חובת הורדה : חברים



[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

ממש יבש בטלוויזיה בזמן האחרון. לפעמים נדמה כאילו לאן שאני לא מעביר יש רק שידורים חוזרים של אותם סיטקומים שחוקים. אם גם אתם צריכים משהו קצת יותר מרענן, מצאתי את התרופה המושלמת.
"חברים" היא קומדיה אמריקאית המגוללת את קורותיהם של שישה חברים טובים בשנות ה-30 לחייהם. מוניקה חולת הניקיון, אחיה הגרוש רוס, צ'אנדלר הציני, ג'ואי החתיך אך הטיפש ורייצ'ל חברת הילדות של מוניקה שחזרה לחייה בסערה לאחר שברחה בערב חתונתה.

את רוב זמנה החבורה מעבירה בבית קפה, שם הם משתפים בשלל צרות יחסים ועבודה. האינטראקציה בין הטיפוסים השונים האלה מובילה לרוב לתוצאות פשוט קורעות מצחוק. לאורך הפרקים שראיתי נראה שמתפתח גם איזה מתח מיני בין רוס לרייצ'ל, אני די סקרן לראות איך זה ייגמר ואיך התכנית תמשיך הלאה בעונות הבאות אחרי שתמצה את הרומן בין השניים.

כל השחקנים עושים עבודה מצויינת, ואני אהיה מופתע מאוד אם הם לא יהפכו מהר מאוד לכוכבים גדולים גם בקולנוע.

אם כל זה לא מספיק, מסתבר שלסדרה הזאת יש 10 (!) עונות, ככה שייקח הרבה הרבה זמן עד שיימאס לכם ממנה. לגמרי.
אם אתם מוכנים להכניס לחייכם קומדיה רומנטית קצת פחות צפויה מהנוסחה הרגילה, זה הזמן להתחיל לצפות ב"חברים".

חובת הורדה : Misfits

איך אני נותן לסדרות האלה לעבוד עלי כל פעם מחדש?
כשתיקים באפלה סיימה את דרכה כסלט חסר פשר של תיאוריות קונספירציה ושאלות לא פתורות עברתי הלאה, כשגיבורים קרסה אחרי עונה אחת תחת כובד ההבטחות למיתולוגיה שלמה המתוכננת בקפידה כבר התחלתי לאבד את האמון, וכשאבודים השתמשה בעונה האחרונה שלה כדי לחרב את כל מה שבנתה ובמקום לתת תשובות לזרוק משהו על מעיינות קסומים ומקדשים מקלקר נשבעתי לא להאמין יותר לאף כותב שמבטיח שלכל השאלות יש פיתרון. כולם מאלתרים, ולאף אחד אין מושג. הבעיה היא שאין חווית צפייה ממכרת יותר מהסדרות האלה שדואגות כל הזמן שתדע כמה אתה עוד לא יודע כלום. אז הנה זה קרה לי שוב – אני מכור ל-Misfits.

Mifits היא דרמת מד"ב/קומדיה שחורה/משהו אחר בריטית על חבורת עבריינים צעירים שבמהלך עבודות שירות נקלעים לאיזה סערת ברקים ומקבלים כוחות על טבעיים שמשקפים באיזו דרך את האישיות שלהם. הבחור שאף אחד לא שם לב אליו יכול להפוך לבלתי נראה, האתלט לשעבר שעשה את טעות חייו ונתפס עם סמים יכול להחזיר לאחור את הזמן ועוד כמה הפתעות בסגנון. כמו תמיד בסדרות האלה, כשמתמצתים את העלילה זה נשמע כמו חתיכת קשקוש.

ה"הסבר" לא באמת משנה, העיקר הוא שאיכשהו יש עכשיו לכולם כוחות ובואו נשחק עם זה. הכותבים של Misfits עושים בשכל ולא נותנים לאף דמות להפוך פתאום לאיזה גיבור על מוסרי (בואו נזכור שמדובר בעבריינים צעירים) – כולם עדיין דואגים בעיקר לעצמם, עושים החלטות מטופשות וחושבים בעיקר על סקס. נוער.
התוצאה היא מין ערבוב של באפי, גיבורים וסקינס. יש לי הרגשה שאם הרעיון הזה היה מיושם ברשת אמריקאית התוצאה הייתה לא מעניינת במיוחד. בעצם אני יודע שהתוצאה לא הייתה מעניינת במיוחד – קוראים לה סמולוויל. Misfits היא סמולוויל עם חוש הומור אפל ודמויות אמינות. גם כאן בכל פרק מתמודדים עם מישהו אחר בעיר עם כוחות משלו אבל אף פעם לא ממש ברור מי כאן הטובים והכל רווי בהמון קללות, סמים, אלימות ועירום. זה מרענן.

