חמישייה : סרטים איומים מעולים (או: חזרה לשגרה)

השבוע האחרון היה שבוע מסריח. אני חושב שכולנו יכולים להסכים על זה.
אבל עכשיו צריך לחזור לשגרה, ובמקרה של חסר תרבות השגרה היא תרבות פופ. לך תביא את עצמך להתעסק שוב בשטויות.
אז מה עושים? לשים שירים שקטים עד שנרגיש שוב בנוח גלגל"צ סטייל?
לדחות את הטראש בעוד כמה ימים כמו האח הגדול?
הרי עוד יומיים אני מתכנן להתעסק במעללי אבי הטחול בכל מקרה, אז כנראה שכדאי לי לקפוץ ישר למים.
יצא לי פעם להשתתף בסדנת צחוק במסגרת איזה טיול גיבוש מהעבודה (לא מאמין שזנחתי את חיי הזוהר בשירות לקוחות). המדריכה הייתה אחת מהבחורות המרגיזות האלה ש…שמדריכות סדנאות צחוק, והכל היה מביך ומוזר ונורא.
אבל לרעיון שהיא ניסתה להעביר שם יש ערך – חיוכים הם דרך דו סיטרית. הם מגיעים מבפנים החוצה, אבל גם מבחוץ פנימה. במילים אחרות, אם תמרח חיוך מזויף על הפנים מספיק זמן, הוא יהפוך לאחד אמיתי.
אני לא בטוח שזה עובד, אבל אני הולך לנסות.

אז בואו נחזור לשגרה ונצלול עמוק לתוך ערימה מהבילה של זבל.
סרט איום מוצלח באמת יכול ברגע הנכון (ותחת ההשפעות המתאימות) להיות מבדר יותר מכל זוכה אוסקר. זה יכול להיות בי מובי מסורתי מלא מפלצות גומי, או שובר קופות בתקציב ענק. מה שחשוב הוא הפער בין כוונות היוצרים להרים סרט ראוי לבין הצחנה שעולה מהתוצר הסופי.

אז תפתחו חלון, הנה חמישה מהאסונות הקולנועיים המצחינים ביותר שאני מכיר:

Batman and Robin
לפני שכריסטופר נולן בנה סביב בטמן את סרט הסופר גיבורים הטוב ביותר אי פעם, הסדרה עברה תחת ידיו של הבמאי ג'ואל שומאכר. לשומאכר היה מוניטין לא רע כבמאי באותה תקופה אחרי ההצלחה הביקורתית של "בדרך למטה" עם מייקל דאגלס, ככה שהוא נראה הימור די מבטיח עבור האולפנים שרצו סרטים שיתאימו יותר לילדים אחרי "בטמן חוזר" המעולה והאפל של טים ברטון.
בטמן לנצח, סרט הבטמן הראשון של שומאכר, אמנם היה גרוע, אבל גרוע בצורה רגילה לגמרי כמו עוד מאות סרטי קומיקס אחרים. הוא גם הפך ללהיט ענק אז אף אחד לא יכל לנחש איזה תאונת רכבת עומדת להגיע אחריו. וואו.
הסרט הבא, "בטמן ורובין" הוא אסון כמו שרק סרט עם תקציב ענק, כוכבים גדולים וציפיות גבוהות יכול להיות.

תמצאו כאן שילוב מושלם של תסריט איום (עם מחלת ה"יותר מדי רשעים" שאפשר למצוא בכל המשכוני הקומיקס הגרועים ביותר), בימוי נורא ותצוגות משחק שצריך לראות כדי להאמין ובראשן ארנולד שוורצנגר בתפקיד חייו כמיסטר פריז.
את הנזק שעשה הסרט הזה לקח שנים לתקן, ורק על ידי reboot מוחלט של כל הסדרה.

היילייט
הכמות הבלתי נתפסת של כפלי לשון על "קרח" שנכתבה עבור מיסטר פריז –

The Room
טומי ויסאו הוא פסיכופת עם מבטא משונה שאוהב לכתוב, לביים ולככב בסרטים שלו. יצירת המופת שלו, The Room, מתארת את משולש האהבה הטרגי בין ג'וני(ויסאו) אהובתו ליסה וחברו הטוב מארק.
הסרט הזה שכונה "האזרח קיין של הסרטים הגרועים" הפך במהירות לקאלט בזכות סצינות כאלה:

"I did not hit her! I did naaaaght. Oh, hi Mark!"

סצינת חנות הפרחים המדובבת:

וכמובן, רגע של משחק – 
" Your'e tearing me apart Lisa!"
בקיצור, חובה.

Howard The Duck

אחרי מלחמת הכוכבים ואמריקן גרפיטי, ג'ורג' לוקאס יכל לעשות מה שהוא רוצה. אז הוא הפיק סרט עם תקציב ענק על ברווז מדבר מהחלל החיצון. כן כן.
Howard The Duck מבוסס על קומיקס די טוב של מארוול באותו שם. חבל שכל מה שנשאר ממנו בעיבוד הזה זה הברווז המדבר. בכל אופן הסיפור כזה – האוורד מתרסק לכדור הארץ, מנסה לחזור הביתה, פוגש איזה בחורה שרוצה להיות זמרת בלהקה,  עוזר לה, כמעט שוכב איתה (פיכס) ובסוף מציל את העולם והופך למנהל של הלהקה. לפעמים חבל לבזבז זמן על הסברים כשאפשר לראות:

דרך אגב זאת הדמות הראשונה של מארוול שזכתה לסרט משלה.
לא ספיידרמן, לא אקס-מן ולא איירון מן. האוורד.

