חמישייה : אקפלה

אני יודע שאין דבר שמושך יותר קוראים מסיפורים על מקור הפוסט שהם קוראים ממש עכשיו ("אמרי מאיפה אתה מקבל את הרעיונות שלך?" – אף אחד), אז הנה זה בא.
בחודש הבא ייצא הפסקול לעונה הראשונה של Boardwalk Empire (עוד לא עברתי את הפרק השישי, בלי ספוילרים) והטעימה הראשונה ממנו היא הגרסה של רג'ינה ספקטור לשיר My Man של פאני ברייס. אני בדרך כלל מגיב לחדשות על משהו חדש מרג'ינה באיפוק של ילדה בת 12 מול ג'סטין ביבר (הן עוד אוהבות את ביבר נכון?) ולכן מייד גיגלתי את השיר בידיים רועדות והגעתי לביצוע האקפלה (= ביצוע קולי ללא ליווי) המקסים הזה. בערך באמצע השיר כבר הייתה לי בראש חמישיית שירי אקפלה שאפילו תצא רלוונטית בזכות החדש של רג'ינה.

רק בעיה אחת – זה לא השיר הנכון. זה היה שיר מקורי שלה שלא זכרתי (עם תוספת של בילי הולידיי בסוף) שבמקרה גם לו קוראים My Man. הייתם חושבים שאני אשים לב שהקטע הזה נמצא ביוטיוב כבר שנה לפני שסיימתי את הפוסט הזה, אבל בואו לא נשכח שאני אידיוט. בכל מקרה, את הקאבר הנכון מתוך הפסקול אפשר לשמוע כאן, וגם הוא יפה מאוד אבל ממש לא אקפלה. אז סיבה טובה לחמישייה הזאת כבר אין לי אבל מי אמר שאתם צריכים סיבה טובה לשמוע שירים מעולים? אף אחד, זה מי.

שיר אקפלה, וכשאני מדבר על שיר אקפלה אני מתכוון לזמר אחד ומיקרופון ולא למקהלות הקולג'ים האמריקאיות האלה שמרגיזות אותי נורא גם בזמן שאני נהנה מהן, יכול להיות עניין בעייתי. ברגע שנפטרים מכל הכלים ונשארים עם הקול האנושי בלבד, קל מאוד ליצור חיבור רגשי. קל עד כדי כך שהוא יכול להפוך לטריק די זול בידיים/גרון של אמן בינוני. סתם שוויץ טכני, או איזה קיצור דרך לאינטימיות. אבל כשזמר מתמסר לחשיפה הזאת וכשיש משהו בשיר שמצדיק את הבחירה, שיר אקפלה יכול להתעלות מעבר לגימיק ולהפוך לרגע שיא בקטלוג של כל אמן.
הנה חמש התעלויות כאלה –

 אתי אנקרי – עוד יום שקט

היו לא מעט רגעי אקפלה יפים במוזיקה הישראלית. מאלבום הווקליזה של חני ליבנה ועד השיא המוכר של "היא חזרה בתשובה", אבל אף אחד מהם לא קרוב אלי כמו השיר הזה. גרסת האקפלה של עוד יום שקט היא יריית הפתיחה של אחד מאלבומי הבכורה הישראליים הטובים בכל הזמנים, והיא מכינה את השטח בצורה מושלמת. הקול הגאה והרדוף של אתי אנקרי ממלא את החדר ללא קישוטים ומבהיר ברגע אחד עד כמה הוא נדיר. 

Bjork – Show Me Forgiveness

https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf

Medulla, אלבום האולפן החמישי של ביורק שהוקדש כולו לקול האנושי, היה הדבר המאכזב הראשון ששמעתי ממנה וקצת נטרתי לו טינה על זה. האלבום הראשון שבו אתה מגלה שהאמן הזה שאתה כל כך אוהב כבר לא מושלם הוא תמיד זה שקשה לחזור אליו. היו שם כמה שירים שאהבתי מאוד, והרבה יותר שניפנפתי. לאחרונה חזרתי אליו (בעיקר בזכות זה) ומסתבר שהרבה מהמנופנפים האלה היו שירים לא רעים בכלל. מעולים, בעצם. אחד מאלה, הוא הדקה וחצי העצובה עצובה הזאת. ביורק מנמיכה מניירות ונותנת תחינה מלאת חרטה. אם אקפלה בדרך כלל עוזרת לקדם אינטימיות, כאן היא בעיקר מעצימה את הבדידות.

הראה לי חמלה
על שאיבדתי אמון בעצמי
והרשיתי לתוך תוכי ליפול בידי כוחות נחותים
הבושה היא אינסופית
אבל עם בקרוב תחל החמלה
אולי הנערה תחיה



Jeff Buckley  – Be Your Husband

ג'ף באקלי היה הרבה דברים, אמן אמיץ וכותב ייחודי, אבל כשמקשיבים לו נדמה שהאבידה הגדולה ביותר היא הקול הזה. קול המלאך המעונה הזה שלא מפסיק לנסות להתפתל ולברוח לכל הכיוונים היה תופעה חד פעמית לא פחות מהגיטרה של הנדריקס. העניין הזה בא לידי ביטוי בעיני דווקא בביצוע הזה ל- Be Your Husband של נינה סימון. אף אחד לא נשמע ולא יישמע כמו ג'ף באקלי, ותנחומיי מראש לשני השחקנים שעתידים לשחק אותו במקביל בקולנוע בשנה הבאה.

Elliott Smith – I Didn't Understand

1. אני קצת מרמה עכשיו כי הקול של אליוט סמית' מוכפל כאן כדי ליצור הרמוניות מלאות במקום אקפלה של קול בודד.
2. לא ממש אכפת לי.
3. איזה יופי.



Tori Amos – Me And a Gun

בכל חמישייה כזאת תמיד מגיע הרגע שבו חייבים להחליט אם יש טעם להכניס את הבחירה המתבקשת ביותר ותמיד התשובה היא כן. כי אם מישהו עוד לא שמע את השיר המצמרר הזה, הוא חייב לשמוע את השיר הזה. וכי הרשימה הזאת תהיה אידיוטית בלי Me And a Gun.
בהתחשב בשכיחות האיומה של מקרי אונס ואלימות נגד נשים, הייתם חושבים שיהיו יותר יוצרות שייגעו בזה ישירות. העובדה שיש כל כך מעט כאלה מעניקה לשיר החונק הזה תואר נוסף. Me And a Gun הוא שיר חשוב.

חמישייה : שובו של הסקסופון

הסינגל האחרון (והמ-עו-לה) של M83 סוגר את זה סופית – 2011 היא השנה שבה סולו הסקסופון חזר להיות מגניב.

בתור מאפיין כל כך חזק של להיטי ה-MOR הצ'יזיים בארה"ב של שנות ה-70 וה-80, רק טבעי שלהקות הפאנק וההארדקור התרחקו מהסקסופון כמו מאש או יותר גרוע, מיאפים. אותן להקות היו גם בית הגידול לדבר הלא מאוד מוגדר הזה שנקרא אינדי רוק וזאת כנראה גם הסיבה שעדיין יש לכם סיכוי הרבה יותר גבוה להיתקל בשיר אינדי עם סולו מלודיקה לוהט מאשר סולו סקסופון, שהוא, עם כל הכבוד למלודיקה, כלי שמסוגל לתרום לשיר שלך מגוון קצת רחב יותר של צלילים.

שווה להתעכב עוד רגע על הנקודה הזאת, כי היא סימפטום למשהו גדול יותר. אחרי כמה חודשים שבהם לא ממש הקשבתי לשום דבר חדש (תנסו את זה, מומלץ) התחלתי השבוע להשלים חלק ממה שפספסתי, ועל כל אלבום ייחודי כמו החדש של בון איבר (כן, רק עכשיו הגעתי אליו) יש עשרה של אמנים שמנסים לאמץ בכוח מאפיינים של משהו מיוחד. אלבומים שמלאים בלחני פופ סטנדרטיים לגמרי שמתחבאים מאחורי רצף בחירות "מוזרות" במתכוון בעיבוד ובהפקה. אני תמיד מתעניין בחיפוש אחרי צלילים חדשים וניסיוניים, אבל אם אתה סתם מחליט להקליט את כל האלבום בעזרת שני מכשירי ווקי טוקי או ליצור את הקצב מסימפול הנפיחות של החתול שלך בלי שום הצדקה לכך מתוך היצירה, האמירה האמנותית שלך מסתכמת באפס. כשמתחילים לנגן על צעצועים וכלי מטבח במקום על כלי נגינה רק כי הם לא מגניבים מספיק המטרה קצת הולכת לאיבוד. זה שום דבר חדש אבל אחרי שלוקחים צעד אחורה זה משום מה הרבה יותר בולט.

