פוסט אורח : חמישיית היפ הופ ישראלי

[אור עמית הוא הכותב של בלוג המוסיקה והכדורסל קולות מהפרקט ומשמש בזמנו הפנוי כאנציקלופדיה מהלכת להיפ הופ בכלל והיפ הופ ישראלי בפרט. קבלו אותו.]

תקציר ההיסטוריה המודרנית של ההיפ-הופ הישראלי: יאיר ניצני, נייג'ל האדמו"ר, שב"ק. סוף שנות ה-90. סאבלימינל והדג נחש מגיעים, מתחילה האינתיפאדה השניה, סאבלימינל הופך להיות הכוכב נומרו אונו של המוזיקה בארץ, הרכבים זוועתיים כמו הישראלים (ביגי ושורטי, זוכרים?) , חיילי הנקמה ואבי מסיקה ממלאים את הרדיו. סאבלימינל מתמסחר, מפרסם שוקו. ההיפ-הופ הישראלי מת, כשרק הדג נחש מבליחים מדי פעם (אבל הם תמיד היו אאוטסיידרים).

ההיפ-הופ -  בדיוק כמו פראיירים, אם כבר הדג נחש - לא מת, הוא רק מתחלף. הדג נחש עושים מוזיקה לא רעה (למרות שעל היכולות על המיקרופון של שאנן סטריט אני לא משתגע), סאבלימינל ממשיך למסחר את עצמו לדעת ולהדביק לעצמו טייטלים שלא-לו ('אנחנו כמו ג'יי זי ומדונה' אמר על הדואט שלו ושל דנה אינטרנשיונל. ג'יי זי בטח היה אומר משהו בתגובה, אבל הוא עסוק מדי בביונסה) ואפילו שב"ק ס' התקמבקו לאיזה אלבום (נוראי). אבל לא עליהם באתי לכתוב, אלא על אלו שלא נמצאים באור הזרקורים או שנושמים אוויר פלייליסט, אלא על אלו שעובדים מאחורי הקלעים, שבאים מלמטה.



1. למרות כל האמור למעלה, נתחיל דווקא כן עם סאבלימינל, ודווקא עם רצועה מהאלבום הטוב ביותר (והמצליח ביותר) שלו: האור והצל, שיצא בשנת 2002. הרבה להיטים יצאו מהאלבום הזה - הפינאלי, זזים עם הבס, אני יכול וכו' וכו' וכו'. רצועה אחת שלא הייתה להיט נקראת 'הציר', בה הוא והצל מארחים את שי 360 ואת מומי לוי שגם נמצא על ההפקה. לטעמי מדובר בשיר הכי טוב של סאבלימינל אי פעם, בוורס הכי טוב של הצל אי פעם ובאחד מחמשת הביטים הטובים שנעשו אי פעם. ולא רק בארץ.
הסיפור היפה על השיר הזה הוא שבכלל היה אמור להיות לו ביט אחר. ביום חמישי אחד מומי השמיע את הביט המקורי לסאבלימינל, שהיה מרוצה מהביט, אבל רצה לישון על זה. גם מומי הלך לישון ובאמצע הלילה התעורר, ירד לאולפן ורקח את הביט המשוגע הזה. יום אחרי זה סאבלימינל בא לבקר את מומי בתכנית הרדיו שלו - אז ב88, היום ב100. סאבלימינל ביקש לשמוע את הביט שוב וסגר סשן הקלטה עם מומי. ואז מומי ביקש ממנו להקשיב ל''משהו קטן שאני עובד עליו' והשמיע לו את הביט הזה - עוד לפני הקלטת הנגנים, כשהכל בסינטי - סאבלימינל נפל לרצפה. 
אז אחרי כל הסיפור הזה, הנה השיר הכי טוב שאתם לא מכירים של סאבלימינל - הציר