קורבן האהבה
הגיע זמן לקצת גאווה ישראלית. כן, יש גם את "שלום לך סיגל" ואת הסרט ההוא עם מאיה בוסקילה, אבל כשאתה באמת רוצה סרט ישראלי איום, אין יותר נורא מ"קורבן האהבה". ביטר במיטבו.

Troll 2
והסרט שנבחר שוב ושוב לסרט הגרוע בכל הזמנים, טרול 2.
סיפורם של תושבי העיירה הקטנה נילבוג ("גובלין" הפוך. מחוכם.) הנרדפים על ידי חבורת גובלינים צמחוניים (אין טרולים בסרט, קוראים לו טרול 2 בניסיון למכור אותו כהמשך לסרט האימה "טרול") אשר הופכים את קרבנותיהם לצמחים (עם ענפים מודבקים והכל) לפני שהם אוכלים אותם. אימפריה.

"Oh my GOOOOOOOOOOOOO
OOOOOOOOOOOOOOOOO
OOOOOOOOOOOOOOOD!"

שווה לראות איתו גם את הדוקומנטרי המעולה שיצא השנה, Best Worst Movie,  שיצר הילד ששיחק בסרט ומלווה את הכוכב ג'ורג' הארדי החביב שעובר בין העבודה שלו כרופא שיניים לבין חתימות למעריצים בכנסים.
להיות הכוכב של הסרט הנורא ביותר בכל הזמנים זה עדיין להיות כוכב.

.aaaaand we're back

חמישייה : בחורות עם גיטרה

לפעמים שירים חוזרים אליך בהפתעה. 
אני יושב לתומי ומנסה לעכל קצת את כל המוזיקה החדשה שניתחת עלי מכל הכיוונים השבוע ופתאום, משום מקום, שיר אחד שלא שמעתי מזמן מחליט להתיישב לי באמצע הראש ולהקים התנחלות –

Regina Spektor – That Time
http://player.soundcloud.com/player.swf?url=http%3A%2F%2Fapi.soundcloud.com%2Ftracks%2F5643005&show_comments=true&auto_play=false&color=b2121e

וככה במקום לצלול לחדש של אדון ווסט אני בכלל מזמזם לי שוב ושוב את ריף הגיטרה המטופש הזה ואת השורה המצחיקה על המנדרינות ("So cheap and JUICY!"), ופתאום השבוע הזה נהיה שבוע של בחורות מגניבות עם גיטרה (גם אם אצל רג'ינה זאת הייתה רק חריגה רגעית מהפסנתר). דווקא היה ממש כיף.

הנה החמישייה שלהן:

 Charlotte Hatherley

זוכרים את להקת הפאוור פופ האירית המעולה Ash? זוכרים שהייתה להם בתקופת השיא גיטריסטית סופר מגניבה?
אז קוראים לה שרלוט הת'רלי והיא עושה מוזיקה מעולה.
הת'רלי כבר הספיקה להוציא שלושה אלבומים (שניים מהם אחרי שעזבה את Ash ב 2006) והיא רק ממשיכה להשתבח ככותבת שירים. הלחנים הממזריים שלה תמיד מוצאים דרך לשטות בציפיות של המאזין ולקחת תפנית לא צפויה גם בתוך המסגרת המסורתית של שיר פופ של שלוש דקות. האלבום השני שלה, The Deep Blue, הוא בעיני יצירת מופת קטנה. תקשיבו לו.

 St. Vincent
גם אנני קלארק הספיקה לעשות הרבה לפני שהתחילה לשחרר חומרים משלה תחת השם St Vincent. היא הייתה חברה בפוליפוניק ספרי וגם ניגנה בהרכב של סופיאן סטיבנס (ועדיין מתארחת פה ושם) אז כבר אתם יודעים שמדובר במוזיקאית עם פאסון.
אלבום הבכורה שלה , Marry Me  מ 2007, היה תצוגת תכלית אדירה של כתיבה, עיבוד וביצוע. קלארק כותבת שירים שאי אפשר לדמיין אף אחת אחרת מבצעת. היא חוזרת שוב ושוב בשירים שלה לנושאים של הריקבון שמתחת לפני השטח המושלם, הזיוף שמאחורי הגדרות הלבנות בפרברים והחיוכים שמחביאים ייאוש גדול. מראה בובת החרסינה שלה וסגנון השירה הקריר והאלגנטי מתאימים לשירים האלה כמו כפפה.
אני יודע שבשמיעה ראשונה קצת קשה לדעת איך לאכול את הבחורה הזאת, כי יש בה משהו קצת מרוחק. תתגברו על זה ותגלו את אחת מהמוזיקאיות הכי מרתקות בשכונה.

 Marnie Stern
למארני סטרן יש טביעת אצבע מאוד מובחנת כגיטריסטית. הטכניקה שלה בהקשות אצבע (סטייל סולואים של מטאל) מרשימה בכלל, ומדליקה עוד יותר כשהיא מגיעה מבחורה בלונדינית קטנה שנראית כאילו היא הרגע חזרה מאימון של קבוצת מעודדות. הסגנון הזה גם הופך את כתיבת השירים של סטרן למעניינת מאוד. השירים שלה הם כמה דקות של כאוס נפלא שמתחתיו אפשר למצוא מבנה של שיר רק אם מחפשים ממש טוב. לקח לי זמן להבין מה המשוגעת הזאת רוצה מהחיים שלי ומה היא מנסה לעשות. עכשיו אני רק לא רוצה שהיא תפסיק.