אז איפה היינו? סקסופונים. כנראה שהשנה מישהו החליט שהחרם נגמר והעביר את זה לרשימת התפוצה הידועה בשם "מוזיקאים שאמרי אוהב במיוחד", כי אחרת קשה לי להסביר איך פתאום בחודשים האחרונים אפשר פתאום למצוא מקום של כבוד לסקסופון בחדשים של The Rapture, פליט פוקסס, בון איבר, ג'וליאן לינץ', דיסטרויר, Iron & Wine ועוד, שלא לדבר על ליידי גאגא וקייטי פרי שהחדירו אותו מחדש לעולם הפופ. כל זה עשה לי חשק לחזור לכמה מסולואי הסקסופון האהובים עלי (חוץ מזה וזה, כמובן). here we go –

 Steely Dan – Deacon Blues

בשנות ה-70 סולו הסקסופון היה נקודת המפגש בין נגני רוק לנגני ג'ז. סוני רולינס מנגן עם הסטונס, צי'ק קוראה עם ריק דרינגר, ובאלבום Aja של סטילי דן אפשר למצוא אנשים כמו ויין שורטר ופיט קריסטליב שגם מנגן סקסופון בשיר הזה.
בפזמון, דונלד פייגן משתמש בסקסופון כסמל למרד בחיים מסודרים כשהוא שר –

I'll learn to work the saxophone
I'll play just what I feel
Drink scotch whiskey all night long
and die behind the wheel

מצחיק עד כמה הדימוי של הכלי הזה השתנה מאז.

The Rapture – I Need Your Love
טוב, אז אולי זה לא היה הוגן להכניס את הRapture לרשימה למעלה. הם ניצלו את הכלי הזה עוד מהאלבום הראשון. הקצב הפועם והתנופה של הסינטיסייזר המקוטע שמניעים את השיר קדימה לא מסגירים עד כמה השיר הזה נואש, עד שהסקסופון המתפרע מתווסף בדקה האחרונה ומדגיש בטוש זוהר מילה אחת בשם השיר – "NEED".



Pink Floyd – Money

יש את הדברים שלומדים להעריך ככל שמתבגרים ויש דברים שלעולם לא תאהב כמו שאהבת בתיכון. Dark Side Of The Moon הוא מהסוג השני. אל תבינו אותי לא נכון, אני יודע ש-Money שיר ענק, אבל הסולואים האלה לעולם לא יעיפו לי שוב את הראש כמו בימים בהם הייתי שומע אותם בפול ווליום לבד בחדר החשוך, בוהה במנורת לבה כי סיפרו לי שזה כמו להתמסטל. אני מתגעגע להרגשה הזאת.

Radiohead – The National Anthem
אני לא בטוח שאפשר לקרוא למה שקורה בחלק האחרון של The National Anthem סולו סקסופון. התיאור הטוב ביותר שקראתי לזה היה (בתרגום חופשי) "תזמורת כלי נשיפה צועדת לתוך קיר". בכל מקרה, הבלגן המינגוסי האדיר הזה הוא מרגעי השיא של אחד מהאלבומים הגדולים של שנות האלפיים אז לא מפתיע שאני מוכן להשתמש בכל תירוץ כדי להוסיף אותו.

Bruce Springsteen – Jungleland

כשמדברים על סולו הסקסופון הקלאסי, זה שנמצא בליבו של שיר רוק איצטדיונים כל-אמריקאי ומעלה אותו לשיא הרגש, מדברים קודם כל על קלרנס קלמונס וברוס ספרינגסטין. בתקופת השיא של ספרינגסטין וה-E סטריט בנד עם אלבומים כמו Born To Run ו Darkness On The Edge Of Town, קלמונס היה הנשק הלא כל כך סודי של הבוס. זה שהיה משגר את ההמנונים שלו לסטרטוספירה.
קלמונס נפטר לפני כמה שבועות משבץ בגיל 69 והשאיר אחריו המוני מעריצים אבלים שכבר לא יזכו להגשים חלום ולראות ביצוע של Jungleland בהופעה חיה. רק תראו איך קלמונס נכנס בדקה הרביעית ומרעיד את האוזניים, אפילו בקליפ יוטיוב מטושטש, ותוכלו להבין אותם.

חמישייה : פיפטיז רוק

יש איזה עניין בעייתי עם המוזיקה של שנות ה-50. דווקא העשור שבו נולד הרוק'נ'רול ואיתו תרבות מוזיקלית שאיתה גם המאזין הממוצע בימינו יכול להזדהות (הילדים לוקחים את המושכות והופכים שירים פשוטים ומקפיצים עם מסר חתרני שמסמלים את כל מה שההורים שלהם שונאים ללהיט), הוא גם עשור קצת לא נגיש. לפחות עבורי.

אולי זה עניין של משקל תרבותי. אחרי שנים של תרבות פופ בטלוויזיה ובקולנוע קצת קשה לשמוע שיר רוקבילי ולהתרכז במוזיקה בלי להיסחף בכל המסביב. "דו וופ" אחד ואני כבר רואה קדילקים תכולים ומבריקים, מלצרית על גלגיליות בדרייב אין (יש מצב שאני חושב על הפלינסטונז כרגע), ילדים לבנים שמתגנבים למועדונים כדי לספוג עוד קצת קצב שחור ועוד שלל מטענים טלוויזיוניים שהצטברו בי עם הזמן.
כל שיר נשמע כמו חלק מפסקול של איזה סרט וזה נחמד, אבל זה גם עוצר אותי מלהתחבר לגמרי ולתת לשיר להפוך לפסקול של הרגע הזה בחיים שלי. הוא נשאר הצצה לחיים של מישהו אחר.

אני לא יודע למה אני לא מקבל את ההרגשה הזאת עם סגנונות אחרים. אלה פיצג'ראלד שרה לי כאן ועכשיו, שופן שובר לי את הלב גם אחרי 150 שנה בקבר, אבל רוק'נ'רול מוקדם תמיד מרגיש מאוד מחובר לזמן ומקום. בגלל זה השירים שאני הכי אוהב מהתקופה הזאת הם אלה שבכל זאת מצליחים לגרום לי להתנתק. השירים הפחות טחונים שמגיעים ממבצעים או כותבים שיש בהם משהו קצת חריג. הנה חמישה מהם.

Esquerita – Laid Off
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf

אסקריטה (או אסקיו רידר ג'וניור בקיצור) נשמע כמו גירסה מוקדמת וקצת פחות משוגעת לליטל ריצ'ארד, וגם נראה ככה. השיר הזה הוא ההגדרה המדויקת ל R'n'B – שיר בלוז מובטלים, שמגובה בקצב חדש – מסיבה בכיכר המיואשים.

Little Richard – Rip It Up
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf

אם כבר דיברנו על המשוגע הנה אחד מהממתקים שלו. בכל מה שקשור לכתיבה, ריצ'ארד הוא יותר מחלוץ רוק'נ'רול הוא גם אב רוחני ללא מעט ראפרים. הבחירה שלו במילים שלפני הכל יושבות טוב על הקצב ומכילות את ההברות הנכונות היא כולה היפ הופ. ההבדל היחיד הוא שראפר היום לא צריך לחשוב על כל כך הרבה דרכים עקיפות לומר שהוא רוצה לזיין.

Screamin' Jay Hawkins – Person To Person
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf

קצת כמו בפופ המזרחי כשמקשיבים לסגנון שיחסית כבול מאוד לתבניות מוזיקליות מסוימות (במקרה זה, הבלוז) האמנות האמיתית היא אמנות הביצוע. Screamin' Jay הוא חתיכת מבצע. בכל שיר שהוא הקליט הוא נשמע כאילו יש לו רק דבר אחד בראש – "אתה תזכור את הקול שלי". חלק מהשירים שלו קצת מוגזמים בשבילי, אבל ב-Person To Person הכל מתחבר. מותר לך להישמע כאילו אתה מתנדנד על הקצה כשאתה מתחנן לאישה שלך שתחזור הביתה.

