ביקורת אלבום: Yael Kraus – Boutique

אני מקשיב לאלבום הבכורה של יעל קראוס ומנסה להבין מה עוצר אותי מלהתאהב. יש כאן את כל המרכיבים הנכונים- לחנים חזקים, הפקה עשירה,  עיבודים מעניינים והכל בביצוע של זמרת עם קול ונוכחות. הכל שם, אז מה הבעיה שלי?
זה השלב שבו אני נאלץ להודות שהייתי אוהב את האלבום יותר אם אם הוא לא היה באנגלית. די אידיוטי אני יודע.
הרי אני אוהב המון מוסיקה "לועזית" (מילה משונה, לועזית), גם כשהיא מגיעה מיוצרים אחרים בעולם שאנגלית אינה שפת אימם, אז למה זה שונה כשזה מגיע מיוצרים ישראלים? לא יודע, אבל זה שונה.
ממש לא בא לי להיות מאלה שיש להם בעיה עם זמרים ישראלים ששרים באנגלית, אבל אחרי ניסיונות כושלים לחיבור עם אסף אבידן, תמר אייזנמן, גבע אלון ועכשיו יעל קראוס הגיע הזמן להודות שמשהו בעניין הזה מרחיק אותי – לפחות משירים שנועדו לעשות יותר מלהזיז לך את האגן (ככה שבואו כבר נוציא את איזבו ופאנקנשטיין מהדיון הזה). עכשיו נשאר לי להבין למה.

זה לא עניין של מבטא (אתה לא יכול להסתובב עם כל האלבומים של ביורק באייפוד ולטעון שזמרים עם מבטא מציקים לך), זה יותר עניין של כנות. הרבה יוצרים ישראלים מנסים לכתוב מוסיקה בשפה שבה הם שומעים מוסיקה וזה מובן לגמרי, אבל הכתיבה בשפה שאינה שפת האם שלהם מגבירה את הנטייה ליפול לקלישאות ומדללת את הטקסטים של יוצרים מקוריים ואינטליגנטיים מכל בחינה אחרת. אבל גם כשהמילים לא מביכות (והמילים של קראוס לא מביכות,  הן פשוט לא כל כך מעניינות),  משהו נשאר לא לגמרי אמין.
שי להב כתב ב"תרבות מעריב" לפני כמה שבועות משהו על ההרגשה הקצת מגוחכת בהופעות בהן זמר יעבור מקטעי קישור בעברית אל שירים באנגלית במבטא אמריקאי דרומי. יש בזה משהו, אבל אני חושב שמצאתי משהו שמעביר יותר את התחושה שלי כשאני מקשיב לשירים האלה.

"Oh dear, I seem to have a dooda for shawarma"

יכול להיות שנתקלתם בזמן האחרון בתכנית בשם "כל העולם שוק" בערוץ 10. אם לא, לא פספסתם יותר מדי אבל תנו בכל זאת הצצה בפרק הזה לדוגמה. ביצירת המופת הזאת, המנחה משוטט בשווקי העולם ומתרועע עם המקומיים. יש עוד אלף כאלה, אבל התכנית הזאת היא תכנית ישראלית שאותה ישי גולן (שאולי אתם זוכרים מ"חטופים")  מנחה באנגלית במבטא בריטי משונה. הרעיון הוא כמובן למכור את העניין בחו"ל אבל כצופה ישראלי זה נראה כמו בדיחה גרועה. האבסורד מגיע לשיאו כש Yishay מגיע לבקר בשווקים של ישראל (מצאתי  רק את הפרק של עכו, אבל גם הביקור במחנה יהודה הוא פנינה אמיתית) כתייר, מאלץ את הרוכלים הישראלים לשבור שיניים בשיחות באנגלית, ומתמלא פליאה מתופעות אקזוטיות כגון נרגילה או חנות כיפות. ואני רואה את זה ורק רוצה להעיף לו כאפה ישראלית ולשאול אותו בעברית צחה "מה אתה משחק אותה?".
ופתאום הבנתי שככה אני מרגיש כשאני שומע אמנים ישראלים שרים באנגלית. כמו מוכר במחנה יהודה בשיחה באנגלית עם השחקן מחטופים. הוא מאוד נחמד, ועושה עבודה טובה אבל עדיין ברקע נשארת תחושה עמומה של זיוף כי אני לא מבין למה הוא מנסה לתקשר איתי באנגלית.

אז אם נחזור רגע ליעל קראוס,  אני לא מנסה לומר שהאלבום שלה לא טוב. בוטיק הוא אלבום טוב, מקורי ומעניין.
יש כאן הרבה לאהוב – Boo הסינגל המצויין והקברטי, Floor ו Flirt עם ההשפעות המזרחיות המדליקות (לא בדיוק מזרחי אום כולתום, יותר מזרחי כמו מוזיקת רקע לסצינת מרדף בשוק של אגרבה) , Subway העדין ועוד כל מיני ממתקים. את כל אלה מבצעת מצויין קראוס בקול המתפנק והממכר שלה ומגובה בלהקת חלומות (עוזי פיינרמן, דניאל קורן, גליה חי, אבנר קלמר, יוני סילבר ועוד) והפקה מצויינת של קורן. הכל מעולה אבל לא מרגש אותי באמת עד שמגיע "אהובי הקטן" הסוגר והנוגע שמזכיר לי בשתיים וחצי דקות קסומות של עברית שכל מה שאני יכול לעשות הוא להעריך את המוסיקה של קראוס מרחוק, מצידו השני של מחסום השפה.