האזנה מלאה : Tiny Fingers – Massive Fingers Spacetrip

זהירות, מצלמה! מהר, כולם להסתכל לכיוון אחר!

טייני פינגרס לא מנגנים שירים, הם אונסים אוזניים.
אני יודע שכבר עברנו את השלב שבו "קשה להאמין שהם ישראלים" היא מחמאה לגיטימית (ישראל מלאה באמנים שלא נשמעים "ישראלים") אז בואו ננסה את זה אחרת – קשה להאמין שטייני פינגרס מהכוכב הזה. אלבום הבכורה שלהם הוא חתיכת טריפ דאבסטפ/מטאל/פרוג/אנאעארף מהחלל החיצון ואתם חייבים לשמוע אותו עכשיו :

http://bandcamp.com/EmbeddedPlayer/v=2/album=2007269966/size=venti/bgcol=FFFFFF/linkcol=9f1d20/

חצי סטייה מהנושא:
בפעם האחרונה שראיתי אותם בלייב, זה היה בחודש שעבר בביאנלה בהרצליה. העיריה הביאה מבחר של מיצגי אמנות מפוזרים במוקדים שונים במרכז העיר וחילקה בעמדות מודיעין חוברות עם מפה מסודרת והסברים. בנוסף הוזמנו המון מוזיקאים מעולים לנגן ברחובות העיר. מי מופיע? מתי? איפה? חפשו באינטרנט. לא, לא באתר של הביאנלה. סתם, באינטרנט. הרי אמנות זה ציור או פיסול, לא צעירים עם גיטרות. בכל אופן כך מצאתי את עצמי מול המראה הביזארי של טייני פינגרס נותנים את אורגיית הסאונד החייתית שלהם מול דלתות היציאה של הסופר פארם המקומי ומחרידים בתורה כל גברת שיוצאת אל הרחוב. כשהילד הקטן התחיל לרקוד בטירוף לצלילי Turquoise מול אביו המשתומם זאת כבר הפכה לאחת מההופעות הכי מעניינות שראיתי השנה. מדהים כמה פתוחות יותר האוזניים בגיל צעיר, ועדיין אנחנו משמיעים דווקא לילדים מוזיקה כל כך חסרת דמיון.

חצי חזרה לנושא:
טייני פינגרס בונים מנגנונים מורכבים מאוד שרצים על אנרגיה גולמית. העובדה שהם הצליחו לתרגם את הדבר החי והרותח הזה להקלטה מפוצצת רמקולים היא כבר ניצחון. הסכנה בהרכבים כאלה היא הנטייה לאוננות טכנית, ובאמת פה ושם נדמה שטייני פינגרס הולכים קצת לאיבוד בתוך הגרוב שבנו, אבל לרוב הם מצליחים לסיים בנקודה שונה מזו שבה התחילו. יש לקטעים המתפרסים האלה כיוון. בקיצור, תתעלמו מכל ההמלצות בפייסבוק על שירי חורף נוגים, ותנו ל- Massive Fingers Spacetrip לחרוך לכם את המוח. אם כבר להתחמם, אז שיהיה עם מגמה לוהטת.

האזנה מלאה: James Blake – Enough Thunder EP

ה-EP החדש של ג'יימס בלייק זורם בכיף לכל המעוניין:

אחרי שלא בדיוק נפלתי מהסנונית הראשונה מה-EP הזה (Falls Creek Boys Choir, שיתוף הפעולה הדי משמים עם בון איבר) מסתבר שוב כמה הקשר נכון יכול לשנות את התמונה – השיר הזה יושב כאן בול. Enough Thunder הוא 25 דקות של מוזיקה שמימית. מרווחת כמו האנגר מטוסים, אינטימית כמו נר נשמה. בלייק ממשיך לגלות את כל האפשרויות שטמונות בשילוב הייחודי שמצא בין בלדות סול פסנתר לבין אלקטרוניקה שמפלרטטת עם דאבסטפ. אף אחד אחר לא נשמע ככה וזה תיאור די נדיר למוזיקאי בשנות ה-2000.
בלב ה-EP יושב קאבר יפיפה ל-A Case Of You של ג'וני מיטשל, אבל השיא הוא Enough Thunder הסוגר. עם לא יותר מהקול המסתלסל של בלייק וליין פסנתר פשוט השיר הזה נשמע כמו דמו. כאילו אנחנו זוכים לראות פעם אחת את השרטוט הבסיסי ליצירה שלו לפני שהוא מתחיל לטשטש את קווי המתאר ולפזר כתמי צבע באולפן. רגע אחד מדויק מאמן  שבדרך כלל לא מאפשר למוזיקה שלו להיכנס לפוקוס.

האזנה מלאה : St. Vincent – Strange Mercy

האלבום שהכי חיכיתי לו השנה, אולי השנתיים, זורם ב-NPR. סלחו לי שנייה.