Roy Orbison – Paper Boy
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf

והנה עוד אחד למחלקת פרידות כואבות. העיבוד והשירה המתוקים של אורביסון מכסים עצב גדול. אורביסון כל כך שבור לב שהוא מתפרק פתאום בפני איזה ילד שמחלק עיתונים בשכונה. הבחורה שלו אולי לא חוזרת, אבל לפחות זה מרגיש טוב להוציא הכל החוצה.

Chuck Berry – You Can't Catch Me
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf

אני יודע שהתעלמתי ברשימה הזאת מהרבה מהזמרים המוכרים יותר, אבל אני לא באמת יכול להתעלם מצ'אק ברי. יש גבול.
אין אמן אחד שהמציא את הרוק'נ'רול, אבל בכל זאת, באוזניים שלי צ'אק הוא המקור. שיר אדיר שהוביל לתביעה משפטית נגד פוחז צעיר בשם ג'ון לנון שהרים ממנו משפט והכניס אותו לאיזה שיר של הלהקה שלו. אתם כבר תשמעו.

חמישייה : זמרים מעפנים



[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

אני חולה על מוזיקה ישראלית. חולה חולה חולה. אין… אוהב הכל, באמת, מרוק כבד כמו סינרגיה ועד לטיני כמו רוני דלומי. אבל כמו שבחבילת מנטוס תמיד יש את הכתומים שחייבים להעיף כדי להישאר עם הורוד, גם במוזיקה ישראלית יש כל מיני זמרים שאני לא מבין איך הם עוד קיימים בכלל, והם פשוט הורסים הכל.

אז הנה חמישה מהגרועים ממש.

אהוד בנאי
מה הקטע? מישהו יכול להסביר לי? איך עשו כזה ביג דיל מאיזה זמר שלא יודע לשיר ונראה כמו נהג מונית.
חלק מהשירים איכשהו בסדר, אבל אז פתאום הוא מתחיל לשיר לך על "הילד בן 30 יש לו חום גבוה" -שזה שיר על איזה אחד שנופל על ההורים שלו ומתנחל להם על הספה. תמצא עבודה כבר. על כזה נטל כותבים שיר? אין מספיק גיבורים בישראל? או "ערבב את הטיח אחמד", שזה שיר לגמרי שמאלני כי אחמד לא מת בסוף. בקיצור, סתם עוד זמר משתמט.

יהודית רביץ
יהודית רביץ נראית בהתחלה סבבה. מתולתלת כזאת, מזכירה קצת את רוני דלומי. אבל אז אתה שומע את השירים וכולם מבאסים לגמרי. מה זה אדון כמעט וגברת סתם? למה הכל רע לתפארת? מה אם קצת אהבה, קצת "מתגעגעת אליך בוא אלי"?
איך היא רוצה למצוא ככה בעל?

עמיר לב
הנה עוד אחד שקורא לעצמו זמר אפילו שהוא נשמע כאילו הוא גרגר אספלט לפני שהוא פתח את הפה. אם בקושי יש לך מספיק אנרגיה לנהום שלוש מילים, אל תתחיל לשיר.
חוץ מזה כל השירים נשמעים אותו דבר, וגם שמעתי שיר אחד שלו עם אביתר בנאי (שדווקא סבבה עכשיו שהוא מצא את אלוקים) על כנר טורקי ואני לגמרי בחרם עכשיו על טורקיה, אז זהו.

שלומי שבן
נגיד שהוא מנגן פסנתר סבבה, אבל לא חייבים… להגזים. אתם לא רואים את דניאל סלומון מנגן ככה, נכון? קוראים לזה צניעות אנשים.

רמי פורטיס
והנה שיא השיאים. כן, אנשים שצריכים אישפוז זה לפעמים מצחיק, אבל רק בגלל שאתה יכול להיות כוכב ביו טיוב לא אומר שאתה צריך להוציא אלבום. זה לא שאני לא אוהב מוזיקאים לא צפויים. נגיד עיפרון שחור מתחת לעיניים או משהו זה בסדר, אבל שהשירים יהיו נורמלים. ואיך הוא יכול לשיר "אגם ענקית" ואף אחד לא אומר כלום? פתאום יהורם גאון שותק?
בושה.

* קריאה מומלצת – פוסט התגובה האדיר של ריקוד המכונה.

חמישייה : Newgrass

בלוגראס הוא לא ז'אנר שמאוד חזק ברושם ראשוני. מדובר בסוג המסויים הזה של קאנטרי עם הבנג'ו והכינור ששומעים בקטע הזה בסרט שבו האיכר הזקן רודף עם רובה אחרי הגיבור ששכב עם הבת שלו. מוזיקה שמעלה אסוציאציה מיידית לאיזה רדנק עם אוברול וחמש שיניים. אם מצליחים להתנתק מכל זה מגלים עולם מוזיקלי מרתק. מוזיקת שורשים עם השפעות חזקות של פולק אירי וסקוטי שהביאו איתם המהגרים לאמריקה. ג'ז דרומי לבן ששומר על פשטות כערך עליון אבל דורש יכולת טכנית מטורפת מהנגנים. ג'ון דרניאל אמר באיזה ראיון שיש מעט מאוד גיטריסטים בלהקות אינדי שמתקרבים לרמה הטכנית של גיטריסט מטאל בינוני. זה מאוד נכון גם לגבי נגני בלוגראס, ובאמת אחת ההנאות הגדולות שלי מהז'אנר היא להקשיב לנגנים עם רמה כזו של שליטה בכלים שלהם. זה שינוי מרענן מחוסר הליטוש המכוון (או לא) של הרבה מהנגנים שאני שומע בדרך כלל.

כמו ברוב הסגנונות הפחות "מגניבים" הדרך הטובה ביותר פנימה היא בעזרת אמנים צעירים שלוקחים את הז'אנר כמה צעדים לכיוון האלטרנטיב. בדיוק כמו שהדרך שלי אל הקאנטרי הקלאסי של ווילי נלסון והאנק וויליאמס נסללה על ידי הגישה האלטרנטיבית של ווילקו ו Whiskeytown, אני מקווה שהאמנים בחמישייה הזאת יהיו דרך טובה להיכרות עם ז'אנר שדורש להשאיר את כל הדעות הקדומות בכניסה. קוראים לזה Newgrass אבל אפשר פשוט לקרוא לזה בלוגראס אלטרנטיבי.
מספיק הקדמה, בואו נתחיל Y'all!

Nickel Creek – When In Rome
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf

תמיד יש את השיר הראשון הזה שמדליק אותך על איזה ז'אנר שלא התעניינת בו קודם. בשבילי זה היה השיר הזה ולא נראה לי שאני לבד. ניקל קריק חיברו בצורה מושלמת בין בלוגראס קלאסי לכתיבת פופ חדה ובכך שימשו כיופי של נקודת כניסה לעולם הזה עבור הרבה מאוד אנשים. Why Should The Fire Die, האלבום האחרון שהוציאו לפני שהתפרקו הוא יצירת מופת קטנה וככה הוא מתחיל.

Trampled By Turtles – Wait So Long
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf

אי אפשר לעשות רשימת שירי בלוגראס בלי איזה שיר מהיר וטכני ובדיוק בשביל זה יש לנו את Wait So Long. פחות שיר  ויותר רכבת ששועטת ב-200 קמ"ש. אם מתרכזים טוב אפשר להריח את העשן שעולה לנגן הבנג'ו מהאצבעות.

Crooked Still – Pharoah
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf

והנה משהו קצת יותר אפל. השיר הזה של Crooked Still הוא שיטוט לילי בביצות של דרום ארצות הברית, או לפחות באיך שאני מדמיין אותן. איפה שכל צל של עץ הופך לשד ברגע שאתה מפנה את המבט, וכל צליל של חיה בשיחים מעביר לדום את כל השערות בעורף. אם ראיתם Winter's Bone (תראו את Winter's Bone) אתם מבינים למה אני מתכוון.
רק הקול העצוב והיפה של אופי אודונובן מוביל אותי בחשכה ואני רק מקווה שזה יספיק.