 Kim Deal
כתבתי איזה פסקה שמסבירה למה קים דיל מוזכרת בחמישיה הזאת אבל פתאום זה נראה לי דבילי.
למה היא מוזכרת בחמישייה של בחורות עם גיטרה? זאת קים-פאקינג-דיל, זה למה.

PJ Harvey
ואי אפשר בלי הגיטריסטית הראשונה שהפילה לי את הלסת לרצפה עוד בתיכון. פי ג'יי הארווי היא גיטריסטית גדולה, זמרת ענקית,  כותבת מרתקת והיא שומרת בארנק שלה זוג ביצים של בת יענה.
יש לה המון מוזיקה מדהימה (ובפברואר היא מוציאה אלבום חדש!), אבל השבוע בעיקר חזרתי לזעם והצעקה של שני האלבומים הראשונים שלה, Dry ו Rid Of Me.
כשאני חושב על בחורות עם גיטרה, אני חושב על השיר הזה ועל הגיטרה בפתיחה שבאה להזהיר אותי שפי ג'יי מגיעה להעיף לי את הראש.

מה זאת אומרת איך לא הזכרתי את סליטר קיני או את היוקלילי הקסום של אמנדה פאלמר?
הרי בשביל זה יש תגובות – תנו המלצות על כל מי שהזנחתי בלי בושה! אבל קודם קחו צעד אחורה, משגרים טיל.

חמישייה : שירי סיפור

כל כותבי השירים האהובים עלי יודעים לספר סיפור. נדרשת יכולת מדהימה כדי לתפוס בכמה בתים ופזמון סצינה או סיפור שלם בצורה מדוייקת וכשזה מבוצע טוב זה מאוד מרשים בעיני.
בגלל זה כל כך מתסכל לראות את התופעה המתפשטת במיינסטרים הישראלי של שירים על כלום.
אני לא מדבר כאן על אמני פופ קליל שמלכתחילה לא מתיימרים להשקיע יותר מדי במילים שיוצאות להם מהפה, אלא על אמנים מהזן הרגיש והעמוק שמנסים למכור קשקושים חצי רוחניים על איך שהזמן מסמן שאריות של החיים או על הצטרפות לים הרחמים בתור אמנות. מצד שני, אולי גם היכולת לכתוב מילים שנשמעות כאילו הן אומרות משהו כל עוד לא מנסים לחשוב על זה היא אמנות בפני עצמה אז שיהיה.

בכל מקרה החמישייה הזאת באה להזכיר שיש בעולם גם כמה אמנים שעדיין מנסים לומר משהו מעניין ושהכל יהיה בסדר.
אז בואו נספור לאחור חמישיית שירי סיפור נפלאים ובסוף נתנשק.

Mountain Goats – The Best Ever Death Metal Band in Denton

ג'ון דרניאל הוא אחד מכותבי השירים הטובים בעולם אז די מחמיא לי שהוא כתב עלי שיר.
ג'ף וסיירוס מנגנים מטאל פעמיים בשבוע אחרי בית ספר והם הולכים לכבוש את העולם.
דרניאל הלך על השם "ג'ף" כי "אמרי" לא נשמע טוב במבטא אמריקאי. אני מבין אותו.

The Best Ever Death Metal Band out of Denton 
was a couple of guys who'd been friends since grade school
One's was named Syrus, the other was Jeff, 
and they practiced twice a week in Jeff's bedroom
The Best Ever Death Metal Band out of Denton 
never settled on a name
But the top three contenders after weeks of debate 
were Satan's Fingers, and The Killers, and the Hospital Bombs

Jeff and Syrus believed in their hearts 
they were headed for stage lights and lear jets and fortune and fame
So in script, they made prominent use of a pentagram, 
they stencilled their drumheads and guitars with their names
And this was how Syrus got sent to the school 
where they told him he'd never be famous
And this was why Jeff, in the letters he'd write to his friend, 
helped develop a plan to get even
When you punish a person for dreaming his dream, 
don't expect him to thank you or forgive you
The Best Ever Death Metal Band out of Denton 
will in time both outpace and outlive you

Hail Satan, Hail Satan tonight
Hail Satan, Hail Hail 

The Divine Comedy- a Lady of a Certain Age

ניל הנון כותב תחת השם The Divine Comedy שירים למחזות זמר שלא קיימים. הוא תיאטרלי ושנון ויש לו אוזן מטורפת למלודיות שלא יוצאות מהראש. לפעמים הכל יוצא לו קצת מצועצע מדי (בעיקר כשהוא מנסה להיות מצחיק), אבל בכל אלבום שלו אפשר למצוא כמה שירי פופ מושלמים.
השיר הזה, על אשה מזדקנת מהחברה הגבוהה שמתנחמת בזכרונות שנשארו אחרי שהיופי דעך הבעל עזב והילדים הפסיקו לבקר, הוא מופת לבניית דמות רב מימדית במסגרת של כמה שורות בחרוזים.

