ביקורת אלבום : עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער

כל מי שקורא כאן כנראה כבר יודע כמה אני אוהב את השירים של עינב ג'קסון כהן, ובכל זאת הבאז התקשורתי סביב אלבום הבכורה שלה קצת בלבל אותי. אני לא יודע איפה זה התחיל, אבל מישהו החליט לנסות למכור את האלבום הזה בתור מין יורש לאלבום הבכורה של אביתר בנאי. נכון שבשניהם יש שירי פסנתר, אבל מעבר לזה לא שמעתי את הקשר.

רק אחרי כמה ימים עם האלבום הזה אני חושב שאולי הבנתי את העניין. אני זוכר את היום בו אחותי הביאה לי את האלבום של אביתר. אני זוכר שבועות וחודשים בהם היכרתי כל פינה וצליל ביצירה הזאת, מהבעיטה בבטן של "אקדח" ועד התסכול העמוק שזיהיתי מעצמי ב"תיאטרון רוסי". בעיקר אני זוכר איך הייתי בורח מהעולם כדי להתעטף חזק בתוך האלבום הזה כמו בשמיכת פוך עבה. מחזיק ולא רוצה לעזוב. אני זוכר את ההרגשה הזאת כי ככה זה להקשיב לעץ נופל ביער. הוא לא מזכיר את הבכורה הבלתי נשכחת ההיא של אביתר. הוא מזכיר איך זה הרגיש להתמכר אליה.

לעינב יש שפה מאוד ייחודית ככותבת ומלחינה ואין בייחוד הזה שום דבר מתחכם או מזיע. היא לא מנסה להבדיל בכוח את השירים שלה עם תפניות מאולצות במלודיה או התחכמויות מיותרות במילים. הכתיבה שלה שונה לגמרי בלי להתאמץ.
המילים של השירים האלה הן אמנות של גילוי והסתרה. הן חשופות לגמרי בלי לספק סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. כתיבה אישית מאוד שעדיין משאירה למאזין מקום ליצוק פנימה את הפרשנות שלו. כהן מחוננת ביכולת הנדירה למצוא את הסדקים הקטנים שביום יום ולהצליח לפעור אותם לרווחה בעזרת ים של הברקות מילוליות ("חרב סוכות" לדוגמה).

בלב האלבום הזה עומד פסנתר, והוא מאיים לשבור אותו בכל רגע. המנגינות המתוקות-מרירות של כהן מרגשות נורא בלי להיסחף לקיטש, ולשמחתי אף אחד לא ניסה להעצים את הרגש הזה בכוח עם מפלים של כינורות וצ'לו. במקום זה, חוץ מכמה יוצאים מהכלל ("כמו אושר", "קרבות ראווה", "שיר הרס") רוב השירים נשמעים כאילו הוקלטו במקור כביצועים עירומים של שירה ופסנתר, ורק לאחר מכן נשזרו סביבם בעדינות אין קץ נגיעות קטנות של קלידים, קסילופונים, גיטרות או צ'לו בודד. אני לא מצליח לחשוב על הרבה אלבומים ישראליים מהשנים האחרונות שאני יכול לקרוא להם בפה מלא "אלבומי פסנתר" (חוץ מ"מגדל הפזמון" של שלומי שבן), ולא שמתי לב כמה היה חסר לי אחד כזה.

באמת שגם בלי האלבום הזה עוברת על המוזיקה הישראלית יופי של שנה. יש כבר כמה אלבומים נפלאים שאני יודע שהולכים ללוות אותי גם בשנים הבאות ובאמת שלא הרגשתי כרגע שום צורך במשהו חדש. רק חבל שכבר כמה ימים לא ממש בא לי לשמוע אף אחד מהאלבומים האלה. בכל רגע פנוי אני בורח שוב אל עץ נופל ביער ומתעטף בו חזק. מחזיק ולא רוצה לעזוב.

אחרי השיא

השבוע הבנתי כמה פיספסתי.
באמצע הליכה בערב האייפוד שלי בחר אקראית לנגן את "את שקט" של אביתר בנאי, מתוך "עומד על נייר".
לא זכרתי שהשיר הזה קיים, אפילו לא זיהיתי את האמן עד שאביתר התחיל לשיר, ובטח שלא זכרתי כמה הוא יפה. עצרתי, התיישבתי על הדשא בפארק ושמעתי אותו שוב. ושוב.
מאז, "עומד על נייר" לא יוצא לי מהאוזניים והוא אלבום מבריק, לא פחות. אז איך יכול להיות שכל מה שאני זוכר מהפעמים הראשונות ששמעתי אותו כשהוא יצא היא תחושה עמומה של אכזבה?
אני לא מצליח לזכור בדיוק מה לא אהבתי באלבום הזה אז, אבל נראה לי שמה שבאמת הפריע לי היא העובדה שזה לא האלבום הראשון.
כן, לאביתר בנאי יש איזה בעיה עם חובבי אלטרנטיב ישראלי. הם מרגישים שהם קצת איבדו אותו.
הוא הוציא אלבום בכורה שחדר לכל מי ששמע אותו מתחת לעור – הפסנתר, הדיכאון, המילים האפלות (אקדח, מישהו?), מדובר בחתיכת מוסיקה די מושלמת. בקרב לא מעט חובבי מוסיקה שאני מכיר האלבום הזה נחשב לאחד מהאלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים, לא פחות.
ואז הגיע האלבום השני, "שיר טיול", והוא היה מצוין ומלא בחיפושים מוזיקליים מעניינים אבל זה לא היה זה.
אחריו יצאו "עומד על נייר" ו"לילה כיום יאיר", ושוב, זה לא זה. במקום פסנתר, אהבות נכזבות וקול שנקרע מעצב, קיבלנו גיטרות, שירים של ארבעה אקורדים וחזרה בתשובה.
בנאי נמצא בתקופה מצויינת בקריירה, זוכה להצלחה אדירה והופך במהירות לקונצנזוס מסדר הגודל של דוד אהוד, אבל עבור רבים מאלה שהתאהבו בו מהאלבום הראשון כל אלבום חדש שהוא מוציא הוא עוד אכזבה.

ככה אנחנו, אוהבי המוסיקה, מכורים להשוואות. רוצים להתווכח על הטובים של השנה, לעשות רשימות, לקטלג, להחליט מה יותר טוב ממה. זה כיף לפעמים, אבל גם קצת בעייתי כשבדרך אנחנו מפספסים המון מוסיקה מצויינת.

כשהשיר התחיל להתנגן לא ידעתי של מי הוא או מאיזה אלבום הוא, וזה לא עניין אותי. לא סחבתי איתי את ההיסטוריה שלי עם האמן, ולא הייתי עסוק בהשוואות ל"תיאטרון רוסי". סתם שמעתי שיר מעולה שריגש אותי כמו שלא התרגשתי כבר הרבה זמן (סתם אני לא מתרגש, אני גבר. אין לנו רגשות, רק אשכים).
אני מכיר אנשים שהצליחו לפספס באותה צורה את כל מה שרדיוהד עשו אחרי OK Computer (חתיכת פספוס רציני), או את כל מה ש Arcade Fire עשו אחרי Funeral.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לקבוע עבור כל אמן שאנחנו אוהבים את נקודות השיא, ופשוט לגשת לכל אלבום כמו לדייט ראשון, טבולה ראסה. בלי "האלבום הכי טוב שלו מאז X" או "לא מגיע לשיאים של Y".
יכול להיות שנוכל ליהנות מהרבה יותר יופי אם רק נעשה את מה שהאמנים האהובים עלינו כבר עשו – נעבור הלאה.