האופנה הטלוויזיונית בשנים האחרונות של טיפוסים איומים בתור דמויות ראשיות מתבטאת כאן בדמות ראשית מופלאה – ניית'ן יאנג. ניית'ן הוא נער דקיק וגבוה שאפילו לא זוכה לאיזה כוח מיוחד ברוב העונה הראשונה, אבל דואג להשתמש במקום זה בכוח שנולד איתו – פה ענק. כמו איזו גרסה צעירה לג'וני רוטן, ניית'ן אומר בכל רגע נתון את הדבר הנורא ביותר שהוא יכול לחשוב עליו, גם אם הוא מדבר עם מישהו שיכול למעוך אותו עם יד אחת. לראות את האידיוט השנון הזה מתקשר (ובעיקר מציק) לעולם זה מספיק כיף בשביל ששאר העלילה תהיה רק בונוס.

כמו שאמרתי בהתחלה, זאת אחת מהסדרות האלה שמפתחות מיתולוגיה גדולה יותר לאורך העונה ומצרפת לכל פרט שנחשף שלוש שאלות חדשות. כרגע זה כיף גדול (שודרו בינתיים שתי עונות והשלישית בדרך), אבל אני בכל זאת מסתייג כי הדברים האלה תמיד הופכים לקשקוש במוקדם או במאוחר. בינתיים Misfits עוד לא עברה את הקו הזה והיא פשוט סדרה מהנה בטירוף, ולא רק אני חושב ככה – היא גם לקחה בשנה שעברה את פרס הסדרה הטובה ביותר בטקס ה-Bafta (אמי בריטי שכזה).

אז רוצו כבר לראות את Misfits כדי שיהיה לי עם מי לדבר על כמה שהיא מעולה. אפילו לא חייבים להוריד אותה. כל הפרקים נמצאים ביוטיוב HD.
הנה הפרק הראשון –

חובת הורדה : Justified

אני ממש אוהב מערבונים. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון שראיתי את הטוב הרע והמכוער כמה פעמים כשהייתי קטן. אני מתכוון לדבר האמיתי. שיין, בלתי נסלח, The Searchers, The Wild Bunch, כל המיתולוגיה הזאת של האקדוחן הבודד. מדהים כמה תוכן וכוח אפשר ליצוק לתוך העולם הבסיסי הזה.
Justified שאם יש לכם הוט (למה יש לכם הוט?) אתם יכולים לתפוס אותה בימי ראשון בערוץ 3 תחת השם "צדק פרטי",  היא מערבון מודרני שבמרכזו עומד ריילן גיבנס (טימותי אוליפנט), מרשל אמריקאי שנאלץ לחזור לעיירה הדרומית בה גדל אחרי שהסתבך בתקרית של ירי לא בהכרח מוצדק בפושע במיאמי. הסצינה הזאת, שגם פותחת את הסדרה, מציגה את גיבנס בתור אקדוחן קלאסי שתקוע בעידן הלא נכון – הוא מתיישב מול רוצח שיושב בנחת במסעדה של מלון על החוף, בטוח בידיעה שהוא מוגן מאחורי שלל הבירוקרטיה המשפטית של ימינו, ומודיע לו ברוגע שיש לו שתי דקות לעזוב את העיר ולא לחזור או שהוא יורה בו במקום. בגדול זה בדיוק מה שקורה. השאלה שתמיד מרחפת מעל הדמות הזו היא האם גיבנס הוא איש חוק שמאמין בצדק מהסגנון הישן, או שהוא פשוט מחפש סיבה ללחוץ על ההדק.