סאבלימינל, הצל, שי 360 ומומי לוי - הציר


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: אורטגה. אורטגה הוא דווקא פליט הסופר-גרופ האנטי-תל-אביבי PR TROOPERS, ולאחר מכן הוציא את האלבום "ממשיכים לבעוט" כחצי מהצמד 'פלד ואורטגה'. לפני כשנתיים הוא הוציא את אלבום הבכורה (למרות שהוא מעדיף דווקא לכנות אותו 'מיקסטייפ') 4:47. הנה דוגמה לסינגל הראשון מתוך האלבום שנקרא 'תקוות'. אורטגה פוזל במיקסטייפ הזה לכיוונים של הארדקור היפ-הופ ולגריים בריטי, הוא עבד עליו עם מפיק הדאבסטפ בורגור ובימים אלו הוא ממשיך לעבוד על חומרי סולו נוספים. אגב, לפני כמה חודשים שוחרר סוף סוף האלבום הגנוז של פלד ואורטגה שנקרא 'משלוח מיוחד' והוא ניתן להורדה בבנדקמפ (ויש כאן ביקורת שאמרי כתב עליו)


2. במשך הרבה זמן לא היה בהיפהופ הישראלי אלבום שבאמת נותן השראה, שראפרים צעירים יוכלו להסתכל עליו כמו על האלבומים הראשונים של סאבלימינל או על 'בעטיפה של ממתק' של שב"ק ס'. בדיוק כשחשבו שההיפ-הופ הישראלי מת, נחתו פרודוקס עם אלבום שנקרא (בצדק רב) 'תחיית המתים'. פרודוקס נאמנים לסאונד הניו-יורקי\הארדקורי\אולד-סקולי עם טוויסטים של סימפולים פרסיים (עליה גדל המפיק של האלבום) ושורשים עמוק עמוק בהיפ-הופ הישראלי. הסינגל הראשון של האלבום "איצ'יבאן" למשל, משתמש בשירה מחדש של קטע מהבית של קוואמי דה לה פוקס ב'מלחמת מיקרופון הזהב' של שב"ק ס'. השיר הזה - סשנים בחדר - מביא את שלושת האמ.סיז במיטבם על ביט אולדסקולי שבועט ישר בבטן, ונבחר בכמעט כל מצעד לשיר השנה בהיפ הופ הישראלי (כולל בסיכום שנה שערכתי בזמנו בבלוג הישן שלי)

פרודוקס - סשנים בחדר


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: GA Clan/713. 713 בשמם הנוכחי (שעבדו בעבר תחת השם GA Clan) הוא הרכב של מספר משתנה מדי פעם של ראפרים, בבסיסו הוא מורכב מניקו, דון ג'יי, אלווין וסול ג'יי - שלושה חבר'ה מגני אביב בלוד ובחור מהרצליה - שמושפעים מההיפ-הופ הכבד של תחילת שנות ה-90 ובעיקר מהוו-טאנג והפוג'יז. הם משלבים במוזיקה שלהם, לצד ביטים כבדים, גם ראגא\דאנסהול בעיקר מסול-ג'יי וגם - לפעמים - מנצ'י נץ' מפרודוקס. אפשר לשמוע דוגמה כאן בשיר 'במשקל כבד'. 713 עובדים על אלבום שאמור לצאת מתישהו (כן, פרטים זה אנחנו)



3. כמו שבארה"ב התפתח במקביל לזרם הגאנגסטה ראפ גם זרם הפוזיטיב ראפ - שמשך אליו חבר'ה כמו טאליב קוואלי, קומון, מוס דף ועוד, ככה גם בארץ התפתחו כמה הרכבים שהלכו על הקו הנקי יותר. ההרכב הבולט בינהם הוא כהן@מושון שחייבים את ההצלחה שלהם למערכון 'השותפים' מארץ נהדרת (שמשתמש בסאמפל מתוך השיר 'מה קורה לי') וכמובן לעובדה שאחד משני הראפרים בהרכב הוא מיכאל מושונוב - הבן של ושחקן מוכשר בזכות עצמו.
אבל לטעמי הגאון האמת בהרכב, והסיבה לעתיד הורוד שלו, טמון בראפר\מפיק השני - מיכאל כהן, שהולך על הביטים הנקיים והטובים של שנות ה-90. הוא מאד מושפע מהמפיק המנוח ג'יי דילה ואוהב ללכת לסאונד השקט של שנות ה-90, זה שמושפע מהג'אז יותר. אפשר למצוא את ההשפעות האלה באלבום הבכורה שלהם שנקרא 'כושר גופני' ונמכר בחנויות, וגם באלבום השני שהם עובדים עליו. דוגמא טובה לביט של כהן אפשר למצוא בשיר הבא:

