ביקורת אלבום: ג'ירפות – אין כניסה לפילים

משום מה הדבר הראשון שהאלבום החדש של ג'ירפות מזכיר לי הוא ספר שאני נורא אוהב בשם The Book of Other People (בעריכת זיידי סמית' שכדאי לקרוא כל מה שהיא כתבה, כולל רשימות קניות). הספר הוא אסופה של סיפורים קצרים שתרמו שלל סופרים מהזן המגניב, כאשר המטרה בכל סיפור הוא ליצור ולתאר דמות אחת. כשזה מצליח (ולרוב זה מצליח), זה נורא יפה.

ממש כמו האלבום החדש של ג'ירפות (אני מלך משפטי הקישור).


בואו קודם כל נשים בצד את כל עניין "אלבום המסע בהודו" שהודבק לאלבום הזה. כלומר, אם זה עוזר להם למכור אותו אז בכיף, אבל זה גם סתם שטויות. הוא יצא מעט אחרי שידור "ראיתי ג'ירפות בהודו" על סיבוב ההופעות של הלהקה בהודו (אחלה סרט, גלעד כהנא מדבר שם על דברים והוא מאוד טוב בזה) והשיר הפותח והסוגר קשורים לסיבוב הזה, אבל שם זה זה נגמר.

מה שכן יש כאן זה את אסופת השירים הכי מדוייקת שג'ירפות הוציאו. אני מאוד מעריך דיוק במילים. היכולת לנסח שורה אחת קצרה שמצליחה להכיל מצב מורכב היא מבחינתי מה שהופך כותב שירים לגדול באמת (במילים אחרות אני אוהב את עמיר לב). גלעד כהנא תמיד היה מסוגל וגם פה ושם הצליח לכתוב שורות כאלה (בעיקר בשירים של "גג"), אבל הוא אף פעם לא הצליח להחזיק את זה לאורך אלבום כמו כאן. במוקדם או במאוחר הוא תמיד חזר לאבסורד ושנינויות, שזה יפה אבל זה גם משהו שהוא יכול לעשות מתוך שינה. ההרגשה כאן היא שיותר מתמיד הוא באמת מנסה. כהנא תמיד היה כל כך מוערך כאישיות בימתית וכמאלתר שלפעמים קצת שוכחים איזה כותב שירים מצויין הוא. המילים של האלבום הזה מחזירות את הפוקוס לכהנא ככותב. דרך אגב, לפני כמה פוסטים כתבתי כמה אני אוהב לקנות דיסקים בעיקר בשביל חוברת מילים אז הנה דוגמה מצויינת – אתם חייבים לקנות את הדיסק הזה כי החוברת עם האיורים היפים של דוד פולונסקי שווה את הכסף עוד לפני ששמעתם תו אחד.

גם מוזיקלית זה האלבום האחיד ביותר של ג'ירפות. אין כאן שירים מזן ה"ננגן איזה גרוב חוזר ברקע עד שגלעד מסיים לדבר", אלא לחנים אמיתיים עם מלודיות שיכולות להיתקע לך בראש במקום שבו היו נתקעים רק משפטים באלבומים הקודמים. האווירה פחות פרועה מבעבר ואם צריך רפרנס אז בואו נאמר שהקו המוזיקלי הוא ברוח העיבודים של "גג" או "כינרת" מהאלבום הקודם – יחסית אקוסטי אבל מלא בנגיעות מעניינות וכלים מיוחדים (יאיר קז נשאר מוזיקאי מטורף).
אני מניח שיש אנשים שיחסר להם קצת מהכאוס של חלק מהשירים הישנים אבל אני לא מתלונן כל עוד הכאוס הזה רוסן כדי לפנות מקום ליצירה הרבה יותר מלאה.
"אין כניסה לפילים" הוא אוסף של סיפורים קצרים מלאים בדמויות עגולות ומדויקות. זה דבר שג'ירפות נגעו בו בעבר אבל אף פעם לא ככה. ג'ירפות לא מתנשאים מעל או שופטים את הדמויות בסיפורים האלה, הם רק משרטטים את התמונה בעדינות ובכך מביאים את האלבום הטוב והמרגש ביותר שלהם עד היום.

היילייטס:
בקיץ הוא מציל https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf?mp3=http://girafot.org/music/cd3/3.mp3
חופשה בהוואי https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf?mp3=http://girafot.org/music/cd3/6.mp3
מוזס https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf?mp3=http://girafot.org/music/cd3/5.mp3

Between Two Ferns חדש עם ברוס ויליס

כמה דברים שלא אהבתי הבוקר:
– לקום
– פקקים
– עבודה

כמה דברים שאהבתי הבוקר:
– רולס נוגט (טעים החרא הזה)
– אישתי
– את זה:

http://player.ordienetworks.com/flash/fodplayer.swf

נכון שבגדול זאת פשוט פרסומת נורא מהנה לספידסטיק, וכל העניין מתחיל לחזור על עצמו. 
אבל יותר נכון שאין מה להיות קטנוני כשזה כזה מצחיק.
בוקר טוב לי.