את הדמות הזאת יצר אלמור לאונרד הגדול (אם לא יצא לכם לקרוא ספרים שלו, Rum Punch הוא נקודת התחלה מצוינת שעליה גם מבוסס "ג'קי בראון" של טרנטינו) וכל עולם הפשע הדרומי של הסדרה נאמן מאוד לסגנון שלו. ב Justified אין טובים ורעים מוחלטים. קל לחבב את הפושעים של הסדרה הזאת באותה מידה בה קשה לפעמים שלא לפקפק במניעים של אנשי החוק שמולם. הדיאלוגים המבריקים ומלאי ההומור לא מרשים אף פעם לצד אחד לצאת צודק לאורך זמן והופכים כל שיחה לפינג פונג מרתק.

אוליפנט מוקף בקאסט נפלא של דמויות משנה, מ M.C Gainey שמשחק את אביו הנוכל (לאיזה קאובוי אין תסביך אדיפוס), ועד וולטון גוגינס (שיין מ"המגן"!) שמשחק את בויד קראודר, הבד גאי המרכזי של הסדרה. כל דמות, לא משנה עד כמה משנית זוכה בליהוק מצוין וכתיבה שנונה.
כמו במקרה של הרבה מהסדרות שכתבתי עליהן כאן, Justified מצריכה המלצה מיוחדת כי היא עלולה לחמוק לכם מתחת לרדאר. מהפרומואים שלה אפשר לקבל רושם שמדובר במין גרסה חדשה לווקר טקסס ריינג'ר או משהו בסגנון, אבל כמו רוב הסדרות הטובות בטלוויזיה כרגע היא לוקחת נוסחה משומשת, במקרה זה של סדרת משטרה בניחוח דרומי, והופכת אותה למשהו חדש ומקורי לגמרי.

ריילן גיבנס הוא אחת מהדמויות הטובות על מסך הטלוויזיה, והעולם המערבוני של Justified עם כל הגיבורים הסדוקים, הנשים החזקות והפושעים השנונים שלו יותר ממצדיק את תשומת הלב שלכם, שבוע אחר שבוע.

חובת הורדה : The League

קומדיות חבר'ה זה כיף. כן, הנוסחה די חוזרת על עצמה והנשים מקבלות בהן תפקידים שנעים על הטווח בין "הכלבה" ל"זאת שהיא כמו גבר אבל עם ציצים" אבל הטמטום המיוחד הזה שאפשר למצוא רק בחבורות של גברים שמכירים מגיל אפס תמיד מצחיק אותי.

בקולנוע הז'אנר כבר זכה לשם Bromedy בעיקר בזכות הצלחת הסרטים של ג'אד אפאטו (וחבריו)  ושל טוד פיליפס (The Hangover ו Old School – איזה מעולה Old School). בין כל בדיחות הפיפי-קקה תמיד אפשר למצוא שם רגעים קטנים ואמינים. כנראה שקל יותר לכתוב על מה שאתה מכיר ואם יש משהו שכותבים אמריקאים מכירים זה איך זה לשבת על הספה, לשחק אקס בוקס ולרדת על חברים שלך.

בכל מה שקשור לטלוויזיה, עוד לא זכינו לביצוע באמת טוב לסגנון הזה. נראה לי שבינתיים הפמליה הייתה הדבר הכי קרוב לסדרת חבר'ה שראיתי, אבל הם לא מצחיקים מספיק ועשירים הרבה יותר מדי מכדי לעשות את זה כמו שצריך.
הפמליה הייתה הדבר הכי קרוב, אבל אז הגיעה The League.

The League היא קומדיה שעלתה ברשת FX (מה יש לי איתם בזמן האחרון?) בשנה שעברה על חמישה חברים וליגת הפנטסי-פוטבול שלהם. מה צריך לדעת על פנטסי-פוטבול כדי ליהנות מהתוכנית? שום דבר.
אז מי בחבר'ה?
פיט (מארק דופלס) הגרוש הטרי, חברו הטוב קווין (סטיבן רנזיסי) שאשתו ג'ני מנהלת לו את הקבוצה, טאקו (ג'ון להג'וי)האח הדביל של קווין, חברם מהתיכון רקסין (ניק קרול הענק) על תקן המניאק וכמובן שאין חבר'ה בלי שק חבטות – אנדרה (פול שיר שאולי תזהו מסדרת המערכונים Human Giant) המנתח הפלסטי המצליח שעדיין נואש לקצת כבוד מהחברים שלו.