כהן@מושון - באסה


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: פלד. הצד השני של הצמד 'פלד ואורטגה' שהזכרנו כאן קודם. בניגוד לאורטגה שמשחרר קטעים במאסות, פלד שמר על שקט יחסי ומוציא מעט ריליסים לקראת אלבום בכורה משלו. אם אורטגה הוא הראפר המהיר שמושפע מהגריים הבריטי ומביא לתקליט את ה-Swag (התרגום הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו הוא 'רהב', אבל אין דבר פחות 'סטריט' מרהב לדוגמה: רני רהב) אז פלד הוא הראסטה מאן שחי את הרחוב ולוקח את הדברים יותר לאט. סוג של ליל' ויין מקומי. פלד (ידוע גם בכינויים 'פילה' או 'פילה פי') עובד על האלבום שלו יחד עם אורי שוחט ומיכאל כהן, מההרכב כאן למעלה, וממש בזמן האחרון שיחרר את הטראק 'מזומנים' שדווקא כנראה לא ייכנס לאלבום. השיר מלווה בקליפ אווירתי משהו.

4. הרכב צעיר אחר שעשה את המעבר שלו לאור הזרקורים שנה שעברה הוא ההרכב 'תכל'ס' המורכב גם הוא מפליטי הפי.אר טרופרז. למרות גילאים צעירים (שלושת חברי ההרכב מתחת לגיל 25) יש לתכל'ס על החגורה כבר מיקסטייפ ואלבום בכורה, ולאחרונה הם אפילו חיממו את קוואמי במופע ההשקה לאלבום החדש שלו עם החלבות. תכל'ס למעשה הם המייצגים הכי טובים, אולי, של בני ה22-25, שכל מה שמעניין אותם זה נשים, עישונים וצחוקים. אמנם רוב האלבום הוא ראפ, אבל הם פוזלים גם לעוד כיוונים - מרוק ועד למוזיקת בארים כמו בשיר הקורע מצחוק הזה:

תכל'ס - עוד סחבק בחדר


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: האידיוטים. אמנם בניגוד לתכל'ס הם עושים מוזיקת מועדונים נטו, אבל הם גם כן באים עם הגישה של לעשות שטויות. האידיוטים הוא למעשה סוג של סופר-גרופ מקומי, שמורכב מסקיי ואיזי - שני ראפרים שנמצאים בשטח כבר לא מעט זמן ועבדו עם שמות גדולים כולל את מומי לוי, שי 360 וסאבלימינל, מהמפיק\ראפר סיקסטי ניין (פעם צריך לבדוק את האובססיה של ההיפ-הופ בארץ עם המספר הזה) ומהראפר רון בי. הם התחילו מהשיר 'זוז כמו אידיוט' (הגרסה העברית לשיר Teach me how to jerk) והוציאו עוד כמה קטעים, האחרון שבהם נקרא 'בחור אופטימי'. אל תצפו למשהו עמוק, פשוט תתמכרו להוק של השיר.



5. ההרכב שלדעתי עשה את החיבור הטוב ביותר בין ההיפ-הופ (והרגאיי) למוזיקה הישראלית הוא אקסום, כמובן בעזרתם של מפיקי העל מסוליקו. אקסום הוציאו את האלבום שלהם לפני בערך שנתיים וחצי ומאז הם חורשים את העולם עם סוליקו, מופיעים בכל חור, שחררו רמיקס ללהיט הגדול של הקיץ האחרון  - replay - שמתנגן בכל העולם וכמובן עובדים על אלבום שני. הקסם בצמד הנתנייתי הזה, שמחברים את השורשים המקומיים שלהם לג'מייקה וניו יורק, הוא החיוך שמרחף מעל כל מה שהם עושים. אם זה טראק בשם 'לבה חמה' מאלבום הבכורה שלהם שיחד עם וולקן ונצ'י נץ' הופך להיות פיצוץ הארד-קורי, ואם זה בהקלטה לערוץ 2 לטובת 'עבודה ערבית'. לפחות לפי הקליפ הזה הקסם הוא בחומוס.