Back in the day you had been part of the smart set
You'd holidayed with kings, dined out with starlets
From London to New York, Cap Ferrat to Capri
In perfume by Chanel and clothes by Givenchy
You sipped camparis with David and Peter
At Noel's parties by Lake Geneva
Scaling the dizzy heights of high society
Armed only with a cheque-book and a family tree

You chased the sun around the Cote d'Azur
Until the light of youth became obscured
And left you on your own and in the shade
An English lady of a certain age
And if a nice young man would buy you a drink
You'd say with a conspiratorial wink
"You wouldn't think that I was seventy"
And he'd say,"no, you couldn't be!"

You had to marry someone very very rich
So that you might be kept in the style to which
You had all of your life been accustomed to
But that the socialists had taxed away from you
You gave him children, a girl and a boy
To keep your sanity a nanny was employed
And when the time came they were sent away
Well that was simply what you did in those days

You chased the sun around the Cote d'Azur
Until the light of youth became obscured
And left you on your own and in the shade
An English lady of a certain age
And if a nice young man would buy you a drink
You'd say with a conspiratorial wink
"You wouldn't think that I was sixty three"
And he'd say,"no, you couldn't be!

Your son's in stocks and bonds and lives back in Surrey
Flies down once in a while and leaves in a hurry
Your daughter never finished her finishing school
Married a strange young man of whom you don't approve
Your husband's hollow heart gave out one Christmas Day
He left the villa to his mistress in Marseilles
And so you come here to escape your little flat
Hoping someone will fill your glass and let you chat about how

You chased the sun around the Cote d'Azur
Until the light of youth became obscured
And left you all alone and in the shade
An English lady of a certain age
And if a nice young man would buy you a drink
You'd say with a conspiratorial wink
"You wouldn't think that I was fifty three"
And he'd say,"no, you couldn't be! 

נועם רותם – בשורות רעות

אם במקרה אין לכם את עזרה בדרך, לכו תשיגו עכשיו את האלבום הענק הזה.
אם יש לכם אותו אתם יודעים למה השיר הזה כאן.

דוקטור נירקין התעורר מוקדם הבוקר, 
השעון עוד לא צלצל כשהוא יצא. 
בלי העניבה ובחולצה קצת מקומטת 
הוא לא הרגיש כמו אלוהים והוא גם לא רצה. 


קרן שעשתה משמרת לילה 
נותנת דו"ח על המחלקה – 
יש פה אישה צעירה והיום, אתה יודע, 
מוכרחים כבר לספר, היא מחכה. 


אומר, איך אני שונא ימים כאלה 
שמתחילים בלחלק בשורות רעות 
גם לי יש לב, אני לא עשו מאבן 
תשלחו אולי אחת האחיות 


כשהוא נכנס החדר מתמלא בשקט 
הם מציעים כיסא, כוס תה ועוגיות 
בעלה עוד מנסה להתלוצץ והיא שותקת 
שואלת מה היו התוצאות 


עונה, זה לא כל-כך פשוט, אבל תביני 
עכשיו זאת המציאות שלנו כאן 
יש עוד הרבה מה לעשות, ונעשה מה שאפשר 
אבל כל הדברים לוקחים זמן 


החדר מתמלא בעצב 
צריך אופי מברזל בשביל לראות 
היא מחזיקה לו את היד 
לוחשת, קח אותי הביתה 
נעבור את זה מהר בלי בעיות 
זה רק בשורות רעות. 

The Wrens – 13 Months in 6 Minutes

ה Wrens עושים כאן פוסט מורטם מלא למערכת יחסים מהלילה הראשון, דרך הניסיון להחזיק מעמד למרות המרחק, ועד לרגעים אחרונים של פרידה והבטחות לשמור על קשר. הכל מדויק ונוגע.
שום דבר לא נצבע בורוד ואף אחד לא אשם. פשוט שני אנשים שלא מצליחים להיות באותו המקום באותו הזמן.

not yet 21 
with introductions done 
a first slow dance just ends 
I was at my best 
we ignored the rest 
(my band and your friends) 
but as better night became best day 
we left the party while last records played 
what started as dessert back at your house 
ended on the couch 
hours at your mouth 
sunday's on our hands 
we followed where it led 
I followed you to bed 
we started secret plans 


forward 7 months: I've only seen you once 
I never call on time 
trying to seem tough 
I said one visit's enough 
enough to keep you mine 
(of course it wasn't) 
we were done by June 
you'd graduate and leave for london soon 
your layover at newark's near my house 


we met for dinner there 
just one hour to spare 
your 20's all mapped out 
I'm in my driest drought 
feeling old and shot and how 
and this is what I thought: 
I seem to still be caught 
I'm a footnote at best 
I envy who comes next 
wish we could just make out 


'The hour's almost up' 
you said into your cup 
and it makes no difference now 
as I help lift your bags out 
that I'm lost and out of rope 
while on my wrist you wrote 
your newest number down 
I kind of said your name 
but you'd turn to your plane 
so I backed my car out 
I knew we'd never write 
(somehow that seemed all right) 
but this counts as calling three years out

Hayden – Wide Eyes

טוב, השיר זה יכול להיכנס לעוד המון חמישיות אחרות. "השירים הכי יפים שאני מכיר" לדוגמה.
פול היידן דסר, או Hayden לחבריו הטובים ביותר, פותח עם הסיפור הקטן הזה את Elk Lake Serenade המעולה שלו מ 2004.
בקשה נואשת מזרה מוחלטת לרדת איתו מהאוטובוס רק כדי שהאקסית לא תדע שהוא לבד הופכת לרגע עצוב של נחמה.
איפה החורף כשצריך אותו.