The Infamous Stringdusters – Magic #9
לא יזיק גם קטע אינסטרומנטלי ואם כבר אז שיהיה קסום לפחות כמו זה.

The Punch Brothers – You Are
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf

ב-Nickel Creek מתחילת הרשימה היה חבר מוזיקאי גאון בשם Chris Thile. וירטואוז מנדולינה, כותב שירים נפלא, זמר מצוין ומלחין שלא מפסיק לחפש. אחרי שהלהקה התפרקה ת'ייל גיבש סביבו הרכב חדש של נגנים משובחים בשם The Punch Brothers. ביחד הם עושים מוזיקה מורכבת מאוד ולא מתחנפת – מין פרוגרסיב אקוסטי.
מומלץ מאוד גם להקשיב לקאוורים המדהימים שהם עשו לשירים כמו Kid A (כן כן),  5=2 + 2,  Packt Like Sardines in a Crushed Tin Box ו Morning Bell של רדיוהד, Reptilia של הסטרוקס ואפילו Gronlandic Edit של Of Montreal. הכל מועבר בצורה מושלמת לכלים אקוסטיים בלי לאבד שום דבר מהמקור. פשוט כיתת אמן לעיבוד.

חמישייה : שירי אוסקר

הלילה ישודר טקס האוסקר והוא יהיה משעמם עד אימה. ג'יימס פרנקו מנחה עם אן הת'וואי ושניהם אנשים חביבים אבל לא בדיוק קומיקאים ככה שבמקרה הטוב יהיה לנו קטע חביב בפתיחה ואז שלוש שעות של חיוכים דלי שומן (אפילו שפרנקו עוד עלול להפתיע). כשמסתכלים על רשימת המועמדים המורחבת לסרט הכי טוב אפשר להיות די מרוצים מ-2010. יש שם עשרה סרטים ראויים לגמרי (אולי חוץ מהילדים בסדר שהוא סרט נחמד אבל לא יותר מזה) וכנראה שאנשים באמת מוכשרים עומדים לקבל קרדיט על העבודה שלהם. אם תשרדו את הטקס כנראה שתזכו לראות את קולין פירת', נטלי פורטמן, דיוויד פינצ'ר, הילדה מאומץ אמיתי, צעצוע של סיפור 3 ואת הרשת החברתית לוקחים הביתה פרסים בלי הפתעות מיוחדות*.

בואו בכל זאת נציין את העניין עם חמישייה שנבחרה מתוך אחת מהקטגוריות המשמימות ביותר של האוסקר – השיר הטוב ביותר.
ב-83 שנים של אוסקר עברה בקטגוריה הזאת כמות באמת בלתי נתפסת של שירים איומים. טוב נו, אולי לפני שנות ה-70 זה עוד היה סביר, אבל רק בגלל שאז עוד היה שם שמאלץ די איכותי פרי עטם של אנשים כמו ברט בכרך ואלן מנקן. אחרי שאלה הוחלפו בשלטון הטרור של דיאן וורן (כל מי שאומר שהוא שונא שירי אייטיז מתכוון לומר שהוא שונא את דיאן וורן) נעלם כל סימן חיים או קסם מהפרס הזה.

אז אחרי כל ההסתייגויות בואו נהיה אקטואליים ונשמע חמישה שירים מוצלחים שהיו לפחות מועמדים לאוסקר.

Paul McCartney – Vanilla Sky

גל היצירתיות המחודשת של מקרטני בשנות האלפיים התחיל בשבילי עם השיר הקטן והמשונה הזה. הגישושים הראשונים האלה לכיוון כתיבת שירים קצת מעניינים ועירומים יותר מאלה שכתב בשני עשורים הקודמים הבשילה כמה שנים מאוחר יותר ב Chaos And Creation In The  Backyard שהוא עדיין אלבום מופלא בעיני. בקיצור, זה היה השיר הראשון שבו נדמה היה שסר מקרטני חזר לעשן.

Bjork and Thom Yorke – I've Seen It All

חוק חדש – אם כבר מרימים מחזמר, בואו לפחות ניתן לביורק להלחין אותו. עד היום אני לא בטוח אם אני אוהב או שונא את רוקדת בחשיכה, אבל הפסקול הקצר שלו הוא פנינה שאסור לפספס בקטלוג של ביורק.
זה מעניין לשמוע את המילים הקיטשיות והתזמורים הסוחפים במיטב מסורת מחזות הזמר עוברים דרך הפילטר של האלפית האיסלנדית המשוגעת הזאת. תוסיפו לכל זה את הקול של תום יורק וקיבלתם את אחד המועמדים הכי מעניינים שהיו לפרס הזה.

Aimee Mann – Save Me

אולי זה קצת לא הוגן כי כל צליל שהיה מזכיר לי את מגנוליה היה נכנס לרשימה הזאת גם אם זה היה לופ של טום קרוז צועק "Respect the cock!", אבל באמת שמדובר בשיר משובח גם בלי קשר. יש לי אהבה גדולה לכתיבה הצנועה והמדויקת של איימי מאן, ואני חייב את תחילת הרומן הזה לפסקול של מגנוליה. היא מצליחה לתפוס כאן את התקווה הכמעט הנואשת הזאת של הרגע שבו נדמה שמצאת מישהו לאהוב רגע לפני שאיבדת סופית את האמון בכל הרעיון הזה של אהבה, וכל זה בלי ליפול למחוזות הקיטש לרגע. רגע נדיר של ריאליזם באוסקר, ובפופ בכלל.

Bob Dylan – Things Have Changed
http://listen.grooveshark.com/songWidget.swf
השיר הזה הגיע בשיא של תקופה מצוינת ביצירה של דילן שהתחילה עם Time Out Of Mind בסוף שנות ה-90. עם השנים דילן הפך לדמות הנווד הזקן והמפוכח שיצר כל כך הרבה שנים קודם ועם ההשלמה הזאת הגיעה גם ההתעוררות האמנותית. אם לנווד הזה הייתה סידרה משלו, השיר הזה היה מתחרה חזק במיוחד על נעימת הפתיחה.

Elliott Smith- Miss Misery
טוב, כולנו ידענו מה הולך להיות במקום הראשון, לא?
הרגע הסוריאליסטי ביותר בתולדות הטקס הזה הוא הרגע הזה בו אליוט סמית' מצא את עצמו על הבמה בטקס האוסקר לשתי דקות של אמת מדממת בלב ליבה של ממלכת הזיוף והזוהר. מוזר ונפלא.

* עדכון – אני נורא בהימורי אוסקר.

פוסט אורח : חמישיית היפ הופ ישראלי

[אור עמית הוא הכותב של בלוג המוסיקה והכדורסל קולות מהפרקט ומשמש בזמנו הפנוי כאנציקלופדיה מהלכת להיפ הופ בכלל והיפ הופ ישראלי בפרט. קבלו אותו.]

תקציר ההיסטוריה המודרנית של ההיפ-הופ הישראלי: יאיר ניצני, נייג'ל האדמו"ר, שב"ק. סוף שנות ה-90. סאבלימינל והדג נחש מגיעים, מתחילה האינתיפאדה השניה, סאבלימינל הופך להיות הכוכב נומרו אונו של המוזיקה בארץ, הרכבים זוועתיים כמו הישראלים (ביגי ושורטי, זוכרים?) , חיילי הנקמה ואבי מסיקה ממלאים את הרדיו. סאבלימינל מתמסחר, מפרסם שוקו. ההיפ-הופ הישראלי מת, כשרק הדג נחש מבליחים מדי פעם (אבל הם תמיד היו אאוטסיידרים).

ההיפ-הופ -  בדיוק כמו פראיירים, אם כבר הדג נחש - לא מת, הוא רק מתחלף. הדג נחש עושים מוזיקה לא רעה (למרות שעל היכולות על המיקרופון של שאנן סטריט אני לא משתגע), סאבלימינל ממשיך למסחר את עצמו לדעת ולהדביק לעצמו טייטלים שלא-לו ('אנחנו כמו ג'יי זי ומדונה' אמר על הדואט שלו ושל דנה אינטרנשיונל. ג'יי זי בטח היה אומר משהו בתגובה, אבל הוא עסוק מדי בביונסה) ואפילו שב"ק ס' התקמבקו לאיזה אלבום (נוראי). אבל לא עליהם באתי לכתוב, אלא על אלו שלא נמצאים באור הזרקורים או שנושמים אוויר פלייליסט, אלא על אלו שעובדים מאחורי הקלעים, שבאים מלמטה.



