שבוע פינק פלויד אצל ג'ימי פאלון (או: I'm getting too old for this shit)

הרגע הבנתי שלא הקשבתי לאלבום של פינק פלויד לפחות חמש שנים. מוזר.

אני זוכר תקופות שבהם להקשיב לפינק פלויד היה מין פולחן דתי. חושך מוחלט, ראש מסודר, פול ווליום. החיפוש המתמשך אחרי משמעות חבויה בכל צליל של Atom Heart Mother, הצלילה העמוקה לתוך החצי השני של אומהגומה, ההתמכרות הבלתי נמנעת ל Dark Side Of The Moon ולבסוף הבחירה ב-Animals כפייבוריט כי כבר אז אתה כל כך מפחד ללכת עם העדר. העליתי ללהקה הזאת קורבן חלק נכבד מהנעורים שלי ואם אתם שואלים אותי זה הרבה יותר שווה מסתם עז.
אולי זה היה רק אפקט פלסיבו מוזיקלי. תחליט שאיזו להקה מייצרת את החוויה העמוקה ביותר, זאת ששום דבר לא משתווה לה, ומהר מאוד תתחיל להרגיש את זה (מישהו אמר רדיוהד?). אני החלטתי שפינק פלויד הם התרופה, ולא ממש עניין אותי למה היא עובדת.

ועכשיו רק המחשבה לשרוד את 24 הדקות של Atom Heart Mother נראית לי כמו משימה שחורגת בהרבה מגבולות הסבלנות שלי. אולי אם אני אתזמן את זה נכון עם איזה סשן שטיפת כלים אינטנסיבי. אני מגיע לדקה השמינית והמרטאו הפנימי כבר מכריז I'm getting too old for this shit. קטעים של יותר מעשר דקות לא נועדו לאנשים שמכונת הכביסה שלהם עומדת לצפצף תוך חמש. הייתי אומר שהרוק המתקדם שייך (בגדול) לצעירים, אבל הקטע המטריד הוא שגם הם קצת עסוקים כרגע.

אני מקנא בכמויות המידע והתרבות שזמינות היום לכל בן טיפש עשרה ממוצע, ולא פחות בעובדה שיש לו את היכולת לחפור כל היום בתוך השפע הזה בלי להפוך ליצור אנטי חברתי. כן כן, אני מודע לאלף הרעות החולות של דור הפייסבוק, אבל אני מדבר כאן על אלה שמנצלים את האפשרויות שמוצעות להם. על בני נוער אינטליגנטים וסקרנים (יש גם כאלה, תפתחו את העיניים) שזוכים לגישה לכל דבר שמסקרן אותם ועדיין לא מפסיקים לשתף את החברים במקום רק להתחפר פנימה. הבעיה היחידה היא שכל הגירויים האלה שקורים במקביל הופכים את הלו"ז (לפחות זה התרבותי) שלהם ללא פחות צפוף מזה של כל מבוגר ממוצע. אם לי אין זמן לטריפים מוזיקליים ארוכים כי החיים האמיתיים זה פיכסה, לרוב הילדים האלה אין זמן כי יש עוד כל כך הרבה דברים אחרים לשמוע היום. אם פעם הייתי יכול לומר שרוק מתקדם הוא הנחלה של כל צעיר חובב מוזיקה, עכשיו הוא רק עוד אחת מאלף נישות אחרות.

לכן היה כל כך משמח לראות את המחווה הגדולה לפינק פלויד בשבוע שעבר אצל ג'ימי פאלון. אפרופו לכלום התוכנית הרימה שבוע שלם של ראיונות וביצועים מיוחדים. סתם כי הם להקה ענקית  (אני נאיבי, ראו תגובה ראשונה). היה ביצוע של השינס ל- Breath, ראיון עם פלויד מייסון, רוג'ר ווטרס עשה את In The Flesh עם ליווי של הפו פייטרס,  MGMT עשו את Lucifer Sam, זמר הקאנטרי דירקס בנטלי עשה גרסה מעולה של Wish You Were Here ופרל ג'ם ביצעו את Mother. פשוט אליפות.
ואם כל זה נשמע לכם טוב (זה נשמע לכם טוב), הנה כל הקטעים האלה בזכות NBC וAudioperv:

Breath
In The Flesh
Lucifer Sam
Wish You Were Here
Mother
לא יודע מה איתכם, אבל אני הולך לפנות קצת זמן איכות עם Animals היום. לא יודע מה חשבתי לעצמי. 

הופעות חיות #2 – Rage Against The Machine

ואם כבר נכנסנו לאווירת רוק שנות ה-90, הנה ההופעה של רייג' בפסטיבל LA Rising. הפלייליסט הזה כולל 14 שירים שצילמו אנשים בקהל באיכויות משתנות ומנקודות מבט שונות. כיף.
אבל לפני רייג' של היום, תנו הצצה על ההופעה הראשונה אי פעם שלהם באיזה קולג' ב-1991. עוד לא מלוטשים, אבל הכל כבר שם –

…וכעבור עשרים שנה :

הופעות חיות #1 – Foo Fighters

האינטרנט מאוהב בפו פייטרז.
מאז יציאת Wasting Light, האלבום האחרון והחביב לגמרי שלהם, הרשת מוצפת בים קטעי יח"צ בשלל צבעי הקשת.
יש את הסרט מחמם הלב שמתעד את מסע ההופעות שלהם בגראז'ים של מעריצים, הסרט התיעודי Back and Forth שמספר את הסיפור של הלהקה מסופה של נירוונה ועד היום שעלה במלואו ליוטיוב, גם זה קרה, ועכשיו עלתה גם הופעה באמת מדהימה שלהם בלולפלוזה בשבוע שעבר. אם זה היה מגיע מכל אמן איצטדיונים ותיק אחר, כל החגיגה הזאת היתה זוכה ליחס הרבה יותר ציני אבל בדיוק כמו עם המוזיקה שלהם, הפו פייטרז מוכיחים כמה הכל זה עניין של גישה.