I'm getting off at the next stop
Will you leave with me so that we can be seen
By my old love who's standing over there
She left me so stunned that I walk around scared

Wide eyes, I think that I've seen you
And I need you to do this for me
Wrap both your arms around me
And act like I'm all that you need

And so it went – she agreed to get off
With me by her side, 3 blocks from her stop
As we stepped to the street , she kissed my cheek
And whispered words that I won't repeat

Wide eyes, I think that she saw us
But I didn't look up to see
Wrap your warm arms around me
And let's go get something to eat

חמישייה : יום מוזיקה חינמית שמח!

כמו בכל שנה בעשירי לנובמבר אנחנו חוגגים את יום המוזיקה החינמית הרשמי של חסר תרבות.
קוראים ותיקים מוזמנים לעדכן את החדשים בהלכות החג – קישוטי האוזניות, ריקוד הארנקים הסגורים, שירה קולנית של "חינם זה נעים לי" והמשחק הזה עם הביצה הקשה והכפית.
ועכשיו שכולנו מעודכנים, בואו נשב, נקרא את חמישיית החג ואחר כך נאכל עוף.

מיכל לוטן
מיכל לוטן קצת מבלבלת אותי. לרגעים אני נהנה ממנה ולרגעים היא עולה לי על העצבים.
מצד שני המון אנשים מצוינים אוהבים אותה מאוד ואולי גם אתם וכמו שאתם יודעים היום הוא היום שלכם.
אז הנה אלבום הבכורה של מיכל לוטן להאזנה מלאה ממש עכשיו בוואלה תרבות.

Childish Gambino
דונלד גלובר הוא איש נורא מוכשר. הוא כתב ברוק 30, כתב וכיכב בקומדיה המעולה Mistery Team וכמובן משחק את טרוי בקומיוניטי (דרך אגב העונה השנייה של קומיוניטי מעולה. תראו אותה).
בין לבין הוא עושה מוזיקה תחת השם Childish Gambino, וגם את זה הוא עושה ממש טוב. מתי הוא ישן?
Childish Gambino עושה היפ הופ, שנשמע קצת כמו Lil Wayne עם יותר שימוש בכלים חיים, איזכורים לטינה פיי ושירים עם שורות כאלה:

Damn bloggers argue whether or not I'm serious,
This is Nas's Illmatic not Eddie Murphy's Delirious

I be steady gettin' paper, call a nigga Dunder Mifflin

I'm blowing up like my swagger's on the Gaza
I'm writing movies where I'm making out with Aubrey Plaza
את האלבום האחרון שלו, Culdesac, אפשר להוריד חינם כאן
The Raw Men Empire
The Raw Men Empire הישראלים עושים פריק פולק (השם הכי מעפן לסגנון מאז IDM) משובח. זה עניין יחסית נדיר, כי פריק פולק הוא גם אחד מהז'אנרים האלה שקל לאנשים עם גיטרה קלאסית ואפס כישרון להתחבא בו – "זה אמור להישמע כמו תחת, זה פריק פולק!" הם אומרים.
אז Raw Men Empire עושים פריק פולק, אבל לפני זה הם עושים שירים טובים.
הם מצליחים לתפוס בהקלטות שלהם את האווירה המשוחררת של כמה חברים בחדר חזרות וזה תמיד נעים להיכנס בשקט, לתפוס פינה עם איזה בירה ולהקשיב.
הרומנים השיקו לאחרונה את ה EP השני והמצויין שלהם, Elodie. אפשר להוריד אותו בכיף בבנדקמפ שלהם ולא יהיה נורא אם תחרגו מכל עניין החינם במקרה הזה.
Cee Lo Green – The Lady Killer
אולי שמעתם על איזה שיר קטן וצנוע בשם Fuck You? 
אז אני לא צריך לשכנע אותכם לשמוע את האלבום הזה. ועוד בחינם.
הנה הוא להאזנה מלאה ב NPR.
Yellow Ostrich
אלקס שאף הוא מוזיקאי צעיר שעושה מוזיקה מצויינת מהכיוון של גריזלי בר וה Dodos תחת השם Yellow Ostrich. אם הוא עוד לא הוכתר רשמית ל"דבר הגדול הבא", זה בדרך. אז קחו רגע לפני שרכבת ההייפ מגיעה, ותקשיבו לאלבום המצויין שלו The Mistress.

זהו. יאללה תעבירו את העוף, וחג שמח!

חמישייה : אליוט סמית' למתקדמים

לפני יומיים Kill Rock Stars הוציאו אוסף חדש של אליוט סמית' בשם An Intoduction To… Elliott Smith וכשמו כן הוא.
זאת באמת נקודת התחלה מצויינת ליצירה שלו, ויש כאן את כל השירים שהייתם מצפים לקבל באוסף כזה, אפילו אם הוא די מתעלם מהשנים שלו ב Dream Works (כלומר אין פה כמעט כלום מ XO ו Figure 8).

בכל מקרה, האוסף הזה גרם לי לשקוע שוב לתוך המלנכוליה היפה של סמית' בימים האחרונים. סמית' הוא מהאמנים האלה שמשתלטים עלי לתקופות שלמות. יש אמנים כאלה, שאחרי ששומעים שיר שלהם כל מה שאפשר לעשות זה לשמוע עוד שיר שלהם, וסמית' הוא חבר כבוד במועדון הזה לצד שמות כמו דילן, קוסטלו ופרינס.

