דברים יפים #8

השאלה הראשונה שעולה כשאתה שומע את הקול של גניה רבאן היא "איך רק עכשיו אני שומע את הקול של גניה רבאן?". היא נשמעת  כמו דיווה מהסוג שהיית מצפה להכיר מגיל אפס בלי להתכוון. רבאן היא זמרת רוק אדירה שבמשך עשורים של פעילות (שעיקרה בין שנות השישים לשמונים) מצאה את עצמה לא פעם במעגל השני של ההצלחה אבל מעולם לא הפכה לקונצנזוס למרות הגרון החד פעמי הזה. הקול שלה מזכיר קצת את ג'ניס ג'ופלין (למרות שחשוב להזכיר שרבאן הקדימה אותה) לפחות בשלב מסוים בדיסקוגרפיה שלה, אבל רבאן היא הרבה יותר מתחליף ג'ניס למגניבים.

העבודה שלה בסיקסטיז כסולנית של להקת הבנות Goldie and the Gingerbreads נשמעת כמו המיטב של מוטאון בתוספת איזה חיספוס רוקי שלחלוטין מקדים את זמנו. התקופה הקצרה שלה כסולנית של Ten Wheel Drive בסבנטיז לא התרוממה בזמן אמת אבל ניפקה כמה שירים מדהימים וגם באלבומי הסולו המעט מצועצעים שלה אפשר למצוא פנינים. באותו עשור היא גם עשתה לעצמה שם כמפיקה בתחום שבו קשה למצוא נשים עכשיו, שלא לדבר על שנות השבעים. אה וגם יש את הגג ההוא על איך שהיא ממש דומה לג'ימי פאלון בדראג.

אוקי מספיק טריוויה, הנה שיר מפרק שלה עם Ten Wheel Drive, שבאופן אירוני בוצע גם על ידי בט מידלר ב-The Rose שאמור להיות מבוסס כללית על ג'ניס ג'ופלין. אם תרשו לי לתת את יציאת ההיפסטר היומית שלי – אני מעדיף את המקור.

להמשיך לקרוא דברים יפים #8

דברים יפים #7

The Party הוא אלבום עם יופי של קונספט שבידיים הלא נכונות היה הופך למפגן לא נעים במיוחד של התנשאות. עשר סצינות מאובחנות בקפידה מתוך מסיבה אחת. אנדי שוף לא נשען על הקיר ובז לכל האנשים האלה, הוא כותב מלא חמלה שיודע להיכנס לנעליים הלא נוחות של הדמויות שלו, לתאר רגע אנושי ולשדך לו מלודיה מושלמת. הבחור שמזיע ממאמץ להיות מסמר הערב, הנבוך שהגיע מוקדם מדי, הבחורה שרוקדת לבד ללא פחד. כולם זוכים בלחנים ועיבודים באווירת הארי נילסון פינת אליוט סמית' פינת ג'ים גאת'רי פינת אף אחד מהם כי שוף הוא אמן די יחודי. הגיבור של The Worst In You מאבד את החברה שלו במסיבה וכבר מדמיין שהוא שומע אותה בוגדת מבעד לדלתות של אחד מחדרי השינה. הוא אמנם טועה, אבל שוף יודע שעצם ההנחה הזאת כבר שלחה את הקשר הזה לאבדון. איזה שיר עצוב ויפה.


להמשיך לקרוא דברים יפים #7

דברים יפים #6

הקול של לוסי דקוס הוא כלי מאוד מנחם. הוא חסר מאמץ, בהיר ונוגה, ולא משנה מה היא שרה זה תמיד נשמע קצת כמו "גם אני הייתי שם ואתה תהיה בסדר". אני מניח שאפשר לחשוב על לא מעט זמרות אחרות עם אותו טון מבודד של עצב והשלמה אבל אני יכול להבטיח שלמעט מאוד מהן יש שיר מושלם כמו "I Don't Wanna Be Funny Anymore" שפותח את אלבום הבכורה שלה. הסנטימנט מזכיר לא מעט את Cheerleader של אנני קלארק אבל דקוס ממירה את השנאה העצמית של קלארק במשהו אוניברסלי יותר. זה לא שהיא לא מזהה את עצמה במראה, היא רק רוצה שאחרים יזהו בה משהו מעבר למסכה שכבר אינה נוחה. גם אני הייתי שם ואנחנו נהיה בסדר.

