מקום טוב בצד (או: מה למדתי מדודו אהרון על אמונה)

בואו נדבר רגע על איכות.
אני פותח רדיו ומקשיב לכמה מהאמנים הכי מצליחים בישראל ומתמלא תסכול. אני יודע שהרוב המוחלט של השירים האלה הוא זבל, אני יודע שדודו אהרון לא עושה מוזיקה טובה אבל אני לא יכול לעשות עם זה כלום.
ולא רק כי אסור לפתוח פה מחשש שהמון אנשים (טוב, אולי לא פה. חסר תרבות זה לא מאקו) יקראו שתי מילים מהכותרות (משהו בקשר לדודו אהרון) וכבר ידאגו להסביר לי כמה אני גזען (לא), אליטיסט (יש מצב) תל אביבי (שום סיכוי) ושלא יעזור לי כלום, הקהל בחר. וכמובן שצריך להוסיף שלל הסתייגויות על איך שאני לא מדבר רק על מוזיקה מזרחית אלא על מגוון שלם של זבל, בין השאר גם אותו פופ טורקי מיובא באריזות למיקרו שמוכרים בערוץ 24.
כל זה יהיה מציק, אבל הדיכאון האמיתי כאן הוא שאין לי מה להגיד מלכתחילה כי אין דבר כזה מוזיקה טובה.
כולנו הסכמנו באיזה שלב ש"יופי" ו"טוב" הם סובייקטיביים בכל מה שקשור לאמנות. לא בטוח אם זה מוצדק אבל זה המצב.
אז אם אלה הכללים, מה  זאת מוזיקה "טובה"? מה הקריטריון?


תחכום מוזיקלי? ממש לא. הרגע מחקתם את כל אסתטיקת הפאנק.
כוח הישארות לאורך זמן? גם לא. יש מספיק אוצרות נפלאים מהעבר שלא זכו וכנראה שכבר לא יזכו בהכרה רחבה.
הכוונות שמאחורי היצירה (כסף או תשוקה לאמנות)? רוק אנד רול הוא כולו חלום אחד גדול על סקס, כסף ותהילה. אה וגם הקפלה הסיסטינית היא עבודה בהזמנה אז בואו לא ניתמם.
אהדה של מבקרים/מביני עניין? סתם ניסחנו מחדש את אותה השאלה בתור "מה זה מבין עניין?".
נשארנו עם הדבר המדיד היחידי במוזיקה – פופולריות. מכירות, הורדות, צפיות, הופעות.
המוזיקה הטובה ביותר היא המוזיקה הפופולרית ביותר. קוראים לזה דמוקרטיה והיא מבאסת.
דודו אהרון עושה את המוזיקה הטובה בישראל ומקדונלדס אחראים לארוחה הטובה באמריקה. זה מה יש ואין מה לעשות, אם אתם לא מאמינים לי תשאלו את מאיר אריאל.

דודו אהרון. רוצים להגדיל בשקל תשעים?

ואני מקשיב ויודע שזה ירוד ועשוי רע כמו איזה מקבילה מוזיקלית לגופיה מהודו אבל אני לא יכול להוכיח את זה.
אני מופתע לגלות שבעצם תמיד ידעתי איך מרגיש אדם מאמין – אני לא יכול להוכיח שקרן פלס פחות מוצלחת מעינב ג'קסון כהן, אני פשוט יודע את זה. אמונה.

התסכול גדול יותר כשאתה יודע שרוב האנשים שקובעים מה מושמע חולקים איתך את אותה האמונה אך בוחרים לקדם שלל טראש שלא הם ולא אתה הייתם שומעים בבית.
מצד שני, מה האופציה האחרת? חינוך הקהל? לא יזיק, אבל אני חושב שזה כבר קיים פחות או יותר. חלק מהשידורים ברדיו מוקדשים גם לתכנים פחות פופולריים. הם אולי לא מושמעים בשעות השיא, אבל זאת תהיה התנשאות מדרגה ראשונה על הקהל להשמיע כל היום אך ורק תכנים שהעורך המוזיקלי החליט שאתם צריכים לאהוב. הסיבה היחידה שזה נשמע לכם כמו רעיון נחמד היא כי רוב הסיכויים שהטעם של העורך הזה דומה במקרה לשלכם. גם לניסיונות האלה להרחבת אופקים יש מקום, אבל המקום הזה הוא עדיין השוליים. אולי השוליים צריכים קצת להתרחב, אבל אין טעם לבקש שיהפכו למרכז.
אתם מוזמנים להשתלט על גלגל"צ ולטחון את הסינגל של יהוא ירון כל היום וכל הלילה אבל כל מה שהשגתם זה נתק עם הקהל שיעבור לצרוך את המוזיקה שהוא באמת רוצה בדרך אחרת (כמו שאנחנו עשינו), ממש כמו פעם בשוק הקסטות. אתם יכולים לדמיין שברגע שתתחילו להשמיע רק איכות פתאום כולם "יקלטו" את זה ויראו את האור, אבל האמת היא שאתם סתם תציקו להם בעין עם פנס.

הפתרון האמיתי היחיד לכל הבאסה הזאת הוא להבין שאין מה לפתור. רוב האנשים לא אוהבים את מה שאני אוהב וזה בסדר. השיר האהוב עלי לא יהפוך לקלסיקה כל ישראלית, המועמד האהוב עלי לא ינצח בכוכב נולד ורוב האנשים לא יבינו את הרפרנס המתחכם על הטי שירט שלי. בקיצור אני חלק ממיעוט. אז מה?

הדבר היחידי שצריך ויכול להשתנות הוא הפנטזיות שלי על אלבומי פלטינה לאיתמר רוטשילד, והופעות בנוקיה של כל החתיכים אצלי. יש לנו נישה קטנה וחביבה מלאה באמנים מוכשרים וקהל שיותר נכון לקרוא לו קהילה וזה מעולה. היא עוד תגדל ותתרחב ותזכה לכמה ניצחונות רגעיים אבל היא לעולם לא תהפוך לקונצנזוס. מה שהיא כן תעשה זה תבנה תרבות שוליים נועזת ומעניינת שעם הזמן תפרה את המיינסטרים באלף דרכים קטנות, והיא תחכה שם לקלוט את כל מי שמאס במקדונלדס ורוצה לטעום משהו אחר.
אני כבר לא ממש מצפה מהאמנים שאני אוהב לתפוס את השלטון. דווקא הרבה יותר כיף להיות חלק מאופוזיציה לוחמת.