אז החמישייה הזאת היא של non album tracks (איך מעברתים את זה?) של סמית' שאני אוהב במיוחד, אבל באמת שהפעם יכולתי לשים כאן גם חמישים.

השיר הזה, מתקופת Roman Candle, קרה לכם.
זוכרים את הפאב הזה עם להקת האינדי ה"מורדת" שרק מתים שמישהו יקנה שיר שלהם לפרסומת? ואיך שבאמצע הלילה כשכולם שיכורים ואפופים אתם ושמונת האנשים האחרים שם הייתם כולכם אחים אפילו שמחר בבוקר תחזרו לעקוף אחד את השני בתור בסופר?
Oh yeah, were all friends now.

זה הבי-סייד של Speed Trials מתוך Either/Or. 
חוץ מכותב שירים מדהים, סמית' הוא גם גיבור גיטרה מבחינתי והיכולת שלו לגרום לגיטרה אקוסטית אחת לבצע במקביל תפקידים של שלוש באה לידי ביטוי בשיר הזה. 
שיר קטן ויפה של השלמה עם העובדה שהוא כנראה לעולם לא באמת יבין אתכן. אדיר מילר עשה מזה קריירה.
השיר הזה מופיע בגירסה היפנית של Either/Or. הוא היה צריך להופיע בכל גרסה.

סמית' תמיד האמין ש just a spoonful of sugar helps the medicine go down וכתב לא מעט שירי דיכאון שעטופים בלחני פופ מחויכים. השיר הזה מתקופת Either/Or הוא בשבילי האבא של כולם.
מלודיה ביטלסית מתוקה וממכרת משודכת כאן לסיפור על בחור שנפרד מכל מה שרודף אותו וקופץ מגשר.
הכתובת הייתה על הקיר וכן הלאה.

השיר הזה הוקלט ב 2000, בתקופת From a Basement on the Hill. שתי דקות של נחמה עבור כל הנשמות האבודות שלא מוצאות מקום בעולם הזה. בואו נשים הכל מאחורינו ונשתדל להתרחק מהצללים. לעזאזל איזו אבדה.
ועוד בונוס קטן שלא בדיוק התאים כאן כי לא התכוונתי להכניס קאוורים, אבל זה נורא יפה ואתם לא יכולים לפטר אותי- קאוור שסמית' עשה לשיר Figure 8 מתוך סדרת הילדים האדירה Schoolhouse Rock –
https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf?mp3=https://sites.google.com/site/tarbutless/Figure8.mp3?attredirects=0&d=1

חמישייה: פודקאסטים משובחים

פעם הייתי מכור לרדיו. במקום שעכשיו מחובר אליו האייפוד ישב ווקמן אדום עם מדבקות שירשתי מאחותי והעביר את היום עם קלטות האוסף שלי (יום שלם להכין קסטת אוסף על טייפ דאבל קאסט – אני זקן) אבל בעיקר עם רדיו. קוטנר בצהריים, היפות והאמיצות, ציפורי לילה,  היפופוטם, עסק שחור, תכניות הצהריים שגלי צה"ל היו שמים בקיץ (זוכרים את "בשנטי עם בני בשן"?) – כולם מילאו את הרקע של היום שלי.

אבל אז הגיע עידן הנגנים הדיגיטליים ומאז שמעתי מוזיקה בלבד. עצם הרעיון של להפעיל את הרדיו בדיוק בשעה מסויימת כדי לשמוע מישהו מדבר כבר נראה לי די מוזר. קצת שכחתי כמה נחמד סתם לשמוע אנשים מעניינים אומרים דברים מעניינים עד שהתחלתי להוריד פודקאסטים. בשבילי פודקאסטים הם תגלית די חדשה, כלומר תמיד ידעתי שיש משהו כזה אבל לא ממש הבנתי למה זה טוב, אז תסלחו לי אם אני מספר לכם דברים שאתם יודעים מזמן.
הפודקאסט הוא ההתפתחות הטבעית של הרדיו – רדיו להורדה לפי דרישה בכל נושא ובכל סגנון בפורמט שמתאים לנגנים דיגיטליים. הכי נוח לחפש פודקאסטים מעניינים באיי טיונס. יש ים תכנים וכמעט הכל בחינם. פשוט משוטטים, מקשיבים קצת ואם משהו מעניין עושים מנוי והאייטיונס כבר יוריד לכם תכנים חדשים.  הפורמט הזה עדיין יחסית צעיר ובגלל זה קורים שם כרגע הרבה דברים מעניינים, אבל הם מסתתרים בין ערימות של זבל.

מה שמביא אותי לחמישייה של היום – פודקאסטים משובחים.
כרגיל נספור לאחור, ניצור מתח מדומה בעזרת היררכיה מזוייפת ונשגר עוד טיל.