להמשיך לקרוא דברים יפים #6

דברים יפים #5

 רק השבוע זכיתי סוף סוף לשמוע את Coloring Book, האלבום (לא מיקסטייפ, אלבום. אם די ג'יי דרמה לא צועק הפרעות בהתחלת כל שיר זה כבר מבחינתי אלבום) השלישי של צ'אנס "קרן השמש האנושית" דה ראפר ואני אוהב אותו בסך הכל. יש שם הרבה רגעים יפים גם אם מדובר בקפיצת ראש קצת נמרצת מדי לתוך בריכת גוספל, שורה ראשונה בכנסייה, התשובות עלינו. קשה שלא להתגעגע לימים שהבחור היה קצת יותר פרום בקצוות. האלבום הזה גם שלח אותי שוב לאחד מהאלבומים הכי מוצלחים של שנה שעברה – Surf של דוני טראמפט.

כל חברי ה-Social Experiment מנגנים בשניהם והאנרגיות הטובות באות בגוונים דומים, אך הגיוון המוזיקלי והניסיוניות הרבה יותר של Surf הפכה אותו לאלבום מעניין יותר בעיני. כדי לציין סופה של תקופה ולהודות למעריצים, דוני העלה אתמול לסאונדקלאוד מיקס של קטעים שלא נכנסו לאלבום ומסתבר שגם השאריות שלו נהדרות.

להמשיך לקרוא דברים יפים #5

דברים יפים #4

 האלבום האחרון של שירווטר, Jet Plane And Oxbow, יצא בתחילת השנה והציב מבחינתי חתיכת רף שמעט אלבומים אחרים התקרבו אליו עד עכשיו. זה אלבום של שירים גדולים ושריריים אך עדיין גבוהי מצח, עם ניחוחות של רוק אייטיז שאפתני מהאזור של פיטר גבריאל. ברמת השלד זה גם פשוט מקבץ השירים המוצלח ביותר שג'ונתן מייבורג כתב. בכל מקרה, אחד מהדברים שהשירה הכוחנית של מייבורג באלבום ההוא הזכירה לי כל הזמן זה את דיוויד בואי בתקופת ברלין. והנה מסתבר ששירווטר ביצעו עבור ה AV Club קאבר של כל האלבום האחרון והאקסנטרי בטרילוגיה הזו, Lodger. הביצועים האלה נהדרים אחד אחד, וקצת גילו לי מחדש אלבום שאני נוטה לדלג עליו בדרך כלל.
להמשיך לקרוא דברים יפים #4

דברים יפים #3

הדבר הזה עושה לי ניינטיז בכל המקומות הנכונים. פיטי סקס הם להקה שיודעת לעשות בדיוק דבר אחד ממש ממש טוב. שירי רוק אלטרנטיביים מהתקופה שבה “רוק אלטרנטיבי” היה מושג. בית שקט, פזמון רועש, גיטרות פאזיות, תופים דוהרים בקצב אחיד. הכל בדיוק איפה שהייתם מצפים שיהיה ויש בזה משהו מאוד נכון ומנחם.

להמשיך לקרוא דברים יפים #3

דברים יפים #2

 

טוב זה ממש כיף. אלבום הבכורה של הרכב הפ'אנק/פופ/סול/אנאעארף Vulfpeck  הוא חיוך מתמשך. הוא יצא בשנה שעברה אחרי רצף של EPים חביבים ואלבום שקט אחד שהכניס תמלוגים יפים. Thrill of The Arts מלא בממתקי פופ סבנטיז שמוקלטים לייב בחדר אחד בלי הרבה תקציב ועם המון אורחים מוכשרים, מה שגורם להכל להשמע הרבה יותר מיידי וקרוב. רק תשמעו את Back Pocket או Christmas In LA ותגידו לי שהדבר הזה הוא לא משפר מצב רוח טבעי.

להמשיך לקרוא דברים יפים #2

דברים יפים #1

 לפעמים אני סתם נתקל בכל מיני דברים יפים בדרך לדברים יפים אחרים. לדברים היפים האלה הכנתי פתרון אחסון. שקוראים לו דברים יפים.

מישל זאונר היא הגיטריסטית של להקת האינדי Little Big League שלגמרי הכרתי קודם ולחלוטין לא גיגלתי לראשונה לפני עשר דקות. בכל מקרה לאחר שאמה חלתה בסרטן זאונר חזרה לתקופה לבית ילדותה, ובמהלך אותה תקופה הקליטה מחדש כמה שירים שכבר שחררה בעבר בגרסאות לו פיי ואיגדה אותם באלבום אחד נורא יפה. כל הניסיון הזה לספק איזה נרטיב סביב האלבום הזה לא רלוונטי במיוחד בעיני, מאחר והאלבום הזה עבורי הוא תגלית מקרית נהדרת ואני די נהנה לשמור עליו ככזה. כל מה שחשוב זה שיש כאן תשעה שירים מצוינים על הגבול בין דרים פופ, שו גייז ואינדי רוק, שמצליחים לספק גם אגרופים רגשייים אמיתיים בבטן וגם פזמונים שמסרבים להרפות וזה פחות או יותר כל מה שאני יכול לבקש גם בלי לחפש סיפורי מסגרת בין הטרגדיות המשפחתיות של היוצרת.

Beauty World הם צמד חמוד שכותב שירים חמודים על צ'לו וגיטרה ויש להם שיר פופ קטן וחמודון בשם Joypop Turbo. כל זה גורם להם להשמע כמו הלהקה המיותרת בעולם וBeauty World זה באמת שם די איום לא רק ללהקה אלא בכלל לדברים, רק שהשיר הזה שלהם הוא ממש ממש מקסים ואני לא מפסיק לשמוע אותו אז מה אני מבין.

המוות של פרינס היה בהחלט מכה מתחת לחגורה, כלומר לפחות בגרסה של היקום שסובבת סביבי. לאבד את פרינס עכשיו זה כואב באופן כמעט מביך, כמו כל אבל אמיתי על מישהו שלא הכרת. מצאתי את עצמי מנסה להסביר לילדה בת ארבע למה אבא עצוב היום, ואיך שמישהו שהיה חשוב לו מאוד הפסיק לנגן שירים ואבא אף פעם לא חשב שיום אחד הוא יפסיק. אז היא אמרה לי לנגן שירים שלו, אבל היא לא אהבה אותם במיוחד וחזרנו לשמוע שירי פסח.

אין אפילו כבר דרך אמיתית לכתוב על האבדות האלה בלי לייצר איזו תחרות סופרלטיבים משונה בין גוויות של גאונים אז רק אגיד שהעברתי את רוב שעות הערות שלי בימים האחרונים עם פרינס באוזניות וזה פאקינג עצוב לחיות בעולם שהוא לא יוצר בו כלום. בין לבין נזכרתי פתאום באלבום הקאברים הקטן הזה מתחילת ה-2000 והוא אולי ביטוי ההערצה היפה והכנה ביותר שאני מכיר לאיש. מחווה מעוד מוזר אחד שמקליט גרסאות לו פיי ביתיות עבור הגיבור שלימד אותו שהמוזרות הזו היא כוח על.

והנה ההופעה ה-ה-י-ס-ט-ו-ר-י-ת מ-1983 שכוללת את ביצוע הלייב של Purple Rain שעליו מתבססת גרסת האלבום, וגם  בכורות עולמיות לרוב שירי האלבום בשלבים שונים של התהוות, כולל הבית השני של Computer Blue שנחתך מגרסת האלבום, והופעת הבכורה של וונדי כחלק מהלהקה וקאבר מדהים ל- A Case Of You של ג'וני מיטשל ואני מתחרפן פה. הדברים שצצים ביוטיוב בימים האחרונים פשוט לא יאמנו.

 ועוד פרינס אחד אחרון – בוטלג באיכות מושלמת של הופעה שלו משנה שעברה. סט ליסט מדהים + רצון עז לבכות. תורידו כאן לפני שזה נעלם.