בפרקים הקודמים: אמרי מחפש את האלבום הגרוע ביותר בעולם. אמרי לא בטוח למה. אמרי ממש מקווה שמישהו לפחות קורא את הדבר הזה.
אני מחבב את כריס קורנל. אני מחבב אותו כמו שאני מחבב קטעים ישנים של הקומדי סטור. הייתה תקופה בחיים שהמוזיקה שלו הייתה חשובה לי מאוד, או לפחות חשובה כמו השיר של חם ויפת, וגם אם הוא לא ממש שרד עבורי את מבחן הזמן הוא כן עזר לי לשרוד את החטיבה. Superunknown של סאונדגרדן הוא עדיין אלבום שאני יכול להשמיע לעצמי בראש מתחילתו ועד סופו גם אם תעירו אותי בשלוש בלילה (אל תעירו אותי בשלוש בלילה), Temple Of The Dog היה הבטמן נגד סופרמן שלי (בקטע של מפגש ענקים, פחות בקטע של פשעי מלחמה קולנועיים), וגם באלבום הסולו הראשון של קורנל עוד הייתי מעריצה צמודה. בהמשך דרכינו נפרדו – אני הלכתי להתבודד עם הטינדרסטיקס, הוא הלך לעשות מעריצות של אודיוסלייב אבל הי, תמיד יהיה לנו את המבזק של ז'ק.