העלילה מתקדמת יחד עם משחקי הליגה, כשהעונה נגמרת בגמר הגדול והזכייה בגביע השיבה (תראו, תבינו) אבל הפוטבול הוא סתם תירוץ לקידום העלילה.
המרכז כאן הוא ההומור הגס והילדותי, והדינמיקה בין החברים האלה. הליגה היא סדרה על גברים ומה שהם מוכנים לעשות בשביל לעזור/להשפיל את החברים שלהם. אצל כל דמות כאן, גם אצל אנשי המשפחה קווין ורקסין, הליגה (ומכאן, החבר'ה) תמיד במקום הראשון. רקסין ישים לאשתו כיסוי עיניים במיטה כדי שיוכל לבצע חילוף בקבוצה שלו תוך כדי הסקס. קווין מוכן לתת לבחור שהוא שונא להיכנס לליגה במקום אשתו רק כדי לא לערבב בין חיי המשפחה שלו לבין מקום המפלט. החברים תמיד באים לפני הכל.

הליגה היא הדבר הכי קרוב לסרט של אפאטו בטלוויזיה כרגע – מלאה בבדיחות סקס, השפלות פומביות והחלטות מטופשות. במילים אחרות היא נורא מצחיקה. העונה השנייה כבר הסתיימה, אז יש לכם הרבה מה להשלים –
תורידו, תביאו כמה בירות ותזמינו את החבר'ה.

חובת הורדה : Terriers

Terriers היא סדרה שלא קל למכור. התיאור השטחי שלה מושך את האנשים שלא יאהבו את התוכן שלה, ודוחה את האנשים שיתאהבו בה (להלן, אתם).
בואו ננסה בכל זאת – הנק דולוורת', שוטר ואלכוהוליסט לשעבר ולשעבר (דונל לוג, שאתם מכירים מאלף סדרות אחרות), מחזיק עסק בילוש פרטי קטן וחסר רישיון עם חברו הטוב בריט (מייקל ריימונד-ג'יימס). להנק יש גרושה ואחות סכיזופרנית, לבריט יש חברה, לשניהם אין כסף. לאורך העונה הם מסתבכים בחקירה שגדולה עליהם בכמה מידות. זהו בגדול.
נשמע כמו עוד סדרת פשע פרוצדורלית עם אנטי גיבור שאוהבים למרות (או בזכות) כל הפגמים?
אז טריירס הרבה יותר מוצלחת מזה וזה די דופק אותה בכל מה שקשור לרייטינג.
כל מי שהגיע לתכנית בשביל קצת פשע, קצת בדיחות, אולי איזה בחורה אסירת תודה עם עיניים דומעות קיבל סדרה שמתעקשת להימנע מהצפוי. הצופים הבררנים יותר לא ממש חשבו שיש להם מה לחפש שם.

מתחת למעטפת העלילתית הצפויה יחסית יש כאן דרמת בילוש אפלה (היו מבקרים שהשתמשו במילה נואר, אבל זה לא ממש מדוייק) על חברות. היחסים בין הנק ובריט הם החברות הגברית הכי אמינה ומרגשת על המסך. כמו איזו גירסה מודרנית לדון קישוט וסנצ'ו פנזה, הם מחזיקים ומגבים זה את זה בסדרה של קרבות אבודים. לוג וריימונד-ג'יימס בנו כאן שתי דמויות עגולות ומשכנעות. בכל סצינה אתה מרגיש כאילו אתה מצוטט לשיחה שהתחילה לפני שהגעת ותמשיך אחרי שהמצלמה תחתוך למקום אחר. הדרמות האישיות שלהם מבולגנות כמו החיים, והבדיחות עולות מהדינמיקה בין הדמויות ולא משורות מחוכמות מדי שאף אחד לא היה אומר בעולם האמיתי.

טריירס היא גם יופי של סידרת פשע עם חקירה שלאורך העונה מתפתחת לקונספירציה שלא הייתה מביישת את Damages, אחותה לרשת FX. בכלל FX עושים טלוויזיה מצויינת כרגע (Louie, The League, Justified ושאר ממתקים) ושווה לתת סיכוי לתכניות חדשות מהרשת הזאת. מאחורי הסדרה עומד טד גריפין, מהכותבים של אושן 11 ו Matchstick Men החביב של ניקולס קייג' ואפשר להרגיש את החוש שלו לטוויסטים קטנים בעלילה בדיוק כשנדמה לך שהבנת לאן כל זה הולך.