ביקורת טלוויזה – מעצר בית עם קיציס ופרידמן

קיציס ופרידמן תמיד היו צמד קומי מזן חריג בהומור הישראלי. לעומת רוב צוותי הקומיקאים בארץ שמורכבים רק משחקני דמויות ועובדים במיטבם במערכונים (אסי וגורי, אלי ומריאנו, גרייניק ואלתרמן, מה קשור וכו) קיציס ופרידמן הם צמד מזן ה"סטרייט מן והדמות הפרועה", והם מצויינים בזה. כל כך מצויינים שגויסו לאותם תפקידים ממש בארץ נהדרת – קיציס הוא הסטרייט מן של המדינה שנותן את האיזון מול כל הדמויות הפרועות שסביבו, ובראשן פרידמן שזוכה להיות חולה הנפש המוביל של התוכנית כשהוא משאיר את החיקויים המדוייקים יותר לאסי כהן, מריאנו ובעיקר לפיניש.
השאלה תמיד הייתה האם יש להם אפשרות לתרגם את הכימיה שלהם לתכנית שונה מהפורמט המוכר של קיציס בתור המנחה השפוי מול פרידמן הדמות המטורפת (מחלומות בהקיציס ועד החטא ועונשו). אפשרות אחת היא תכנית מערכונים מעדת ה"ישראלים" אבל קיציס לא ממש במיטבו כשחקן דמויות (למרות ניסיון חביב ב"לגעת באוכל" שלהם בביפ) – אז מה עושים?
פשוט מאוד – נותנים לקיציס ופרידמן לשחק את הגירסה הכי איומה של עצמם באחת מהקומדיות הישראליות הכי טובות שראיתי בערוץ 2.


"מעצר בית", התכנית המוקומנטרית החדשה שלהם, עובדת על רעיון מאוד פשוט – קיציס ופרידמן נזרקים מארץ נהדרת ונכנסים למעצר בית בדירה של קיציס אחרי ש-21 סלבים נהרגים בתאונת רכבת הרים בלונה פארק שפתחו. עכשיו הם מחפשים דרכים להחזיק עוד קצת בתהילת העבר, להעביר את הזמן ולא להשתגע.
בסדרה פרידמן משחק את עצמו כאידיוט מושלם בלי שום סינון בין המוח לפה והוא קורע מצחוק, אבל דווקא קיציס נותן את הדמות שעושה את הסדרה – קיציס הוא הסלב הישראלי בשיא עליבותו שרק מנסה למצוא דרך לשמור על רלוונטיות ופאסון בביצה על שם גיא פינס. גם שחקני המשנה נותנים עבודה מעולה, בעיקר נועה פניני בתור העוזרת האישית של השניים.

אגם רודברג. כשהיא תתלבש אני אחשוב על משהו שנון.

לפחות לפי הפרק הראשון, רוב ההומור בסדרה מגיע מפיצוץ בועת "עולם הזוהר" הישראלי. אפשר לצפות לים הופעות אורח של סלבים (בעיקר מבית קשת) שיבואו לצחוק על עצמם. זה כבר מסוג הדברים שקיבלנו בעבר בתכניות אחרות אבל בתכנית הזאת זה עשוי הרבה יותר טוב והרבה יותר שחור. הצד האנרכיסטי של השניים שלא באמת נראה על המסך מאז חלומות בהקיציס יוצא כאן החוצה שוב ושוב בכתיבה שלהם – אלה לא עוד בדיחות בשקל על איך שכוכבי ריאליטי נעלמים ברגע אלא בדיחה על איך שעדיף היה לגיא גיאור למות כי עכשיו אולי יזכרו אותו, אלה לא בדיחות על סלבים שמתאמים צילומי פפראצי, אלא על אגם רודברג שרוצה שקיציס יכה אותה מול המצלמות כדי להיות ילדה רעה. בקיצור התכנית הזאת הולכת עד הסוף.

יש לי איזה הרגשה שתכנית כזאת תלך לאיבוד בערוץ שתיים – כרגע היא מתוכננת לשישי ב 22:30, שיבוץ לא רע, אבל אני לא בטוח שהמקום של תכנית כזאת הוא לא בערוץ נישה. היא לא מתאימה לכל אחד, ואלה לא קיציס ופרידמן שהקהל רגיל לקבל בארץ נהדרת (ממש באותה שעת שידור).
בכל מקרה, לפי הפרק הראשון "מעצר בית" מצטרפת בגדול לעליית המדרגה של הקומדיה הישראלית של השנים האחרונות יחד עם רמזור, המשרד ואבודים באפריקה. אם היא ממשיכה ככה יכול להיות שהיא גם תעלה למדרגה משלה.