1. למרות כל האמור למעלה, נתחיל דווקא כן עם סאבלימינל, ודווקא עם רצועה מהאלבום הטוב ביותר (והמצליח ביותר) שלו: האור והצל, שיצא בשנת 2002. הרבה להיטים יצאו מהאלבום הזה - הפינאלי, זזים עם הבס, אני יכול וכו' וכו' וכו'. רצועה אחת שלא הייתה להיט נקראת 'הציר', בה הוא והצל מארחים את שי 360 ואת מומי לוי שגם נמצא על ההפקה. לטעמי מדובר בשיר הכי טוב של סאבלימינל אי פעם, בוורס הכי טוב של הצל אי פעם ובאחד מחמשת הביטים הטובים שנעשו אי פעם. ולא רק בארץ.
הסיפור היפה על השיר הזה הוא שבכלל היה אמור להיות לו ביט אחר. ביום חמישי אחד מומי השמיע את הביט המקורי לסאבלימינל, שהיה מרוצה מהביט, אבל רצה לישון על זה. גם מומי הלך לישון ובאמצע הלילה התעורר, ירד לאולפן ורקח את הביט המשוגע הזה. יום אחרי זה סאבלימינל בא לבקר את מומי בתכנית הרדיו שלו - אז ב88, היום ב100. סאבלימינל ביקש לשמוע את הביט שוב וסגר סשן הקלטה עם מומי. ואז מומי ביקש ממנו להקשיב ל''משהו קטן שאני עובד עליו' והשמיע לו את הביט הזה - עוד לפני הקלטת הנגנים, כשהכל בסינטי - סאבלימינל נפל לרצפה. 
אז אחרי כל הסיפור הזה, הנה השיר הכי טוב שאתם לא מכירים של סאבלימינל - הציר

סאבלימינל, הצל, שי 360 ומומי לוי - הציר


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: אורטגה. אורטגה הוא דווקא פליט הסופר-גרופ האנטי-תל-אביבי PR TROOPERS, ולאחר מכן הוציא את האלבום "ממשיכים לבעוט" כחצי מהצמד 'פלד ואורטגה'. לפני כשנתיים הוא הוציא את אלבום הבכורה (למרות שהוא מעדיף דווקא לכנות אותו 'מיקסטייפ') 4:47. הנה דוגמה לסינגל הראשון מתוך האלבום שנקרא 'תקוות'. אורטגה פוזל במיקסטייפ הזה לכיוונים של הארדקור היפ-הופ ולגריים בריטי, הוא עבד עליו עם מפיק הדאבסטפ בורגור ובימים אלו הוא ממשיך לעבוד על חומרי סולו נוספים. אגב, לפני כמה חודשים שוחרר סוף סוף האלבום הגנוז של פלד ואורטגה שנקרא 'משלוח מיוחד' והוא ניתן להורדה בבנדקמפ (ויש כאן ביקורת שאמרי כתב עליו)


2. במשך הרבה זמן לא היה בהיפהופ הישראלי אלבום שבאמת נותן השראה, שראפרים צעירים יוכלו להסתכל עליו כמו על האלבומים הראשונים של סאבלימינל או על 'בעטיפה של ממתק' של שב"ק ס'. בדיוק כשחשבו שההיפ-הופ הישראלי מת, נחתו פרודוקס עם אלבום שנקרא (בצדק רב) 'תחיית המתים'. פרודוקס נאמנים לסאונד הניו-יורקי\הארדקורי\אולד-סקולי עם טוויסטים של סימפולים פרסיים (עליה גדל המפיק של האלבום) ושורשים עמוק עמוק בהיפ-הופ הישראלי. הסינגל הראשון של האלבום "איצ'יבאן" למשל, משתמש בשירה מחדש של קטע מהבית של קוואמי דה לה פוקס ב'מלחמת מיקרופון הזהב' של שב"ק ס'. השיר הזה - סשנים בחדר - מביא את שלושת האמ.סיז במיטבם על ביט אולדסקולי שבועט ישר בבטן, ונבחר בכמעט כל מצעד לשיר השנה בהיפ הופ הישראלי (כולל בסיכום שנה שערכתי בזמנו בבלוג הישן שלי)

פרודוקס - סשנים בחדר


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: GA Clan/713. 713 בשמם הנוכחי (שעבדו בעבר תחת השם GA Clan) הוא הרכב של מספר משתנה מדי פעם של ראפרים, בבסיסו הוא מורכב מניקו, דון ג'יי, אלווין וסול ג'יי - שלושה חבר'ה מגני אביב בלוד ובחור מהרצליה - שמושפעים מההיפ-הופ הכבד של תחילת שנות ה-90 ובעיקר מהוו-טאנג והפוג'יז. הם משלבים במוזיקה שלהם, לצד ביטים כבדים, גם ראגא\דאנסהול בעיקר מסול-ג'יי וגם - לפעמים - מנצ'י נץ' מפרודוקס. אפשר לשמוע דוגמה כאן בשיר 'במשקל כבד'. 713 עובדים על אלבום שאמור לצאת מתישהו (כן, פרטים זה אנחנו)



3. כמו שבארה"ב התפתח במקביל לזרם הגאנגסטה ראפ גם זרם הפוזיטיב ראפ - שמשך אליו חבר'ה כמו טאליב קוואלי, קומון, מוס דף ועוד, ככה גם בארץ התפתחו כמה הרכבים שהלכו על הקו הנקי יותר. ההרכב הבולט בינהם הוא כהן@מושון שחייבים את ההצלחה שלהם למערכון 'השותפים' מארץ נהדרת (שמשתמש בסאמפל מתוך השיר 'מה קורה לי') וכמובן לעובדה שאחד משני הראפרים בהרכב הוא מיכאל מושונוב - הבן של ושחקן מוכשר בזכות עצמו.
אבל לטעמי הגאון האמת בהרכב, והסיבה לעתיד הורוד שלו, טמון בראפר\מפיק השני - מיכאל כהן, שהולך על הביטים הנקיים והטובים של שנות ה-90. הוא מאד מושפע מהמפיק המנוח ג'יי דילה ואוהב ללכת לסאונד השקט של שנות ה-90, זה שמושפע מהג'אז יותר. אפשר למצוא את ההשפעות האלה באלבום הבכורה שלהם שנקרא 'כושר גופני' ונמכר בחנויות, וגם באלבום השני שהם עובדים עליו. דוגמא טובה לביט של כהן אפשר למצוא בשיר הבא:

כהן@מושון - באסה


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: פלד. הצד השני של הצמד 'פלד ואורטגה' שהזכרנו כאן קודם. בניגוד לאורטגה שמשחרר קטעים במאסות, פלד שמר על שקט יחסי ומוציא מעט ריליסים לקראת אלבום בכורה משלו. אם אורטגה הוא הראפר המהיר שמושפע מהגריים הבריטי ומביא לתקליט את ה-Swag (התרגום הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו הוא 'רהב', אבל אין דבר פחות 'סטריט' מרהב לדוגמה: רני רהב) אז פלד הוא הראסטה מאן שחי את הרחוב ולוקח את הדברים יותר לאט. סוג של ליל' ויין מקומי. פלד (ידוע גם בכינויים 'פילה' או 'פילה פי') עובד על האלבום שלו יחד עם אורי שוחט ומיכאל כהן, מההרכב כאן למעלה, וממש בזמן האחרון שיחרר את הטראק 'מזומנים' שדווקא כנראה לא ייכנס לאלבום. השיר מלווה בקליפ אווירתי משהו.