אקסום - פתאום באנו


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: החיים, קודם כל. ומוזיקה. מעבר לזה יש הרכב אחר שעושה רגאיי מקומי מצוין והוא נקרא 'ספיישל' .הוא מורכב מצ'ולו - למעשה הסנדק של ההיפ-הופ והרגאיי בארץ, שאחראי על הריליס הראשון של המוזיקה השחורה (למעט שב"ק ס') שנקרא 'ישראלים עצבניים 1:1' וכולל בו, בין השאר, שירים של סאבלימינל בן ה-17, את פישי הגדול, שאני משער שאין צורך להציג, את בזוקה - עוד אמן ותיק ברגאיי ובהיפ-הופ שעובד בצורה מחתרתית מאז סוף שנות ה-90, ומופיע גם עם הסאונד-סיסטם הסופר נחשב של 'רוד-בוי סאונד', את נצ'י נץ' מפרודוקס ואת סול ג'יי מג'י איי קלאן. הספיישל הנחיתו לפני שנה וקצת את אלבום הבכורה שלהם, שמורכב למעשה מחמישה רידימים (אינסטרומנטלים) כשכל אחד נותן את האינטרפרטציה שלו על הטראק. השיר הזה לדוגמה נקרא הנה בא היום ובסוף הקליפ אפשר לראות דוגמה כשכל אחד מהראפרים\זמרים נותן כמה שורות מהשיר שלו על הרידים.


זהו, מקווה שנהניתם\החכמתם\אהבתם. אני מזמין אתכם לבקר אצלי בבלוג 'קולות מהפרקט' שמתמקד במוזיקה וכדורסל - מהארץ ומהעולם. בואו לבקר בor-amit.blogspot.com ו\או בפייסבוק: facebook.com/CourtVoices וכמובן אפשר לשלוח מיילים לCourt.Voices@gmail.com

תהנו!

ביקורת אלבום : פלד ואורטגה – משלוח מיוחד

אני חייב לפלד ואורטגה הרבה. לפני שאלבום הבכורה שלהם "ממשיכים לבעוט" העיף לי את הראש חשבתי שהיפ הופ פשוט לא עובד בעברית. הפעם האחרונה שניסיתי להקשיב להיפ הופ בעברית לפני כן הייתה בתקופה בה "האור והצל" של סאבלימינל שלט ברדיו ופתח את הדלת להמון ראפרים בינוניים. חשיפה מוגברת לאסונות כמו "חיילי הנקמה" (רק שלא ינקמו בי עכשיו) או ל"תזיזי את הישבן תנענעי ת'תחת" של יהודה עמיחי הישראלים יכולה להשאיר בכל אחד טראומה עמוקה בכל מה שקשור לראפ בעברית.


בצד השני של הספקטרום חיפשתי קצת ערך מוסף אצל אמנים כמו סגול 59, חלוצי החלל, קוואמי וטאבו פלוס (והדג נחש, שלא ממש עושים היפ הופ, אבל בערך). נראה היה שמפת ההיפ הופ מתחלקת לאנשים שמסוגלים לשבת על ביט כמו סאבלימינאל או שי 360 אבל זה תמיד יבוא על חשבון אמינות והיגיון פנימי בטקסט (ומוביל לדברים כמו "אני המקור בלי שום קשר לציפור" – ואני מוסיף "אלוהים ישמור"), ואנשים שמנסים לומר משהו על החיים שלנו כאן ולא לזלזל במאזין אבל כאן תמיד הפלואו היה די בינוני ואי אפשר היה למצוא טיפת פאסון. בקיצור נראה היה שאין בנמצא מישהו שמצוייד לא רק ביכולות טכניות אלא גם ביכולות ככותב – ישראלי עם קול משלו שלא משחק אותה הארלם. קצת פחות ג'יי זי וקצת יותר חזי, לשם העניין.

ואז חבר שמכיר את הסצינה מכל הכיוונים נתן לי לשמוע את פלד ואורטגה וחשף אותי בפעם הראשונה לנציגים מובילים מדור חדש של ראפרים ישראלים. ראפרים טבעיים, שחורזים בעברית בלי להיות מביכים וזה היה פשוט כיף.
אחרי שיצא האוויר מבלון ההיפ הופ הישראלי נשארנו עם אמנים ומפיקים בעלי תשוקה אמיתית והכוח להמשיך לעבוד גם בזמן שהרדיו מתעלם. בקיצור אמני אינדי שלא מוותרים. לצידם של פלד ואורטגה אפשר למצוא את אקסום שהוציאו אלבום מעולה בשנה שעברה, כהן @ מושון שעושים את זה נכון (מיכאל כהן גם עשה יופי של הפקות בזמן האחרון),  וולקן,  51%, סוליקו ובשנה האחרונה גם את תכל'ס ופרודוקס (שהוציאו שניים מהאלבומים הישראליים שהכי אהבתי השנה).

