תקועים.

DSC_0679e

אני אוהב לדבר על מוזיקה (אני חושב שזה די ברור לכולנו) ואני די משוכנע שאני יכול לעשות את זה עם כל אחד.
אם תרשו לי שניה של שנטי בנטי – אין בנאדם בעולם הזה שלא יכול להעשיר אותי באיזו דרך אם ירצה, ואני אותו. מוזיקלית ובכלל.
אם זה אספן הויניל השרוט שהזהיר אותי שהסמיתס עומדים לשבור לי את הלב, או הבחור מהאבט"ש שהזריק לי את רדיו "קול הלב והנשמה" לוריד, החבר שמחק ברגע את כל ההתנשאות המטופשת שלי על היפ הופ ישראלי עם כמה בתים של פלד ואורטגה או אבא שלי עם הסימפוניות עוצרות הנשימה של מאהלר (או כמו שקראתי להן בגיל 10 – השיעמום הזה).
אם אתה רוצה ואם אני מוכן להקשיב, יש לך משהו ללמד אותי.

ובכל זאת, דווקא בשכונה הכללית של הטעם האישי שלי, מתגוררים לא מעט אוהבי מוזיקה שסיימו ללמוד. אלה האנשים שעד שסיימו תיכון (או אולי צבא) הספיקו לחלק את עולמנו המוזיקלי בעבר בהווה ואף בעתיד לשלוש קטגוריות קלות לשינון:
1. איכות.
2. חיקוי לאיכות מהעבר.
3. חרא.
כמה נוח. כמה קל.


הגרסה הקלאסית של הטיפוס הזה מגיעה בגווני דילן-פינק פלויד-רדיוהד ותתאפיין במשפטים כגון –
"זה סתם חיקוי זול של דילן", "זה הרפתקני? לך תשמע את Atom Heart Mother ואז תגיד לי שזה הרפתקני" ו"אני לא אוהב מוסיקה חדשה? דווקא רדיוהד גדולים. פשוט זה חרא". דרך אגב, ה"זה" בכל המשפטים האלה הוא כל דבר שאתה אוהב, וב"רדיוהד" הכוונה לרדיוהד של לפני 14 שנה.
ניתן למצוא את הטיפוס בעוד שלל וריאציות, כגון "Dream Theater הם אלוהים", "אם זה לא בריטי זה לא מגניב" או "רק רוק ישראלי" המוכר והאהוב.

רדיוהד. הם לא פינק פלויד.

אם יש משהו משותף לכל האנשים האלה זו האהבה האמיתית למוזיקה שלהם, אבל אהבה יכולה לפעמים קצת לסנוור. אני יודע כי הייתי אחד מהם. גם אני ידעתי מה טוב ומה חרא וכל משפט מהדוגמאות למעלה יצא לי מהפה בגרסה כזאת או אחרת, אבל באיזה שלב זה קצת נמאס לי.  נמאס לי שוב ושוב להודות במוקדם או במאוחר שבכל זאת יש משהו בכל דבר שהגדרתי כ"חרא". נמאס לי לצאת טמבל בדיעבד, והבנתי שהדרך היחידה להפסיק להיות טמבל בדיעבד היא להודות שאני טמבל בהווה. היום אני כבר לא ממש יודע מה חרא. אני  יודע מה אני אוהב ומה עדיין לא באמת הבנתי או ניסיתי להכיר. זה הכל.

כל האנשים האלה, ואני כולל כאן אנשים שאני אוהב אהבת נפש, כבר לא באמת אוהבים מוזיקה כי הם כבר לא באמת מחפשים אותה. הם מקשיבים לדברים חדשים אבל האוזניים רק עסוקות בניסיון לקבוע עד כמה זה דומה למה שהם כבר אוהבים, כמו בצעצוע הזה של אחיין שלי, זה שצריך להכניס את העיגול בחור של העיגול והמשולש בחור של המשולש.
אם זה לא מתאים לחור זה חרא, אם זה נכנס זה חיקוי. הם רק שוכחים שהפעם האחרונה שבה הם באמת זכו בהתרגשות הראשונית שרק מוזיקה חדשה לגמרי יכולה להביא הייתה כשהטביעו בהם את חור המשולש הזה מכתחילה. אני מלך המטפורות.

בכל מקרה, חשבתי שאני אחלוק איתכם איזו הפרעה אישית שלי שעוזרת לי להימנע מהניוון המוזיקלי ותעשו איתה מה שאתם רוצים. יש לי שיטה לשמוע מוזיקה חדשה שממררת ומעשירה את חיי בו זמנית כבר שנים. השיטה בשלמותה היא זאת –
1. הקשב מההתחלה ועד הסוף.
2. אם לא הבנת, חזור ל-1. ובהבנה, הכוונה היא לדעת מה קורה כאן. למה שמישהו יאהב את זה, אפילו אם זה לא אתה.

זהו. נורא, לא?

מירי מסיקה. היא לא פינק פלויד.

אולי זה נשמע כרגע פשוט אבל רק תחשבו לרגע על כל השירים שפסלתם אחרי דקה כי לא הבנתם מה האמן הזה רוצה מחייכם ומה לעזאזל מושך בצלילים האלה. עכשיו תתארו איזה כיף יהיה לשמוע אותו שוב. ושוב.
לא, זה לא תמיד מהנה במיוחד ולמי בכלל יש כוח כשיש כל כך הרבה דברים אחרים לשמוע מסביב שכבר מדברים בשפה שאתם מכירים. הרי זאת לא צריכה להיות עבודה. צודקים, כבר אמרתי שזאת הפרעה.
העניין הוא שאחד מהשירים המשונים האלה הולך להפיל אתכם לקרשים ולפתוח לכם דלת לעולם מוזיקלי שלם שלא יצא לכם לבקר בו, וזה יהיה שווה את זה.

אני לא אומר שכל היום אני מנסה לחפש משהו חדש. אלוהים יודע שאם יש טיפוס מתסכל יותר מהתקוע, זה ההוא שמודד את התשוקה שלו למוזיקה על פי רוחב פס. זה שהורדת השבוע עשרים אלבומים לא אומר שהקשבת באמת אפילו לשיר אחד.
אני גם לא יושב כל היום ומנסה בכוח להבין מה לא עושה לי את זה באחרון של מירי מסיקה, אבל כן הקדשתי עוד רגע להבין מה כל כך הרבה אנשים אוהבים בה ולכבד את המקום שלה במוזיקה הישראלית לפני שעברתי הלאה.

יש היום מסביב יותר מוזיקה משנוכל לשמוע עד סוף חיינו והיא קלה יותר להשגה מאי פעם.
כדי למצוא בתוך הים הזה את כל הזרמים שמרגשים אותנו באמת אנחנו חייבים להיות קצת יותר פתוחים, קצת פחות חכמים והכי חשוב – לא להפסיק לחפש.
כדי לא לטבוע מבחירה ולהירקב בקרקעית אנחנו חייבים להמשיך לזוז.