4. הרכב צעיר אחר שעשה את המעבר שלו לאור הזרקורים שנה שעברה הוא ההרכב 'תכל'ס' המורכב גם הוא מפליטי הפי.אר טרופרז. למרות גילאים צעירים (שלושת חברי ההרכב מתחת לגיל 25) יש לתכל'ס על החגורה כבר מיקסטייפ ואלבום בכורה, ולאחרונה הם אפילו חיממו את קוואמי במופע ההשקה לאלבום החדש שלו עם החלבות. תכל'ס למעשה הם המייצגים הכי טובים, אולי, של בני ה22-25, שכל מה שמעניין אותם זה נשים, עישונים וצחוקים. אמנם רוב האלבום הוא ראפ, אבל הם פוזלים גם לעוד כיוונים - מרוק ועד למוזיקת בארים כמו בשיר הקורע מצחוק הזה:

תכל'ס - עוד סחבק בחדר


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: האידיוטים. אמנם בניגוד לתכל'ס הם עושים מוזיקת מועדונים נטו, אבל הם גם כן באים עם הגישה של לעשות שטויות. האידיוטים הוא למעשה סוג של סופר-גרופ מקומי, שמורכב מסקיי ואיזי - שני ראפרים שנמצאים בשטח כבר לא מעט זמן ועבדו עם שמות גדולים כולל את מומי לוי, שי 360 וסאבלימינל, מהמפיק\ראפר סיקסטי ניין (פעם צריך לבדוק את האובססיה של ההיפ-הופ בארץ עם המספר הזה) ומהראפר רון בי. הם התחילו מהשיר 'זוז כמו אידיוט' (הגרסה העברית לשיר Teach me how to jerk) והוציאו עוד כמה קטעים, האחרון שבהם נקרא 'בחור אופטימי'. אל תצפו למשהו עמוק, פשוט תתמכרו להוק של השיר.



5. ההרכב שלדעתי עשה את החיבור הטוב ביותר בין ההיפ-הופ (והרגאיי) למוזיקה הישראלית הוא אקסום, כמובן בעזרתם של מפיקי העל מסוליקו. אקסום הוציאו את האלבום שלהם לפני בערך שנתיים וחצי ומאז הם חורשים את העולם עם סוליקו, מופיעים בכל חור, שחררו רמיקס ללהיט הגדול של הקיץ האחרון  - replay - שמתנגן בכל העולם וכמובן עובדים על אלבום שני. הקסם בצמד הנתנייתי הזה, שמחברים את השורשים המקומיים שלהם לג'מייקה וניו יורק, הוא החיוך שמרחף מעל כל מה שהם עושים. אם זה טראק בשם 'לבה חמה' מאלבום הבכורה שלהם שיחד עם וולקן ונצ'י נץ' הופך להיות פיצוץ הארד-קורי, ואם זה בהקלטה לערוץ 2 לטובת 'עבודה ערבית'. לפחות לפי הקליפ הזה הקסם הוא בחומוס.

אקסום - פתאום באנו


אם אהבתם את זה תאהבו אולי גם את: החיים, קודם כל. ומוזיקה. מעבר לזה יש הרכב אחר שעושה רגאיי מקומי מצוין והוא נקרא 'ספיישל' .הוא מורכב מצ'ולו - למעשה הסנדק של ההיפ-הופ והרגאיי בארץ, שאחראי על הריליס הראשון של המוזיקה השחורה (למעט שב"ק ס') שנקרא 'ישראלים עצבניים 1:1' וכולל בו, בין השאר, שירים של סאבלימינל בן ה-17, את פישי הגדול, שאני משער שאין צורך להציג, את בזוקה - עוד אמן ותיק ברגאיי ובהיפ-הופ שעובד בצורה מחתרתית מאז סוף שנות ה-90, ומופיע גם עם הסאונד-סיסטם הסופר נחשב של 'רוד-בוי סאונד', את נצ'י נץ' מפרודוקס ואת סול ג'יי מג'י איי קלאן. הספיישל הנחיתו לפני שנה וקצת את אלבום הבכורה שלהם, שמורכב למעשה מחמישה רידימים (אינסטרומנטלים) כשכל אחד נותן את האינטרפרטציה שלו על הטראק. השיר הזה לדוגמה נקרא הנה בא היום ובסוף הקליפ אפשר לראות דוגמה כשכל אחד מהראפרים\זמרים נותן כמה שורות מהשיר שלו על הרידים.


זהו, מקווה שנהניתם\החכמתם\אהבתם. אני מזמין אתכם לבקר אצלי בבלוג 'קולות מהפרקט' שמתמקד במוזיקה וכדורסל - מהארץ ומהעולם. בואו לבקר בor-amit.blogspot.com ו\או בפייסבוק: facebook.com/CourtVoices וכמובן אפשר לשלוח מיילים לCourt.Voices@gmail.com

תהנו!

חמישייה : להתראות White Stripes

אז אם עוד לא שמעתם, ה White Stripes התפרקו אתמול.
באתר הלהקה הם כותבים שהסיבות אינן חילוקי דעות אמנותיים (הגרסה המכובסת ל"אם אני נשאר עוד שנייה אחת עם האנשים האלה מישהו יצטרך למות") אלא רצון "לשמר את מה שייחודי ויפה בלהקה". במילים אחרות הם החליטו לפרוש בשיא וטוב שכך. ג'ק ומג הבינו שיצירתיות אמיתית מגיעה כשעומדים לרשותך אמצעים מוגבלים, ולכן הם הגדירו לעצמם פורמט מוגבל – שני אנשים, גיטרה, תופים, הקלטה אנלוגית, אדום, לבן, שחור. לאורך שישה אלבומים ג'ק ומג עשו את כל מה שניתן לעשות עם הפורמט הזה ויצרו מוזיקה שתישאר הרבה אחריהם.
בהרבה מובנים הוייט סטרייפס היו אחת מלהקות הרוק הגדולות האחרונות. הם הצליחו לא להיחשף עד הסוף, לשמור על איזה ריחוק שאפשר למעריצים שלהם לאהוב אותם כמו שאפשר היה לאהוב מוזיקה רק בשנות ה-70. להפוך אותם ליותר ממה שהם, לבנות סביבם אגדות. לכן רק הגיוני שבהצהרה האחרונה שלהם למעריצים הם כתבו "הוייט סטרייפס לא שייכים למג וג'ק יותר. הוייט סטרייפס שייכים לכם עכשיו ואתם יכולים לעשות איתם מה שתרצו", הרי באיזה מקום תמיד עשינו מהם מה שרצינו.

בכל מקרה, האינטרנט מוצף כרגע בלינקים ל Seven Nation Army ו Fell In Love With a Girl, אז במקום זה הנה חמישה שירים נפלאים ושחוקים פחות מהקטלוג שלהם.

Let's Shake Hands

הסינגל הראשון שלהם מ 1998 כבר הכיל את כל מה שהפך אותם לכזה סיפור הצלחה מפתיע בהמשך הדרך – הלכלוך של הבלוז, המינימליזם של הפאנק והפופ הקליט שעומד בבסיס. אולי זאת גרסה קצת גולמית למה שעתיד לבוא, אבל באיזה מקום ג'ק תמיד ניסה בצורה מודעת לשמור על הצליל של הוייט סטייפס כמה שיותר גולמי ככה שמהבחינה הזאת השיר הזה נשמע כמו שהלהקה הזאת תמיד קיוותה להישאר.

The Same Boy You've Always Known
זה כנראה השיר הכי טוב מ White Blood Cells, שהוא כנראה האלבום הכי טוב של הסטרייפס. לכל מי שיצא להכיר בחורה שמתייחסת אליו רק כשהיא למטה וזקוקה לנחמה, הנה שיר הנושא שלה.
Who's To Say
השיר הזה, שיצא כבי סייד ל I Just Don't Know What To Do With Myself , הוא בעיקרון קאוור לשיר של Blanche, אבל ג'ק היה חבר באיזו גרסה מוקדמת של הלהקה הזאת אז יכול להיות שהיה לו חלק בכתיבה של השיר.
בכל מקרה, יש כמה שירים שאני שומר לעידוד בזמנים קשים ו Who's To Say הוא אחד מהם. אז גם ריטה אומרת ש"זה יבוא, אתה תראה", אבל כשג'ק מבטיח שאף אחד לא יכול לומר שמה שלא קרה עד עכשיו גם לא יקרה, אני מאמין לו קצת יותר.