The Nerdist
אולי אתם זוכרים במעומעם את כריס הארדוויק, המנחה של Singled Out ב MTV. מסתבר שהוא גם קומיקאי חכם ומצחיק ובנוסף גם חננה לא קטן (ממש כמוכם. לא כמוני, אני גזעי). כשהגיע גל הרשתות החברתיות והפופולריות העולה של כל מה שגיקי הארדוויק יצר לו אימפריית רשת קטנה. הוא מנחה את Web Soup המצחיקה, הקים את הבלוג המצויין nerdist.com, שומר על טוויטר מעודכן יותר מרוב הקולגות שלו ומעלה פעם בשבוע פרק של הפודקאסט הפופולרי שלו – The Nerdist Podcast. בפודקאסט, הארדוויק ושני חבריו הקומיקאים ג'ונה ריי ומט מיירה מדברים על תרבות פופ בכלל וקומדיה בפרט עם אורח מתחלף. כולם שנונים, כולם מצחיקים והארדוויק מנחה את הכל בכיף גדול. בקיצור, גיקים יקרים – מישהו עשה תכנית במיוחד בשבילכם. לא תשמעו?
אפשר להקשיב כאן.
The Moth
The Moth הוא פודקאסט המלווה מופע ניו יורקי מצליח בו כל אחד יכול לעלות ולספר סיפור מעניין מול קהל. לפעמים זו תחרות פתוחה לגמרי בה הסיפור הטוב ביותר זוכה, לפעמים זה ערב נושא עם מספרים שנקבעו מראש. בקיצור, פסטיבל מספרי סיפורים עם אנשים יותר מגניבים ופחות איזכורים לבגדד. הסיפורים הטובים ביותר נכנסים לפודקאסט הזה, שהוא תמיד מגוון, מעניין ומבדר.
אפשר להקשיב כאן.
Doug Loves Movies
דאג בנסון הוא סטנדאפיסט מעולה שאולי הכי מוכר בתור הסטלן שיצר את הסרט Super High Me (כמו Super Size Me רק עם גראס ומסקנות חיוביות). בנסון הוא גם עוד אחד מהקומיקאים החכמים שהבינו שהם יכולים לנצל את פורמט הפודקאסטים כדי להביא קהל להופעות, אז הוא יצר את פודקאסט הקולנוע הקורע הזה. בכל תכנית בנסון מארח כמה אורחים, קומיקאים ושחקנים בדרך כלל, מדבר איתם על הסרטים האחרונים שהם ראו ומשחק איתם משחקי קולנוע כשבראשם ה Leonard Maltin Game שבו המשתתפים לנחש סרט בכמה שפחות שמות של שחקנים על פי חצאי משפטים מהביקורת של מבקר הקולנוע לאונרד מלטין. התכנית מוקלטת לפני קהל חי וגם זה מאוד תורם לכיף הכללי. 
Doug Loves Movies זאת שעה מצחיקה נורא שמומלצת לנסיעות הביתה עם חיוך, ופחות לעבודה שם כולם לא מבינים מה עובר על האידיוט המגחך עם האוזניות. ראו הוזהרתם.
אפשר להקשיב כאן.
Comedy Death Ray Radio
אם כבר מדברים על פודקאסטים של קומיקאים, הטוב מכולם הוא הפודקאסט של Comedy Death Ray. 
CDR הוא מופע סטנדאפ שבועי בלוס אנג'לס שלאורך השנים הפך לבית לכמה מהסטנדאפיסטים האלטרנטיביים הטובים ביותר באמריקה. ב 2009 החלה לפעול השלוחה הרדיופונית של CDR בהנחיית הקומיקאי סקוט אוקרמן. 
יותר מכל פודקאסט אחר ברשימה, CDR Radio הוא הרדיופוני ביותר. כלומר, הפורמט כאן הוא הפורמט הקלאסי של צחוקים ברדיו – מנחה שפוי, כמה דמויות מטורללות, אורחים וקצת מוסיקה. נשמע כמו דידי הררי אני יודע, אבל זה מצחיק.
מצטיין במיוחד פול אף טומפקינס, סטנדאפיסט ענק (תנו סיבוב על האלבום שלו Impersonal וגם על הפודקאסט שלו The Pod F Tompkast) שמתארח לרוב בתור איזה דמות (אנדרו לויד וובר או אייס טי בדרך כלל) ותמיד מפיל מצחוק.
אפשר להקשיב כאן.
This American Life
קצת קשה להסביר מה קורה ב This American Life בלי שזה יישמע משעמם. לכל תכנית יש נושא כללי שסביבו הם מביאים סיפורים מעניינים של כל מיני אנשים ועורכים מהם מין קולאז' יפיפה. אמרתי שזה יישמע משעמם.
זאת לא תכנית אקטואלית. לא תמצאו כאן שום התייחסות לענייני היום. רק סיפורים וזכרונות של אנשים אמיתיים. לפעמים זה מצחיק, לפעמים זה מרגש, זה תמיד מרתק.
כדי באמת להבין מה זה This American Life, חייבים להקשיב. אפשר לעשות את זה כאן ומומלץ להתחיל מעמוד ה Favorites.
 מעניין מתי זה יימאס.

חמישייה : אלבומים שנשכחו

לפני כמה חודשים התחלתי להרגיש שהאייפוד שלי מסתיר ממני דברים. הוא היה מתנהג כאילו הכל כרגיל ומשמיע לי דברים שאני אוהב, אבל הייתה לי הרגשה שהוא מחביא באיזה חדר אחורי שירים יפים שהוא שומר רק לעצמו. לחורף או משהו.
אז התחלתי איזה אתגר ביני לבין עצמי עם שני חוקים –
1. להקשיב לכל השירים על האייפוד לפי הסדר.
2. מותר לדלג רק אחרי שמגיעים לפחות לאמצע השיר, אלא אם זה שיר שאני מכיר טוב.