במילים אחרות, Terriers מוצדקת לגמרי בתור סדרת פשע ושווה לגמרי הורדה בכל מקרה. מה שהופך אותה לצפיית חובה הוא מצרך שהופך נדיר לאחרונה בטלוויזיה – דמויות שאכפת לך מהן.

חובת הורדה? The Walking Dead

בידיים הנכונות, זומבים תמיד היו כלי תסריטאי נפלא לומר משהו על הטבע האנושי, לטוב ולרע.
בסרטים הטובים של הז'אנר הזומבים הם יותר מעוד מפלצת לברוח ממנה, הם מראה מעוותת. מהביקורת על תרבות הצריכה של Dawn of the Dead ועד הניצול המיני המחריד ב Deadgirl, בסופו של דבר המפלצות האמיתיות הן תמיד אנחנו.

The Walking Dead החדשה של AMC היא סדרת הזומבים הראשונה בטלוויזיה ובהתאם יש לה לא מעט ציפיות לעמוד בהן. היה איזה חשש שהגרסה הטלוויזיונית לז'אנר תביא לנו זומבים לייט עם שלל חריגות מהחוקים הבסיסיים של מה זומבי יכול ולא יכול לעשות. בקיצור, שלא נגמור עם עוד "דם אמיתי".
 אם זה לא מספיק, היא גם מבוססת על סדרת ספרי הקומיקס המבריקה של רוברט קירקמן ואם יש אנשים שממש לא אוהבים שמחרבים להם את הקלאסיקות, אלה חובבי קומיקס.

אפשר לומר ש The Walking Dead עומדת ברוב הציפיות בכבוד גדול.

גיבור הסדרה, ריק גריימס, הוא שוטר בעיירה קטנה בקנטאקי שנכנס לקומה לאחר שנפצע בחילופי אש עם כמה פושעים אקראיים. כשהוא מתעורר העולם כולו הוא כבר זומבייה אחת גדולה סטייל "28 יום אחרי".
מכאן והלאה הסדרה מלווה את חייהם של גריימס וחבורת שורדים נוספים המנסים למצוא מקום בעולם מלא זומבים.

הדבר הראשון שמעניין כאן הוא הטון של הסדרה. אחרי לא מעט סרטים מהשנים האחרונות שעסקו יותר בקריצות לסרטי זומבים אחרים (זומבילנד ו Shaun of the Dead הן דוגמאות מייצגות) ,  The Walking Dead לוקחת את הזומבים שלה ברצינות. אין כאן חיפוש אחרי הדרך הכי מגניבה להרוג זומבי, והגיבורים הם לא מכונות לחימה מסוקסות. אלה אנשים רגילים שמנסים לשרוד מיום ליום בעולם שקט ומפחיד ובעיקר פשוט עצוב.
כבר מהסצינה הפותחת של הפיילוט בה גריימס משוטט בתחנת דלק נטושה ורואה ילדה מדדה על הכביש כשגבה מופנה אליו הגישה של הסדרה ברורה. התקווה הנואשת בקול של גריימס כשהוא קורא לילדה, וההבנה האיומה כאשר הילדה מסתובבת וגריימס יודע מה עליו לעשות מועברים בלי קישוטים מיותרים. הבחירה כאן היא לא לנסות להפחיד את הצופה. אין מוזיקה מאיימת, או עריכה שנועדה להבהיל. רק יאוש של אדם שמתמודד עם הבדידות הזאת על בסיס יומיומי.

איכס.

ערכי ההפקה גבוהים במיוחד כראוי לסדרה של AMC והזומבים מגעילים לתפארת. פרנק דרבונט (חומות של תקווה, גרין מייל) ממשיך את גל יוצרי הקולנוע הרציניים שעוברים לטלוויזיה והמגע העדין שלו כבמאי הפיילוט מורגש. הקשר בין העבודות הקולנועיות שלו לסדרת זומבים נראה במבט ראשון קצת קלוש, אבל אחרי שרואים את הסדרה קל להבין את המשיכה שלו לסיפור על רגעים קטנים של חמלה אנושית בתוך עולם שאיבד את האנושיות שלו.