It's My Fault For Being Famous
קצת אחרי האלבום האחרון שלהם Icky Thump, הסטרייפס שחררו את ה Conquest EP, שכלל את Conquest מאותו אלבום ועוד כמה קטעים שהקליטו באולפן הביתי של בק. רק מלהקה במקום המאוד מיוחד של הוייט סטרייפס יכול לצאת שיר קאנטרי מלוכלך על עולם הסלבים המוזר הזה שבו לכל אחד יש זכות לדחוף לך מצלמה בפרצוף.
Let's Build a Home
לפני הכל הוייט סטרייפס היו להקה של הופעות חיות. הייתה לשני הנגנים האלה את היכולת למלא במה של אצטדיון בצורה שבה גם להקות עם פי חמש נגנים ופי עשר ציוד היו רק חולמות. עניין של כריזמה.
Let's Build a Home מהאלבום השני De Stijl הוא אחלה שיר גם בגרסת האלבום, אבל הוא עובד הכי טוב בהופעה. אולי זאת הייתה המטרה שלו מלכתחילה.

להתראות וייט סטרייפס, היה רוק'נ'רול.

חמישייה : מוזיקה קלאסית לאנשים שלא אוהבים מוזיקה קלאסית

רוב האנשים לא שומעים מוזיקה קלאסית וזה לא נורא מפתיע. מוזיקה נשארה סוג האמנות הפופולרי והרלוונטי ביותר (מכמה שירים אתם נהנים ביום? ומכמה ציורי שמן?) והגיוני שהמאזין הממוצע יצרוך בעיקר אמנות עכשווית לפני שיתפנה לאמנות ממאות קודמות. העניין קצת מוזר יותר כשמבינים שגם רוב חובבי המוזיקה לא שומעים מוזיקה קלאסית. כלומר, גם אנשים שמחפשים אקטיבית עולמות חדשים שאפשר לצלול לתוכם, שמעוניינים לאתגר את האוזן שלהם, שנרתעים מהקל לעיכול, גם הם שומעים רק מוזיקה שנוצרה בטווח של כ-50 שנים אחורה תוך דילוג אלגנטי מעל 500 השנים העשירות שלפניהן. זה לא שכולם חייבים לשמוע הכל, אבל עם קלות הגישה המטורפת שלנו לכל תו שנכתב במאות אחרונות היית מצפה לאיזה גל של פופולריות חדשה למוזיקה הקלאסית לפחות בקרב קהל הגיקים המוזיקליים, והגל הזה לא ממש הגיע.

הבעיה כאן היא בעיקר תדמיתית. קודם כל,יש את התחושה הזאת שאני עדיין לפעמים מקבל כשאני מנסה לקרוא שירה לדוגמה – התחושה שצריך כל מיני כלים כדי "להבין" את זה, שאי אפשר סתם להקשיב ולקבוע מה אני אוהב ומה לא כי אני לא מבין בזה מספיק. מעבר לזה, עצם השימוש במונח "מוזיקה קלאסית" כדי לתאר מגוון כזה של מוזיקה כאילו מדובר בז'אנר אחד הוא די דבילי. זה גורם למאזין האקראי להחליט אם מוזיקה קלאסית מושכת אותו כשהוא מתבסס על שניים וחצי להיטים לא בהכרח מעניינים. זה קצת כמו לתת למישהו לשמוע את המקרנה כדי לקבוע אם כל העניין הזה של "מוזיקה פופולרית" הוא בשבילו.

וגם אם עברנו את המשוכה הזאת והתחלנו לנסות עוד כמה דברים חוץ מהחמישית של בטהובן או "ארבע העונות", אנחנו מגלים שאנחנו חייבים לשנות לגמרי את הצורה שבה אנחנו מקשיבים כדי לא לאבד פוקוס ולמי יש כוח לזה. בתור מאזין שרגיל כל כך לסיפוקים המיידיים ולשיאי הרגש שבשירי פופ, אני צריך לעשות איזה סוויצ' בראש לפני שאני שומע משהו של מלחין כמו דביסי, מישהו שמנסה לייצר אווירה או צבע מסוים ולאו דווקא לבנות דרמה.
אבל ברגע שמפקסים את האוזן קטע שנשמע קודם רדום נשמע פתאום מסעיר (בחיי, מסעיר). בחדר השינה שלי תלוי שעון מחוגים שלא עושה שום רעש מיוחד. אבל באמצע הלילה, אם האוזן במקרה מתמקדת עליו, פתאום כל תקתוק שלו נשמע כמו פטיש בקיר. כדי לא לתת למוזיקה קלאסית להתפייד לרקע, נדרשת איזו התמקדות דומה גם מהאוזן הפופית שלנו.

אז הנה חמישה קטעים שנגישים בעיני גם לילדי אינדי שעוד לא יצא להם להתחבר למוזיקה קלאסית עד היום. לא כולם "להיטים" מהשורה הראשונה, אבל יש בהם את כל מה שמשמח אותי במוזיקה עכשווית – יש להם אחלה הוק (רק שעכשיו קוראים לו מוטיב), המון משחקי דינמיקה ורגש סוחף. כל אחד מהם יכול להיות נקודת קפיצה לעולם שלם.
אה ובסוף תהיה תמונה של הינשוף החמוד בעולם, אז שווה להישאר.

יוהנס ברהמס – הסימפוניה השלישית, פרק ראשון

ברהמס הוא מלחין מזרם שנקרא "רומנטי" (רוב הקטעים כאן הם כאלה), הזרם הזה הוא נקודת פתיחה מוצלחת כי הוא הדומה ביותר למוזיקה עכשווית – רגשי מאוד, שובר מסגרות, מורכב ולא מתחנף לאוזן מצד אחד, אבל עדיין מובנה וקליט מספיק כדי ליהנות ממנו. זאת הסימפוניה הרומנטית החביבה עלי מבחור שהפך מהמעריץ מספר אחד של בטהובן לדבר הכי קרוב ליורש שלו. זאת לא היצירה שנחשבת לשיא שלו, אבל בדיוק בשביל זה המציאו את הטעם האישי.

פרנץ שוברט – רביעיית מיתר מס 14 : העלמה והמוות

תחשבו על בחור בן 20, מוזיקאי, שכותב יום אחד איזה שיר על בחורה על ערש דווי שמנסה להילחם בסופה הקרב ולגרש את המוות. באותו הזמן המוות מנסה ברוגע לשכנע אותה שהוא איננו האויב שלה. עם המנגינה זה אפילו יותר מדכא.
כעבור שבע שנים המלחין שלנו חולה מאוד. כשהוא חש שהמוות קרוב מתמיד הוא מלחין יצירה שעוסקת במוות כאיום, אך גם כנחמה. בתור מוטיב לפרק השני שלה הוא משתמש במנגינה מהשיר ההוא שכתב בגיל 20 על בחורה שלא רוצה למות.
כל זה יוצא לאור רק אחרי שהבחור מת בגיל 31. קחו את כל זה ותקבלו את הדבר הכי קרוב במוזיקה הקלאסית לשיר אימו. רק טוב.

קלוד דביסי – ערבסקה מס' 1

ועכשיו סצינת החלום.
דביסי הוא סוג של צייר, במקרה הוא עובד עם צלילים אבל זה מקרי לגמרי. אם נמשיך עוד קצת את הדימוי, שתי הערבסקות שלו לפסנתר הן שני ציורי פחם מוקדמים ובסיסיים יחסית לקנבסי הענק שהוא הולך למלא בהמשך, אבל יש משהו נורא יפה דווקא ברמזים למה שעתיד לבוא מהאיש שכמה שנים מאוחר יותר עומד למצוא דרך לגרום לתזמורת לנגן את הים.

קמיל סן סנס – קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר, פרק שלישי

אז יום אחד קמיל סן סנס החליט להתנכל לכל פסנתרני העולם וכתב קונצ'רטו (יצירה לכלי ותזמורת, במקרה הזה פסנתר) שיפרוק לכולם את האצבעות. התוצאה, ובעיקר הפרק השלישי, מלאה בהמון מלודיות אדירות שמפציעות ונעלמות במהירות מסחררת. קצת כמו שיר של Of Montreal.