אהההההההההה!!! אנני את שולטטטתתתתת!!!!!!111! ווווהווווו!!!!!

אוקי, זה יותר טוב.

Strange Mercy הוא אלבומה השלישי של אנני קלארק,  בובת חרסינה שיודעת לרצוח עם גיטרה חשמלית וחברה לשעבר בפוליפוניק ספרי ובלהקה של סופיאן סטיבנס. תחת השם St. Vincent קלארק משחררת מוזיקה שתופסת במקביל את הראש והקרביים. מצד אחד היצירות שלה הן מלאכת מחשבת של פרטים קטנים. כל תו בתזמור (מילה שנשמעת נכונה יותר מ"עיבוד" במקרה שלה) שלה נשמע מתוכנן בקפידה. הכל מתוח ומהודק. מכירים את הסצינות האלה בסרטי שוד כשהגיבור מנסה לעבור דרך רשת סבוכה של קווי לייזר? ככה הרשת הזאת נשמעת. ומצד שני, העטיפה השכלתנית הזאת  תמיד מכילה משהו פרוע ומדמם. איזו אמת. גם ברגעים השלווים והקרירים ביותר שלהם השירים האלה מפלרטטים עם הכאוס.

אם לספרים של ג'ונתן פרנזן היה פסקול, הוא היה מורכב כולו משירים של St. Vincent. המבט האמנותי של אנני קלארק חודר את כל הזיוף והעמדת הפנים של הזן הנקרא "בן אנוש מערבי בוגר" ומשרטט בקווים חדים את שבר הכלי שמתחבא בפנים. לגמרי לא רציני לבחור את אלבום השנה שלך אחרי שתיים וחצי האזנות ולפני שנגמרה השנה, אבל ככה זה מרגיש. Sue me.

אם יש לכם עוד חשק לשמוע אותו אחרי ההשתפכות המביכה הזאת, הנה הוא:

האזנה מלאה: The Drums – Portamento

צא דיבוק, צא!

לא הייתה לי סבלנות לבכורה האופנתית של The Drums. נמאס לי כבר לגמרי משיבוטי New Order וסמית'ס, והלהקה הזאת נשמעה לי כמו אחת מאלף אחרות שלא יוצרות שום דבר מעבר לסך ההשפעות שלהן. או שאולי זה סתם הצורך הגיקי המטופש להיות שונה – אם זה אחד מאלבומי השנה של כל מבקר על הכדור, לי כבר לא בא עליו. אחרי כמה האזנות לאלבום השני שלהם, Portamento, אני מתחיל לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה כי הנה שני דברים שאני יודע –
1. הוא נשמע בדיוק כמו הראשון.
2. אני ממש אוהב אותו.

כן, הדראמס אולי איבדו גיטריסט (אדם קסלר) בין שני האלבומים אבל מעבר לזה שום דבר לא השתנה. הצליל שלהם רזה מתמיד, עם אותם בס ליינים ניו אורדרים מוכרים וים של ריוורב. וג'ונתן פירס ממשיך לייצר פופ מריר ושנון שלא היה מבייש לרגעים גם את אדון מוריסי. המבקרים יחפשו בפינצטה את הרגעים שבו שומעים את הדראמס "מרחיבים את הצליל שלהם" ומנסים דברים חדשים (Searching For Heaven יוזכר הרבה), אבל אין כאן שום צעד קדימה, או צעד בכלל. הדראמס הלכו על התבנית של הסטרוקס, עוד להקה עם אלבום בכורה שזכה להייפ חסר פרופורציה. בתשובה לכל הציפיות המוגזמות ל"צעד הבא" שלהם, הדראמס פשוט יצאו עם אלבום שני שהוא עוד מאותו הדבר, רק קצת יותר מגובש.

האחדות הסגנונית הקפדנית שהדראמס בחרו לעצמם דורשת הרבה מהכותב. כשהעיבודים כל כך דומים זה לזה כדאי שהשירים שבבסיס יהיו באמת  טובים, ורובם טובים. פירס כתב רצף שירים מדוייק ומלא בשורות לציטוט, בלי טיפת שומן על העצם. מתבלטים במיוחד Book Of Revelation הפותח ("And I believe that when we die we die, so let me live tonight"), הסינגל הראשון Money, והזוכה בפרס "שיר עם השם הכי מוריסי של השנה" If He Likes It Let Him Do It.

The Drums הם עדיין לא להקה גדולה באמת ויש לי הרגשה שבעתיד אני אשמע את השירים האלה בעיקר כהבלחות אקראיות בשאפל של האייפוד, אבל הם כן הרבה יותר מעוד שיבוט אייטיז עם תסרוקות מצחיקות.

הנה סטרים של כל האלבום:

סטרים: אלבום חדש של איזבו?