The Walking Dead לא מושלמת. הרצינות שלה יכולה לפעמים קצת להכביד -זה די נדיר לראות פרוייקט זומבים בלי טיפה של חוש הומור. גם דמויות המשנה לא כולן מעניינות, ובראשן אחד מהילדים המעצבנים ביותר מאז הבן של רוס בחברים.
זה רק פרק ראשון, ויכול להיות שגם הבעיות הקטנות ייפתרו עם הזמן ככל שהסדרה תמצא את הקול שלה (ואולי איזה זומבי רחום יאכל לילד הזה את הראש) אבל בכל מקרה זאת נקודת התחלה מצוינת שנשארת נאמנה מספיק לחוקי הז'אנר ובכל זאת מנסה להשתמש בו כדי לומר משהו חדש.

חובת הורדה – Eastbound & Down

רוצים לשמוע משהו עצוב?
בסקירה מהירה באחד מאתרי התרגומים המובילים (בואו נקרא לו סאב-שמנטר) מתברר שאין תרגומים ל Eastbound & Down.
לעומת זאת יש תרגומים ל-8 עונות של שני גברים וחצי.
שני דברים עצובים כאן –
1. שני גברים וחצי הגיעה לעונה שמינית.
2. יש אנשים שרואים מרתונים של צ'ארלי שין וצחוקים מוקלטים, בזמן שהם יכולים לראות את Eastbound & Down (להבא EB&D).

THIS ENDS NOW.


EB&D שנמצאת כרגע בעונה השנייה שלה ב HBO מספרת את סיפורו של קני פאוורס (דני מקברייד האדיר), כוכב בייסבול לשעבר, שמנסה למצוא דרך לחזור אל המשחק ויותר חשוב מזה אל חיי הסלבריטאות אחרי שאיבד הכל. קני עובר לגור עם משפחתו של אחיו בעיירה הקטנה בה גדלו, מוצא עבודה כמורה מחליף לחינוך גופני בבית הספר המקומי ומתחיל להתמודד עם האנשים שחשב שהשאיר מאחור לתמיד.
לפני הכל התכנית הזאת היא המופע של דני מקברייד. קני פאוורס הוא אחת מהדמויות האלה שאי אפשר להסיר מהן את העיניים. הוא בור, גס ודי גזען (בקיצור redneck) וכל משפט שני שהוא מנפק הוא פנינה חסרת טאקט לציטוט מיידי. למרות זאת, קשה לא להיות בצד שלו בזכות כתיבה חכמה ששומרת על האיזון בין המעשים הנלוזים יותר של פאוורס לבין ההשפלות שהוא חווה בכל פעם שהמציאות נותנת לו סטירה בפרצוף. מקברייד בנה כאן דמות מעולה ורואים שהוא נהנה מכל רגע שהוא מעביר בתור האלטר אגו הבהמה שלו. גם דמויות המשנה מצויינות ושווה להזכיר את סטיב ליטל שמשחק את סטיבי ג'נווסקי, העוזר/מעריץ/סטוקר של קני.

אני יודע שעדיין כל זה נשמע כמו בסיס לקומדיה של וויל פארל ולא יותר, אבל ב EB&D יש הרבה יותר מתחת לפני השטח. התכנית הזו הולכת רחוק יותר ועמוק יותר מכל קומדיה סטנדרטית. התסכול של פאוורס אמיתי וצורב, והדרך שהוא עובר וההתפתחות של הדמות מפרק לפרק היא אמיתית הרבה יותר מברוב הדרמות המצליחות בטלוויזיה האמריקאית (מישהו אמר האנטומיה של גריי? אף אחד? יופי).

עוד מילה על התפתחות  – יוצרי הסדרה אמרו בראיונות שהם רואים בסדרה סרט בהמשכים וקל לראות את זה גם מבחינת המראה וגם מבחינת העלילה. EB&D נראית טוב, ומצולמת כמו דרמה מושקעת מלאה בתשומת לב לפרטים. אבל יותר חשוב מזה, התחושה שאתה צופה בסרט עולה גם מהכתיבה –  אין כפתור ריסט בסוף הפרק והדמויות לא הולכות לחזור לנקודת ההתחלה לכבוד הפרק של השבוע הבא. אין תתי עלילות מיותרות, או פרקים שנועדו להעביר את הזמן ולמלא עונה. אין שומן, רק קשת עלילתית עם התחלה אמצע וסוף.