זה לקח חודשים, אבל מרגע שהתחלתי את העניין לא יכולתי להפסיק. פה ושם זה הרגיש כמו עבודה אבל בסך הכל זה היה כיף לא רגיל. קודם כל, היה כיף לשמוע דברים שלא שמעתי מזמן. פתאום קלטתי שבמשך תקופה מאוד ארוכה כל מה ששמעתי היה דברים חדשים, וזה נחמד אבל שונה לגמרי מלשמוע שירים שבהם אתה מכיר כל צליל לפני שהוא מגיע. עוד יותר כיף היה לגלות שצדקתי ושלמנוול באמת היה סליק של דברים מעולים ששכחתי (חייבים לבדוק למה בשאפל עולים רק שירים שנמאסו עליך וקטעי מעבר לא קשורים).
מה שמביא אותי לרשימה הזאת שגם חונכת מדור (מדור? בבלוגים יש מדור?) חדש – חמישייה. זה המקום שבו אני אדחוף רשימה של חמישה דברים עם איזה נושא, כי גיקים אוהבים רשימות. אני אתחיל עם חמישה אלבומים מעולים ששכחתי מקיומם וגיליתי מחדש. מיותר לציין עד כמה סובייקטיבי כל העניין. נלך מהסוף להתחלה בשביל לבנות מתח ולשגר טיל.

Chris Thile – Deceiver
כריס טייל, הזמר/יוצר/מנדולינאי שידוע בעיקר מהדברים היפיפיים שהוא עשה כחבר ב Nickel Creek (לא לבלבל עם Nickelback כי איכס) הוא בנאדם נורא מוכשר, וכמו אנשים מוכשרים הוא פה ושם קצת התפזר. אחרי שניקל קריק התפרקו, הוא קצת התרחק מכתיבת פופ והוציא כל מיני אלבומי בלוגראס די מעניינים אבל בשבילי הפסגה שלו נשארה האלבום הזה מ 2004 שבו החליט לנסות ולכתוב אלבום פופ רק כדי לראות אם הוא יכול. אז הוא יכול.
יש כאן בלגן יפיפה מלא בשירים עצובים ומלודיים עטופים בעיבודים עשירים (טייל ניגן בכל הכלים האלבום. 39 כלים. הוא מוכשר) של יוצר ייחודי בשיאו. קצת חבל שהוא כבר לא כותב מוסיקה כזאת, אבל אתם יודעים איך אני מרגיש לגבי זה.


The Wrong Idea
שירלי קונס – מחוץ לתמונה
האמת שאני לא יודע יותר מדי על שירלי קונס. כל מה שאני יכול לומר זה שהתגלגלתי מתישהו ל bandcamp שלה וה EP הזה מצא חן בעיניי מאוד. אז קניתי אותו ושמתי בצד לשמוע אחר כך. אחר כך לא ממש הגיע ו"מחוץ לתמונה" די הלך לי לאיבוד. למזלי, בחפירה האחרונה הזאת באייפוד גיליתי אותו פתאום והוא נורא נורא יפה. אני לא צריך לדעת יותר מזה כרגע.
Brother Ali – Shadows On The Sun
brother ali ("עלי" להבא) הוא מין מטיף משוגע שצועק באמצע הרחוב מתוך צורך אמיתי ובוער להציל את כולנו מעצמנו. האלבום הזה הוא אלבום הסולו הרשמי הראשון שלו, בהפקה של Ant המעולה מ Atmosphere והוא פשוט תצוגת תכלית של אחד מהראפרים הכי טובים שאני מכיר.
בהמשך עלי יתחיל קצת לשעמם עם הטפות המוסר, אבל כאן הוא עדיין רק לוחם שמנסה להראות לעולם מה הוא מסוגל לעשות – לירוק אש.
When The Beat Comes in
שלמה ארצי – חצות
קצת קשה לאלבום להשאיר חותם כשהוא מגיע אחרי משהו כמו "דרכים". קשה, אבל לא בלתי אפשרי. כבר שנים ששלמה מנהל נגדי מלחמת התשה ללא ידיעתו. בכל פעם שאני בטוח שהצלחתי למפות לעצמי את האזורים הטובים יותר בקטלוג שלו ולגדר את המביכים, אני מגלה שצריך להזיז את הגדר ולהתחיל מחדש. במילים אחרות, "חצות" הוא אלבום מצוין באמת שדחיתי על הסף מכל מיני סיבות לא רלוונטיות. לי רק נשאר לשמוע שירים כמו "יום אחד" ולהודות שהוא שוב ניצח.
יום אחד

Department of Eagles – In Ear Park
גריזלי בר היא אחת מהלהקות האהובות עלי בעיקר בזכות הכתיבה של דניאל רוסן שאחראי על רוב שירי הגריזלי האהובים עלי. משהו בכתיבה שלו ממגנט אותי. אני לא מצליח לפענח איך הוא עושה את מה שהוא עושה. איך כותבים שירים כאלה?  מאיפה מגיעים הלחנים החלומיים האלה בלי שום דבר בשרוול ובלי טריקים של מצלמה?
לרוסן יש עוד הרכב בשם Department of Eagles וב 2008 הם הוציאו את האלבום הכי טוב שגריזלי בר לא הוציאו. גיליתי מחדש את האלבום הזה יחסית מוקדם בפרוייקט חרישת האייפוד שלי, וכל פעם שהייתי צריך הפסקה מכל הסיפור הזה וסתם לשמוע משהו יפה שמעתי אותו. אני מכיר עכשיו כל תו ומילה ביצירה הזאת ועדיין, תהרגו אותי אם אני מבין איך לעזאזל הוא עושה את זה.
Phantom Other

 אצלנו מקיימים הבטחות.