במשך תקופה ארוכה עוד רצו שמועות על אלבום שני בדרך מפלד ואורטגה, אבל איפשהו בדרך הצמד התפרק והאלבום נגנז.
הם המשיכו לעשות דברים מעניינים לחוד – פלד הוציא שירים מצויינים כמו מוגז עדין, ותן להם בראש, ואורטגה הוציא מיקסטייפ בשם 4:47 שהיה די מאכזב אבל עדיין הכיל כמה היילייטס.
אבל אז,  אולי בזכות לחץ מהקהל הנאמן מאוד שלהם ובזכות דחיפה מבורכת מאורי שוחט האלבום השני של פלד ואורטגה, משלוח מיוחד, שוחרר לפני כמה ימים לבנדקמפ ואפשר לשמוע אותו ממש עכשיו, ואמרו אמן.

אז איך האלבום?  מצויין כל עוד מרגיעים את הציפיות.  האווירה היא פחות של אלבום ויותר של מיקסטייפ. קצת פחות מ- 35 דקות, 11 שירי התרברבות שבכל אחד אפשר למצוא איזה שורה מצויינת, או איזה רגע שדורש rewind. גם בהפקה אפשר למצוא כמה הברקות לדוגמה הסימפול הכיפי מתוך Malambo No.1 ב"מכור", או המסגור מחדש של ההוק של "משלוח מיוחד" הפותח ב"זה הדיבור" הסוגר. אין כאן איזה צעד גדול קדימה, או שום דבר שמתקרב לזעם של ממשיכים לבעוט אבל לא נורא.
פשוט כיף לשמוע שני אנשים שיודעים לעשות את זה כל כך טוב יושבים שוב על אותו הביט.

מותו של הטקס (או: הנגנים על הטיטניק)

אני שומע אתכם. מתלחששים לי מאחורי הגב.

"הנה ההוא שקונה דיסקים…"
"ראיתי אותו יוצא מסניף של צליל…"
"רגע, מה זה דיסקים?"
אז כן, יש לי סטייה. אני אוהב לקנות את המוסיקה שלי. אולי זה בגלל שרוב האמנים החביבים עליי לא הולכים למלא את היכל נוקיה בזמן הקרוב ובא לי שהם ימשיכו לעשות מוזיקה או אולי כי אני עדיין רוצה פעם אחת להצליח לא לאבד את הקבלות מטאוור ולקבל דיסק מתנה (היי טאוור – עוד שני דיסקים ביצ'ז!).

בכל אופן, גם אני חייב להודות שבשנים האחרונות זה קצת נמאס. קשה לא להרגיש קצת פראייר כשהדבר הראשון שאתה עושה עם האלבום שהרגע קנית הוא להמיר אותו לmp3, לתייג את הקטעים, לחפש תמונה של העטיפה לא בגודל של בול (הסוד הוא בכתבות ביקורת באתר וואלה, דרך אגב), להעביר לאייפוד, ולשמוע בפעם הראשונה והאחרונה את הדיסק עצמו במערכת לפני שיעבור לבלות את שארית חייו כנדל"ן לקרדיות אבק.
ובינתיים, כל מי שלא איכפת לו מספיק מהאמן כדי לשלם לו, מוריד את האלבום מוכן ומתוייג ואפילו לא נתקע עם חתיכת פלסטיק מיותרת. קשה לא להרגיש קצת פראייר כבר אמרתי?
מיכל גבע. גם כתבה אלבום מעולה,  גם נושמת דרך זימים.
אז ניסיתי כיוון אחר עם האלבום של מיכל גבע. קניתי את ההורדה שלו ב bandcamp שלה – גם קיבלתי את המוסיקה שלה בפורמט שאני באמת צריך וגם שילמתי למיכל על התענוג (וזה באמת תענוג, כי זה אלבום מעולה וכדאי לכם לקנות אותו). 
אבל הפעם משהו אחר הלך לאיבוד – הטקס של האזנה ראשונה לאלבום חדש בשלמותו. אני לא מדבר כאן על הערך הרומנטי, אולי כבר נוסטלגי בשלב הזה, של קילוף הניילון של העטיפה, הדפדוף בחוברת, אולי הצצה אם יש איזה הדפס סודי מאחורי הפלסטיק – כל זה נעלם אבל זה לא העניין. העניין הוא המילים.