בטהובן – הסימפוניה השביעית, פרק שני

טוב נו, בטהובן זה בטהובן. זה אחד משלושת השמות שכל אחד מכיר, ואפילו יכול לזמזם (לצד מוצרט ובאך) ויש סיבה טובה לכל זה – הוא כתב כמה מהמנגינות הכי יפות בחמש מאות שנים האחרונות. מתוך כל הסימפוניות (הכל מומלץ, האי זוגיות יותר. קטע מוזר) שלו, זה הפרק החביב עלי. בתוך הסימפוניה היחסית קצבית הזאת, לפרק הזה יש כוח ומשקל שאפשר ממש להרגיש. הוא מתפרס בכל החדר ומאיים לסדוק את הקירות (זה יותר טוב ממה שזה נשמע). אפשר לשמוע אותו עכשיו גם ברגע השיא של "נאום המלך", ואם כבר מזכירים אותו – אתם חייבים לראות את "נאום המלך". בכל מקרה, הנושא המרכזי והסוחף של הפרק הזה הוא מנגינה שאני אף פעם לא מצליח להחליט אם היא אפלה או אופטימית, ויש משהו נורא גאוני בחתיכת מוזיקה שכל מאזין יכול להחליט אם להתעודד ממנה או לתת לה ללוות לו את היאוש.

ועכשיו, ינשוף.

מה אמרתי לכם?

חמישייה : מוזנחי סוף השנה


הנה מסתיימת עוד שנה, ותחת כל בלוג רענן אפשר כבר למצוא את רשימות האלבומים הטובים של 2010.
אני מקיים עם הרשימות האלה יחסי אהבה-שנאה, כי איך ייתכן שאלבום שאני אוהב דורג נמוך יותר מאלבום שאני לא אוהב? כמעט כאילו הרשימות האלה הן דעה בלבד ולא תוצאה של מחקר מדעי מעמיק. כמעט.
בכל זאת, השנה יותר מאי פעם נראה שאני והמדרגים למיניהם חיינו בשני עולמות שונים לגמרי. אם נשים בצד את הבחירות הדי ברורות של ארקייד פייר, סופיאן סטיבנס, ביצ' האוס, ג'ואנה, רובין וההיסטריה ההמונית סביב קניה ווסט, כמעט כל מה שתפס אותי השנה באמת לא נכנס לרוב הרשימות האלה ואם כן בטח שלא דורג קרוב לפסגה. 
כרגע די משעמם אותי הרעיון של רשימת "117 אלבומי השנה של חסר תרבות", טוב אולי לא משעמם להכין אותה (לא הייתי כותב כאן אם לא הייתי הטיפוס שאוהב לקטלג דברים שהוא אוהב) אבל כקורא אני לא רואה צורך בעוד טיפה לים הזה. במקום זה, יהיו כמה דברים קצת אחרים כדי לתרום לחינגת סוף השנה. 
אבל בואו בכל זאת נתחיל במין רשימה של אלבומים –
הנה חמישה אלבומים שזוכים להתעלמות יחסית בכל סיכומי השנה האלה ותהרגו אותי אם אני מבין למה.

S. Carey – All We Grow

שון קארי שר, תופף וניגן פסנתר בהופעות של בון איוור ל For Emma Forever Ago, ואם הוא קיבל כזה קרדיט מג'סטין ורנון הוא כבר ראוי לתשומת הלב שלכם גם אם הוא היה מוציא דיסק קאברים למיטב הלהיטים של Ke$ha. זה עוזר שקארי  החליט במקום זה להוציא אלבום מעולה. ב- All We Grow קארי משתמש בהרבה מהחומרים שעזרו להפוך את האלבום של בון איוור למה שהוא – האינטימיות האקוסטית העוטפת, הקולות המסתלסלים כמו עוד כלי נגינה – אבל במקום לסדר הכל בבתים ופזמונים הוא עורם אותם למגדלים יפיפיים. כל שיר נבנה לאט, שכבה אחר שכבה של פסנתרים, כלי הקשה במקצבים משלימים, שכפולים של הקול העדין של קארי (שמזכיר קצת את חוזה גונזלס) ועוד שלל אפקטים. התוצאה היא אלבום מרגש שעוטף ומנחם אותך מכל הכיוונים.

In The Dirt

We Fell

Ted Leo and The Pharmacists – The Brutalist Bricks

טד לאו כותב את השירים שאלוויס קוסטלו היה כותב אם הוא היה בן 30 ואמריקאי. פאנק פופ קליט ורועש שממתיק מילים מבריקות וארסיות. בשנים האחרונות לאו קצת פחות מלהיב בעבר, אבל בThe Brutalist Bricks הוא חוזר לעצמו בגדול עם אסופת השירים הכי טובה שלו מאז Hearts of Oak הענק מ 2003. גם להקת הליווי שלו The Pharmacists נשמעים בכושר שיא, וכשלאו והרוקחים שלו עובדים בפול גז הם עושים רוק עם תשוקה שכבר נדיר למצוא.

הנה הקליפ המעולה של Bottled in Cork עם הקומיקאי האדיר פול אף טומפקינס בתפקיד אורח:

The Tallest Man on Earth – The Wild Hunt
עוד singer/song writer עם גיטרה אקוסטית שר שירי פולק בניחוח אמריקנה עם קצת בנג'ו בקצוות? לא מיצינו? מסתבר שלא. כשכריסטיאן מטסון השוודי התחיל לשחרר חומרים בתור The Tallest Man on Earth הוא לא ממש עניין אותי. זה נשמע כמו חיקוי דילן קרוב כל כך, מסגנון הכתיבה והפריטה על האקוסטית ועד הקול הצפרדעי משהו, שלא הצלחתי להקשיב לו ברצינות. האלבום השני שלו, The Wild Hunt שיצא השנה הצליח להשכיח ממני את כל הספקות. זה לא בדיוק שהשתכנעתי שמטסון הוא הדבר האמיתי, הוא פשוט כתב שירים טובים מספיק כדי שלא יהיה לי איכפת.

The Wild Hunt
King of Spain
Love Is All


PVT – Church With No Magic
קצת קשה לי לתאר את המוזיקה של PVT. השירים שלהם נשמעים כמו גירסה קצת אלקטרונית יותר לעבודת הטלאים של Menomena (וואו אני מתחיל להישמע כמו האתר ההוא) אם זה אומר לכם משהו. זה האלבום השלישי של השלישייה האוסטרלית הזאת והראשון שלהם תחת השם PVT אחרי תביעה משפטית שאילצה אותם להיפטר מהשם Pivot. עם השם החדש הגיע גם סגנון כתיבה הרבה יותר אנרגטי ומובנה. אם באלבומים הקודמים שלהם הם התעסקו באלקטרוניקה אטמוספרית ומופשטת יחסית, האלבום הזה כבר מכיל שירים של ממש בלי לאבד את ההרפתקנות של העבר. בקיצור זה אחד מהאלבומים שכל מה שבאמת אפשר לומר עליהם זה "פשוט תקשיבו". זה בדרך כלל סימן טוב.

Strand of Oaks – Pope Killdragon
אני לי מבין איך האלבום הזה קיבל כל כך מעט תשומת לב השנה. גם טים שוולטר התחיל את דרכו בתור פולקיסט עם שירים שוברי לב ואחלה סיפור על תקופה שבה גר על ספסל אחרי שביתו נשרף. אלבום הבכורה שלו היה יפה, אבל די סטנדרטי. האלבום הזה, השני שלו, הוא הכל חוץ מסטנדרטי.  הבסיס הוא עדיין פולק עדין (וגם כאן יש דימיון לבון איוור) אבל שוולטר הוסיף כאן המון רעיונות מקוריים שהופכים את האלבום הזה למשהו ייחודי לגמרי.
מוזיקלית יש כאן שלל יציאות מעניינות – קטעים אטמוספריים, סינטיסייזרים מהאייטיז וקטע מטאל אינסטרומנטלי שמגיע משום מקום. אבל העניין האמיתי הוא במילים – שוולטר מחליף נקודות מבט וסגנונות כמו גרביים. חלום שיכור על פגישה עם ג'ון קנדי, פנטזיית נקמה על הרצח של ג'ון בלושי מנקודת המבט דן אקרויד (אתם שמעתם אותי) וזאת רק ההתחלה.
זה נשמע כמו בלגן אחד גדול, אבל הכל מתחבר ליצירה אחידה, נהדרת ומעל לכל – מקורית.