמת היורמים" הישנה הזאת שעולה כל פעם שמשהו שאני אוהב זוכה לחיבוק מהמיינסטרים ומתחלפת בבחילה ברגע שהחיבוק הזה ממשיך קצת יותר מדי זמן.

בכל אופן, הנה ההופעות המוצלחות מהטקס אתמול. תוך כמה שעות הן בטח ירדו אז תקליקו מהר אם אתם רוצים לראות את Cee Lo שר עם להקה של חבובות וגווינית' פאלטרו.

בגראמיז נורא אוהבים לנסות לסמן "תופעות" מוזיקליות מהשנה האחרונה בעזרת מחרוזות שירים של כמה הרכבים דומים כביכול. הפעם זה משהו על הפולק החדש עם ביצוע מעולה של Mumford & Sons ל The Cave, ה Avett Brothers שאני לא ממש מכיר ואז לקינוח עולה המומיה שפעם קראו לה בוב דילן וממלמלת משהו בזמן שכולם מנגנים ביחד את Maggie's Farm מאחוריה.



אחר כך הגיעה עוד מחרוזת, הפעם של R&B עם הופעות של ג'אנל מונה, B.O.B וברונו מארס שדי גונב את ההצגה למרות הזיופים עם עיבוד חדש ל Grenade הממכר שלו. מוכשר הבחור.

והנה Muse, בהופעה הראשונה שלהם בגראמיז, מבצעים את Uprising עם המון מסכי טלוויזיה שמציגים בניין שכתוב עליו "Bank" מתמוטט (עמוק), וכל מיני רקדנים שמנסים להביע "מרד". כן! לעזאזל עם הממסד! בואו נשרוף הכל! בואו נתחיל עם Muse!

ואז, כמו שהבטחתי, Cee Lo מבצע את להיט הענק Fuck You (בגרסה הנקייה והמבאסת כמובן) עם להקת חבובות וגווינית' פאלטרו והעולם מוזר.

ולסיום, הזוכים הגדולים Arcade Fire, שביצעו את Month Of May ואחרי הזכייה סגרו את הטקס עם Ready To Start. כש CBS נאלצו לשלב קריינית עם הודעות חסות לקראת סוף הביצוע של שיר שנפתח במילים "Buisness men drink my blood" אפשר היה לחתוך את האירוניה בסכין. הייתי חותך אבל היו לי רק 10000 כפות (get it?).

http://static.photobucket.com/player.swf?file=http://vid401.photobucket.com/albums/pp94/theaudiopervjr/arcadefiregrammy1_Segment100-00-29-00-04-20.mp4

http://static.photobucket.com/player.swf?file=http://vid401.photobucket.com/albums/pp94/theaudiopervjr/arcadefiregrammy2_Segment100-01-59-00-07-10.mp4

נראה לי שזה כל מה שהיה מעניין. נתראה בשנה הבאה.

קליפ: Arcade Fire – The Suburbs

שני דברים שאני יודע:

1. קליפ של הארקייד פייר תמיד שווה לראות.

2. קליפ שביים ספייק ג'ונז תמיד שווה לראות.
אז שמחתי לשמוע באוגוסט שארקייד פייר עובדים על קליפ עם ספייק ג'ונז.
הנה התוצאה המעניינת מאוד –

אני קצת קשה הבנה היום – מישהו הבין למה פתאום הילד הגבוה שונא את הג'ינג'י?
(אפשר לדעת שזה קליפ של ספייק ג'ונז כי איכפת לי מה קרה בין שני הילדים האלה. הבחור יודע לספר סיפור.)

אחרי השיא

השבוע הבנתי כמה פיספסתי.
באמצע הליכה בערב האייפוד שלי בחר אקראית לנגן את "את שקט" של אביתר בנאי, מתוך "עומד על נייר".
לא זכרתי שהשיר הזה קיים, אפילו לא זיהיתי את האמן עד שאביתר התחיל לשיר, ובטח שלא זכרתי כמה הוא יפה. עצרתי, התיישבתי על הדשא בפארק ושמעתי אותו שוב. ושוב.
מאז, "עומד על נייר" לא יוצא לי מהאוזניים והוא אלבום מבריק, לא פחות. אז איך יכול להיות שכל מה שאני זוכר מהפעמים הראשונות ששמעתי אותו כשהוא יצא היא תחושה עמומה של אכזבה?
אני לא מצליח לזכור בדיוק מה לא אהבתי באלבום הזה אז, אבל נראה לי שמה שבאמת הפריע לי היא העובדה שזה לא האלבום הראשון.
כן, לאביתר בנאי יש איזה בעיה עם חובבי אלטרנטיב ישראלי. הם מרגישים שהם קצת איבדו אותו.
הוא הוציא אלבום בכורה שחדר לכל מי ששמע אותו מתחת לעור – הפסנתר, הדיכאון, המילים האפלות (אקדח, מישהו?), מדובר בחתיכת מוסיקה די מושלמת. בקרב לא מעט חובבי מוסיקה שאני מכיר האלבום הזה נחשב לאחד מהאלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים, לא פחות.
ואז הגיע האלבום השני, "שיר טיול", והוא היה מצוין ומלא בחיפושים מוזיקליים מעניינים אבל זה לא היה זה.
אחריו יצאו "עומד על נייר" ו"לילה כיום יאיר", ושוב, זה לא זה. במקום פסנתר, אהבות נכזבות וקול שנקרע מעצב, קיבלנו גיטרות, שירים של ארבעה אקורדים וחזרה בתשובה.
בנאי נמצא בתקופה מצויינת בקריירה, זוכה להצלחה אדירה והופך במהירות לקונצנזוס מסדר הגודל של דוד אהוד, אבל עבור רבים מאלה שהתאהבו בו מהאלבום הראשון כל אלבום חדש שהוא מוציא הוא עוד אכזבה.

ככה אנחנו, אוהבי המוסיקה, מכורים להשוואות. רוצים להתווכח על הטובים של השנה, לעשות רשימות, לקטלג, להחליט מה יותר טוב ממה. זה כיף לפעמים, אבל גם קצת בעייתי כשבדרך אנחנו מפספסים המון מוסיקה מצויינת.

כשהשיר התחיל להתנגן לא ידעתי של מי הוא או מאיזה אלבום הוא, וזה לא עניין אותי. לא סחבתי איתי את ההיסטוריה שלי עם האמן, ולא הייתי עסוק בהשוואות ל"תיאטרון רוסי". סתם שמעתי שיר מעולה שריגש אותי כמו שלא התרגשתי כבר הרבה זמן (סתם אני לא מתרגש, אני גבר. אין לנו רגשות, רק אשכים).
אני מכיר אנשים שהצליחו לפספס באותה צורה את כל מה שרדיוהד עשו אחרי OK Computer (חתיכת פספוס רציני), או את כל מה ש Arcade Fire עשו אחרי Funeral.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לקבוע עבור כל אמן שאנחנו אוהבים את נקודות השיא, ופשוט לגשת לכל אלבום כמו לדייט ראשון, טבולה ראסה. בלי "האלבום הכי טוב שלו מאז X" או "לא מגיע לשיאים של Y".
יכול להיות שנוכל ליהנות מהרבה יותר יופי אם רק נעשה את מה שהאמנים האהובים עלינו כבר עשו – נעבור הלאה.