האזנה לאלבום לא מוכר היא שונה לחלוטין כשיש לך חוברת מילים ביד. שמתי לב שלוקח לי הרבה יותר זמן לגלות ולהקשיב באמת לשירים החדשים כשאין לי חוברת מילים פיזית ביד שתחזיק את תשומת הלב שלי (יכול להיות שזאת הפרעת קשב או שאולי זה היי הנה משהו נוצץ – על מה דיברנו?) . המילים מכריחות אותך להפוך את ההאזנה לפעולה אקטיבית. במקום לעשות משהו עם מוזיקה ברקע, אתה כרגע מקשיב לאלבום חדש. זה הבדל ענק. אני מוכן לוותר על כל הפלסטיק, אבל אני לא מוכן לוותר על המילים, לפחות לא במוזיקה ישראלית.

אז נראה שבינתיים משאירים אותי תקוע באמצע. או פלסטיקים ועבודה מיותרת, או הורדה שמפשיטה מהמוזיקה הרבה מהקסם. קצת חבל, כי זה לא חייב להיות ככה, תארו לכם את זה –
מה אם הייתם נכנסים לחנות ולא קונים דיסק, אלא אלבום. האלבום הזה היה כולל חוברת מושקעת בגודל של תקליט ולינק להורדת האלבום בפורמט לבחירתך (גם ככה כבר יש לחברות התקליטים אתרים לקניית מוסיקה – songs.co.il של NMC ו imusic.co.il של נענע דיסק). לא פשוט?

חברות התקליטים מנסות כרגע (כבר כמה שנים בעצם, אבל אני רואה את זה יותר לאחרונה) להפיץ אלבומים על דיסק און קי. כביכול מדובר באיזה ניסיון להתקדם ולהתחבר לצורה שבה רובנו שומעים היום מוזיקה. בתור ניסיון זה יפה, אבל בפועל זה פספוס מוחלט של הצרכים של הלקוח (הקאתי קצת בפה עכשיו), וזה לא שיש יותר מדי לקוחות גם ככה. אף אחד לא קנה דיסק ואמר לעצמו "חבל שאי אפשר לקבל את השירים על ריבוע קטן במקום על עיגול גדול". העניין הוא פשוט יותר – אין לנו יותר צורך במדיה פיזית נקודה.עם חוברת ולינק נוכל לקבל שוב את הטקסיות שבהאזנה עם משהו אמיתי ביד – משהו שמבדיל אותך מהפירטים, וגם לקבל את המוזיקה בפורמט שאנחנו צריכים. רק לי זה נראה כל כך מתבקש?
ודרך אגב, כמה נחמד יהיה לחזור לחוברות בגודל נורמלי במקום החוברות הקטנטנות שחברות התקליטים נאלצות לייצר כדי להתאים לקופסה של דיסק.

בקיצור, אני רק יכול להפציר לאלה מבין קוראינו המנהלים חברות תקליטים (אתם יודעים מי אתם) – אני רוצה להיות לקוח שלכם, באמת. אבל תנו לי מוצר שמתאים לי. אין שום סיכוי, הא?
אז אני אפציר במקום באלה מבין קוראינו שעושים מוזיקה – תגידו לקוראינו המנהלים שהם יכולים ללכת לחפש ותפיצו את המוזיקה שלכם לבד. אתם לא צריכים אותם לשום דבר.
אני בטוח שיש כל מיני שיקולים חוזיים ועסקיים מורכבים שמונעים ממכם להפיץ את המוזיקה שלכם בלי פלסטיק, אבל כל עוד תמשיכו לנסות למכור לאנשים מוזיקה בפורמט שהם לא משתמשים בו הם בעיקר מזכירים לי את השיקולים של הנגנים על הטיטניק.

כמה אלבומים להורדה מהזמן האחרון שמומלץ לשלם עליהם: