תקשיבו לאורי אבני.

אני קצת קצר בזמן היום (עוגות שמרים זה עניין יותר מסובך משחשבתי) אבל לא בא לי לחכות עם זה ליום ראשון, אז תסלחו לי על ענייני איות, תחביר ועילגות כללית – אם עוד לא שמעתם את Near One of the Oceans של אורי אבני, זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות עכשיו.

אבני הוא גיטריסט שמנגן עם המון אנשים מוכשרים כמו שירלי קונס ודניאלה ספקטור. הוא גם יוצר פוסט רוק אינסטרומנטלי מרגש מאוד שמזכיר קצת את הגלגולים השקטים והאקוסטיים יותר של Mogwai. מעניין איך שאלבום של קטעים אינסטרומנטליים שמאזכר בעיקר מקורות השראה בחו"ל, בכל זאת נשמע כל כך ישראלי. לא בטוח למה, אבל יש בו משהו מאוד מקומי. קצת פחות רחובות ברלין, קצת יותר סמטאות ירושלים.
לא עושים בארץ הרבה מוזיקה בסגנון הזה, ומזמן לא שמעתי אף אחד עושה אותה כל כך טוב, אז אם עוד לא שמעתם את Near One of the Oceans של אורי אבני, זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות עכשיו.

האזנה מלאה: אדם בן אמיתי – קעקוע

אדם בן אמיתי אחראי לשיר ששבר אצלי שיא אישי בזמזום למרחקים ארוכים.
אחרי האזנה אחת ל"את לא יודעת", הדואט שלו עם אביגיל רוז שחרך את גלגלצ השנה (אבל לצערי לא הצליח לשרוף אותה עד היסוד) נכנסתי ללופ של ימים שהלך בערך ככה:
אמרי – "הממ, הממ… איך אין לי אותך, איך אין לי…"
העולם – "אתה עושה את זה שוב."
אמרי – "סליחה."


כי יש לו קטע כזה, לאדם בן אמיתי, לאיש יש אוזן מטורפת למלודיה. הוא מהאמנים האלה שכותבים לחנים שמרגישים מוכרים מהשנייה הראשונה. יש בהם משהו מאוד מתבקש, במובן הטוב של המילה. פה ושם הוא נופל לדרמה מוגזמת וקלישאות, אבל ההגשה שלו כמבצע מצליחה להחזיר לקרקע גם את השירים שהיו בורחים לזמר אחר מבין האצבעות.
יש משהו מאוד צנוע ומודע לעצמו בקול של בן אמיתי שמאפשר לו לשיר שורות כמו "היא דומה למקל כביסה" בלי שהמאזין יתכווץ במבוכה – איזו מרירות עדינה בשירה שמאזנת את הפופ המתקתק.

בשבוע שבעבר יצא לחנויות אלבום הבכורה שלו, "קעקוע", וכמו שהבנתם הוא יפה מאוד בעיני.
אבל למה להאמין לי כשאתם יכולים להקשיב לו במלואו כאן (ואז לרוץ לקנות את הפלסטיק) :