הפייטרז תמיד היו הרכב של סינגלים. בכל אלבום חדש שלהם אפשר למצוא שיר או שניים שיישארו והמון בינוניות מסביב, אבל אני סקרן כשהם מוציאים אלבום חדש כי הם פשוט עושים רושם של אחלה אנשים שבאמת רק מנסים ליצור מוזיקה טובה בלי להתנשא מעל הקהל שלהם (וזה לא באמת משנה אם זה נכון) – הם להקת איצטדיונים שעדיין מצליחה לשמר איזה רמז לפאנק. תחשבו רגע כמה מזויף היה נראה סיבוב הופעות הגראז'ים הזה אם הוא היה מגיע מ-U2 לדוגמה ותבינו כמה קריטית התפיסה שדייב גרוהל זוכר מאיפה הוא בא להצלחה המסחרית של הלהקה שלו. אף אחד לא עשה את זה כל כך טוב ובכזה סדר גודל מאז ספרינגסטין.

בכל מקרה הנה ההופעה האדירה הזאת, שעתיים וחצי לפני 90,000 איש בגשם שוטף (הם עולים בדקה ה-16 בערך) :

שיתוף פעולה אדיר #2 -The Antlers + Nicole Atkins

הנה עוד אנשים מוכשרים שמשלבים כוחות כדי ליצור מגהזורד מוזיקלי. משפט הפתיחה הטוב של 2011? יכול להיות.

בכל אופן, על האהבה העמוקה שלי ל-Antlers בכלל ולאלבום האחרון שלהם בפרט אתם כבר יודעים. עם ניקול אטקינס, לעומת זאת, יש לי מערכת יחסים יותר מסובכת.  
מצד אחד, היא מבצעת מעולה עם קול גדול ומסוגנן ויכולת כתיבה שמעידה על בקיאות נדירה בהיסטוריה של הפופ. מצד שני היא פשוט מסרבת להוציא אלבום אחד טוב. במקום זה היא סיפקה עד היום שני אלבומים שמכילים כמה שירים נהדרים אבל גם יותר מדי נפילות. הייתי מוותר עליה אם היא לא הייתה עושה לפעמים דברים כאלה ומעלה לי מחדש את רף הציפיות.

הנה ביצוע משותף של חבורת הברוקלינאים האלה ל- Hounds של ה- Antlers, שבו הקול המעושן של אטקינס (או שזה יותר הנוכחות שלה? משהו בבחורה הזאת מעושן) הופך את השיר המרחף והעדין הזה למשהו הרבה יותר עצוב.

שיתוף פעולה אדיר #1 – tUnE-yArDs + הרוטס

איזה כיף שלג'ימי פאלון יש את להקת הלייט נייט הטובה בעולם. מריל גרבוס התארחה אתמול בתכנית של פאלון לביצוע של Gangsta מהאלבום האחרון והמעולה/מרתק/משוגע שלה. קווסטלאב נתן גיבוי במחלקת הגרוב ו-Black Thought אפילו נתן בית אורח.
הביצוע הזה הוא הופעת הבכורה שלה בסבב הלייט נייט האמריקאי ומציב לה חתיכת רף לפעם הבאה.
זהירות, מתקפת כריזמה לפניך:

האזנה מלאה : Iron and Wine – Kiss Each Other Clean

First Listen של NPR הוא אחד מהאזורים המפנקים באינטרנט, ורק יומיים אחרי שהם נתנו את כל האלבום החדש של ה Decemberists להאזנה מלאה הם מעלים את הרף עם ביצוע בהופעה של כל האלבום החדש של Iron and Wine.
אני תכננתי הפעם להימנע כמה שאפשר מהדלפות של האלבום הזה. עד שאני מפתח ציפייה והתרגשות אמיתית לקראת יציאה של אלבום חדש, אין לי חשק לדלל אותה ולהכיר חצי מהשירים עוד לפני שקניתי אותו. גם ככה ההרגשה הזאת הפכה להיות נדירה מדי בשנים האחרונות.

אז אני עוד לא החלטתי אם לראות את ההופעה הזאת – מצד אחד אלה לא הביצועים המוקלטים אלא גרסאות חיות (איזה רעיון נפלא), מצד שני נראה לי שיהיה יותר כיף לא להכיר שום דבר מראש לשם שינוי.

אתם מוזמנים לצפות ואפילו להוריד את ההקלטה במלואה כאן, ואם בא לכם, גם לספר לי אם הציפיות שלי מוצדקות.
Kiss Each Other Clean יוצא ב-25 בינואר. כולם ביחד – נו כבר.

בהופעה: קולין מלוי מבצע שירים מהאלבום הבא של ה-Decemberists

תחנת הרדיו KEXP העלתה לפני כמה ימים ביצועים חיים מתוך הופעה של קולין מלוי אצלם.
בין השאר הוא גם ניגן עוד כמה שירים חדשים מהאלבום הבא של ה- Decemberists.
מעניין לשמוע את השירים החדשים בגרסאות האלה. זאת אפשרות להקשיב לשירים בגרסאות קרובות לאיך שהם נכתבו לפני שנוכל לשמוע את גרסאות האולפן כשהאלבום יצא בינואר (כלומר כשהוא ידלוף בסוף דצמבר).


אז הנה June Hymn:

עוד שיר חדש, Rise Up:

ואת זה כבר שמעתם -הסינגל The One I Love, כלומר Down by the Water:

סיכום ביניים – יהיה קאנטרי, אבל עם מילים שאני לא מכיר.