והנה משהו שיושב הרבה יותר טוב על בוקר לבנטיני לח ומיוזע.
זה די מוזר – איזבו הוציאו די לאחרונה EP של שלושה שירים (Summer Shade) להורדה חינם דרך הפייסבוק שלהם והכל טוב ויפה (ואדיר וקייצי ותורידו אותו מהר ולכו לאכול גלידה), אז למה הלייבל שלהם "100%" העלה לפני שבוע עוד המון שירים חדשים שלהם להאזנה בסאונדקלאוד? שום מושג, אבל איזה כיף. אפשר להקשיב (לפחות בינתיים) כאן.
*עדכון – ו……זה ירד.

האזנה מלאה: Beirut – The Rip Tide

החדש של ביירות ,אחד מהאלבומים שהכי חיכיתי להם השנה, זורם במלואו אצל הנשמות הטהורות ב-NPR. הוא מלא בשירים עדינים ויפים עם הרבה פסנתר וכלי נשיפה ממש כמו שהייתם מצפים והקול של זאק קונדון עדיין חם ומרגש. בקיצור, האלבום הזה נשמע בדיוק כמו שהייתם מצפים שהוא יישמע ויש בזה משהו קצת משעמם. The Rip Tide הוא המנה שהזמנת פעם אחת יותר מדי מהמסעדה האהובה עליך. טעים, אבל כבר לא קסום.

כל זה לא בא לומר שהוא לא אלבום טוב. טוב מאוד אפילו. הוא הדוק וקצר (חצי שעה בערך), ללא נפילות בולטות או התחכמויות מיותרות בין תשעת השירים שלו, וזאק קונדון הפך באופן מפתיע לכותב אישי הרבה יותר מבימים שבהם היה מקליט באופן אישי הרבה יותר בחדר השינה שלו. מוזיקלית, הוא לוקח צעד אחורה מהניסיוניות (הכל יחסי) של March Of The Zapotec/Holland ומזכיר כאן בעיקר את הלחנים העצובים/מתוקים (ולגמרי לא בלקניים, אפשר כבר להפסיק לקשר את ביירות למוזיקה בלקנית?) של האלבום השני, The Flying Club Cup. אולי יותר מדי מזכיר.

אם השירים האלה היו ההיכרות הראשונה שלי עם ביירות כנראה שהייתי מתאהב בהם עד מעל לראש וזה עוד אחד מאלף הדברים שהופכים ביקורות מוזיקה לעניין כל כך לא הוגן. כל מאזין מגיע עם מטען תרבותי ורמת היכרות אחרת עם אותו אמן ואלה שבאו לפניו שמשפיעה על הדרך שבה הוא תופס את מה שהוא שומע כרגע. למה צריך לעניין מישהו שפול סיימון שילב פופ ומוזיקה אפריקאית לפני ומפייר ויקנד אם הוא במקרה הגיע לומפייר ויקנד לפני גרייסלנד? למה כל מעריץ של משינה שאף פעם לא שמע על מדנס חייב תמיד להגן על עצמו כל מיני מרירים שלא מוכנים לתת לו ליהנות ממה שהוא אוהב?
לא הוגן, כבר אמרתי.

בקיצור אם עוד לא יצא לכם להתעמק במוזיקה של ביירות עד היום, אני קצת מקנא בכם ותשכחו מכל מה שאמרתי.
אלבום אדיר. האזנה נעימה.

האזנה מלאה : tUnE-yArDs – w h o k i l l

עם אלבום בכורה מרתק וסינגל ראשון מעולה מהאלבום השני מריל גרבוס הביאה אותי למצב שלא הרגשתי כבר די הרבה זמן בתוך כל הגודש המוזיקלי של השנים האחרונות – ציפייה. כלומר, אני מצפה להרבה אלבומים במובן שאני יודע מתי הם יוצאים ורוצה מאוד לשמוע אותם אבל אני מדבר על ציפייה אמיתית. כזאת שגורמת לך לספור את הימים ולהקשיב שוב ושוב לכמה פיסות שכבר יש לך מהאלבום הזה, כזאת שפעם הייתה שולחת אותי כל יומיים לחנות הדיסקים כדי לבדוק אם אולי האלבום כבר הגיע – בקיצור ציפייה מהסוג שהאינטרנט הרג.

האלבום החדש של tUnE-yArDs (אני לא בטוח למה גרבוס שונאת אנשים עם מקלדות אבל השם הזה הוא על גבול ההתעללות) זורם עכשיו דרך NPR ובעיני גרבוס עמדה לגמרי בכל הציפיות.