יכול להיות שהטרחונים שלי גורמים ל EB&D להישמע כבדה כמו דרמה תקופתית, אז אני אפשט – יש כאן קומדיה מבריקה, גסה ומצחיקה מאוד שבמרכזה דמות גדולה שכבר הפכה מזמן לקאלט אמריקאי.
תנו בטורנטים.

חובת הורדה : Louie

מי שלא שמע על Louis CK שירים יד. 
דחוף לראות את הקטע הזה ולחזור אלי.

לואי סי קיי הוא הסטנדאפיסט הכי טוב בעולם כרגע. מי שלא מאמין לי מוזמן לפנות לפרופ' ריקי ג'רווייס יושב ראש האקדמיה לדברים מצחיקים. אליך, ריקי.
סי קיי לוקח כל סטנדאפיסט אחר כרגע כי הוא כנה יותר. הוא מוציא עמוק מתחת לשטיח כל מחשבה מזוהמת ותחושה מביכה שהרגשת בחיים ושם עליה זרקור. זה נורא מצחיק וגם נורא מטהר.
הוא כבר ניסה בעבר להעביר את ההומור שלו לטלוויזיה עם סיטקום ב HBO בשם Lucky Louie , אבל הוא בוטל אחרי עונה אחת ודי בצדק. משהו שם לא ממש עבד. זה לא נורא כי לפני שנה הזמינה רשת FX מלואי פיילוט לתכנית משלו לאור הצלחת הסטנד אפ ספיישלים שלו ב HBO (והם כולם סופר מומלצים). סי קיי הסכים בתנאי שהשליטה האמנותית כולה שלו. FX שלחו כסף והוא שלח בחזרה פיילוט.
 התוצאה היא הסדרה הקומית הכי מקורית בטלוויזיה כרגע – Louie.



הסדרה עוסקת באופן מפתיע בסטנדאפיסט הגרוש לואי סי קיי שמגדל לבד את שתי בנותיו בניו יורק.
סי קיי הוא הכותב, הבמאי והעורך של התכנית ולכן התקבלה כאן הצצה כל כך מדוייקת לתוך הראש המעוות שלו.
פרק מורכב בדרך כלל מכמה קטעי סטנדאפ ושני קטעים קצרים מצולמים מהחיים של לואי. נדרשים כמה פרקים להתרגל לסגנון הזה. הסטנד אפ מצחיק מהשנייה הראשונה, אבל הקטעים המצולמים יידרשו קצת יותר השקעה. לפעמים הם קומיים ולפעמים אין בהם בדיחה אחת, והם נמצאים בתנועה מתמדת על הספקטרום שבין ריאליזם לאבסורד מוחלט. ברגע אחד אתה נפעם מכמה מהדיאלוגים הכי מרתקים שנראו השנה על המסך (לדוגמה שיחה בפרק השני עם סטנדאפיסט גיי על מקור המילה fag) ורגע אחר כך מגיעה תפנית הזויה מהמציאות (לדוגמה סצינה בה הבחורה אותה ניסה לנשק בסוף דייט עולה על מסוק ונמלטת מזירת האירוע). 


הכל מסתדר שכשאנחנו מבינים שאנחנו לא בעולם האמיתי כרגע – אנחנו בעולם כמו שלואי רואה אותו, וכמו מספר טוב לפעמים הוא יגזים את התיאור כדי להעביר את הפואנטה, כמו באחד מהפרקים בהם הדיילת שלו בטיסה מגישה לו לשתות אצבעון פלסטיק מלא במים.
מישהו חכם אמר פעם שלדבר על טלוויזיה זה כמו לצפות בפילוסופיה (אני אעוות ביטויים איך שבא לי, שמעתם?), אז אני רק אומר ש Louie היא הקומדיה הטלוויזיה הכי מעניינת בסביבה – אז יאללה, תנו בטורנטים.