כמו כל חובב מוזיקה שכבר נחשף ללא מעט סגנונות שונים אני לא חווה לעיתים קרובות יצירה שמרגישה חדשה לגמרי. עם הזמן אתה מתחיל לסכם כל דבר שאתה שומע בתור יוצר A פוגש את להקה B עם קצת קישוטים בסגנון זמרת C מלמעלה. את האלבום הזה אני לא ממש יודע איך לתאר. כאילו גרבוס לא נחשפה למוזיקת פופ מעולם ובנתה לבד שפה מוזיקלית שהיא רק שלה.

אני אף פעם לא מצליח לצפות את התפניות שהשירים האלה לוקחים. בפני עצמו זה לא הישג מרשים במיוחד – כל אחד יכול להפתיע אותך אם הוא מקשקש את השירים שלו מספיק בשם האמנות – אבל גרבוס גורמת לקשקושים האלה להרגיש נכון. אני רק מנסה לא לאבד אותה בזמן שהיא שועטת קדימה כמו ילדה קטנה וסקרנית, פונה אינסטינקטיבית לסמטאות שלא הבחנתי בהן קודם ויוצרת מוזיקה מפתיעה לגמרי בלי לצאת מתחכמת. מוזיקה ייחודית במובן הכי טבעי של המילה.

w h o k i  l  l הוא בלגן פאנקי מבריק ופורץ דרך. קליט ומשוגע במידה שווה. אני עוד לא יודע להגיד אם הוא יצירת מופת, או אלבום השנה או כל כתר מודבק אחר, אבל הוא כן כבר זכה מבחינתי בתואר נדיר הרבה יותר –
w h o k i l l הוא משהו חדש.

האזנה מלאה : Peter Bjorn & John – Gimme Some

קצת קשה לי למצוא זמן לעדכן כאן השבוע, אבל אני חייב לחלוק את האושר הזה.
האלבום החדש של PB&J אחראי לחיוך האידיוטי שמרוח לי על הפנים מהבוקר. אני יודע שהייתי אמור להעריך את הניסיונות שהם עשו ב-Living Thing, אבל אלוהים איזה כיף לשמוע אותם חוזרים לפופ המתוק שגרם לי להתאהב בהם מלכתחילה. במילים אחרות, Gimme Some מפוצץ בהוקים ממכרים לפחות כמו זה של שיר השריקות ההוא שלא ננקוב בשמו.

אולי זה אחד מהאלבומים האלה שאני אשמע בלי סוף במשך שבוע שבועיים ואשכח מקיומם אחרי חודש – זה קורה לפעמים עם אלבומים מהסוג המשמח, קל יותר למצוא להם תחליף – אבל נכון לעכשיו זה האלבום הכי טוב בעולם, והעולם הזה יפה.

הנה סטרים של כל האלבום באדיבותם של האנשים היקרים ב- NPR:

האזנה מלאה : Mother Mother – Eureka

בכל שיר פופ טוב יש את הרגע שאתה מחכה לו – שורה מעולה בבית השני, הברייק שלפני הפזמון, הכלי הלא צפוי שנכנס בדיוק ברגע הנכון. נדמה לי שלזה Pavement התכוונו ב Gold Soundz.
Mother Mother משתדלים ליצור שירים שמורכבים מכמה שיותר רגעים כאלה. האלבום השלישי של החבורה הקנדית הוא עוד אוסף של שירי פופ חדים ובוהקים (תואר מוזר לשיר, אבל בחיי שהם בוהקים). עומק אין בו, אבל הוא פשוט כיפי בטירוף. קבלו אותו.

האזנה מלאה : Alex Ebert – Alexander

אחד מהדברים שאני הכי אוהב בפלייליסט שהתחלתי כאן לפני כמה שבועות הוא שזאת יופי של דרך להכיר דרככם כל מיני שירים ואמנים מעולים שלא הכרתי קודם. אחת מהתגליות המשמחות האלה הייתה שיר של אלכסנדר בשם Truth . מין ערבוביה בלתי ניתנת לקטלוג של פופ, היפ הופ ומערבון ספגטי בלהיט מבריק אחד.
בהמשך כבר גיליתי שאלכנסדר הוא אלכס איברט, הסולן של Edward Sharpe & The Magnetic Zeroes שאם יש לכם הוט (לא מבין למה) אתם מכירים לפחות את Home שלהם מתוך פרומו טחון במיוחד, אבל גם שאר האלבום שלהם מעולה.

האלבום הזה הוקלט במהלך סיבוב הופעות ושוחרר בתחילת החודש לפני שאיברט מתחיל לעבוד על אלבום שני של האפסים המגנטיים, אבל הוא ממש לא נשמע כמו פרויקט צדדי. אם אהבתם את Truth או את האופטימיות הבלתי נלאית של להקת האם של איברט, יש כאן עוד המון מנגינות שרק מחכות להיתקע לכם בראש.
הנה הוא להאזנה מלאה שתעזור לכם לפתוח את השבוע עם חיוך –