בנקסי ביים פתיח לסימפסונס

אמן הגרפיטי הבריטי בנקסי ביים את הפתיח של פרק של הסימפסונס ששודר השבוע.
אתם עלולים לחשוב שזה לא מעניין כי למי אכפת מהסימפסונס או מאמני גרפיטי ב-2010 (אנחנו מתעניינים עכשיו רק בערפדים ומסכי מגע).
אתם עלולים לטעות :

הדבר הזה שודר בפריים טיים ברשת מרכזית וזה די מדהים.
זה לא הולך לשנות שום דבר, ורוב מי שצפה בזה הולך להמשיך לצרוך ולהשמין בדיוק באותו הקצב אבל זה עדיין ניסיון יפה ודי נועז לומר משהו (ועדיין להצחיק). נחמד שגם אחרי שהתכנית איבדה כל רלוונטיות מבחינתי, היא עדיין מפתיעה אותי לרגע. אף פעם אי אפשר לדעת.

שירה עברית – "אנצל" מאת מוש בן ארי

שבוע טוב קוראים יקרים,
שוב אנו מתכנסים לשאוב מעט השראה ממיטב היצירה העברית.
השבוע ננתח את מילותיו של היוצר האהוב מוש בן ארי, בשירו "אנצל".


ואיך שאנ'לא מסתכל 
וזה תמיד מבלבל 
ואיך תמיד זה גונב אותי 
מבלבל היא בהחלט מילה מתאימה. משהו רודף ומבלבל את גיבור השיר, אבל מה?

והימים כך עוברים
וכבר רואים בפנים
את השנים שעברו איתי 


נראה שהבעיה הזו מערערת את הגיבור כבר שנים רבות.. האם מדובר במצב נפשי? או פיזי?

וזה עולם די יהיר
הכל רק כסף מהיר
ולפעמים זה רודף אותי 
בין מה נכון לא נכון
אנ'לא מוצא היגיון
בכל מה שקורה סביבי

הגיבור המוסרי שלנו מואס בשיטה הקפיטליסטית, הוא לא יכול להבין כיצד יכול להיות שהעולם סביבו נוהג כפי שנוהג. כנראה שהוא נתקל בתופעה חברתית חסרת הגיון – אך הוא ממאן לגלות לנו מה היא!

אבל תמיד כשאני צולל אל תוך עינייך
אל המתוק שבשפתייך
כן תמיד, תמיד אחזור אל זרועותייך
כן, אל החום שבידייך
אנצל… אנצל… 

לפחות הוא זוכה לנחמה בזרועות אהובתו, אשר מסיחה את דעתו מהחולי החברתי הרודף אותו.

ואיך זה זז בימים
ולא מרפה בשנים
ולפעמים זה דוחף אותי 

סוף סוף התמונה מתבהרת,  שעון החורף המתחיל בספטמבר העביר את הגיבור על דעתו! הוא לא מבין מדוע הוא זז כבר בימי קיץ, וכך זה קורה כבר שנים – דוחף אותו להעביר את יומו לשעות לא טבעיות.

והדברים משתנים
על אף כל מה שבפנים
אל תוך בדידות זה גונב אותי

על אף שהשעון הפנימי של הגיבור מבהיר לו את השעה האמיתית, הדברים מסביבו משתנים ללא כל היגיון. קשה לא להרגיש בודד בעולם שכזה.

ובלילות זה רודף
ובימים זה הודף
והניצוץ מסנוור אותי 



מי מאיתנו אינו יכול להזדהות עם התחושה הזו? הלילות המתחילים מוקדם מדי – הלילה כמו הודף את היום. והשמש בחלון מתחילה לסנוור כבר בשש בבוקר.

אוי, אוי אשליה מתוקה
עוד שקר מר מביאה
כל כך צרה היא הווייתי 



וכמו כל שנה, מבטיחים לגיבור שהשנה הכל ישתנה, שיבוא סוף לעיוות חסר ההיגיון הזה. אך כמו כל שנה, מדובר רק באשליה, לא יותר משקר מר ומייאש.

אבל תמיד… 



לא נותר לגיבורנו אלא להתנחם בחיק בחירת ליבו, ולנסות לשכוח כמו בכל שנה, שלאף אחד לא אכפת אם הוא יוצא מהמשרד לחושך מוחלט בשעה שש בערב, ושילדיו מתעוררים אחוזי תזזית לשמש הקופחת של חמש לפנות בוקר.
אכן, איך שלא נסתכל זה תמיד מבלבל. אלא אם נסתכל בכל מדינה מערבית אחרת. 


חורף נעים!



סינגל : מוניקה סקס – השמלה ממדריד

האלבום האחרון של מוניקה סקס יצא ב- 2003. קוראים לו "חיות מחמד" והוא אחד מאלבומי הרוק הכי טובים שיצאו כאן ואני מוכן ללכת מכות על זה (לא באמת, יש לי עור עדין).
מאז "חיות מחמד" מוניקה סקס לא התפרקה רשמית, אבל כל החברים פנו לעבוד על שלל פרוייקטים אישיים שהמשותף לכולם הוא כמה הם פחות מוצלחים מאלבום של מוניקה סקס. יסלחו לי חובבי "אל דוראדו" של סובול (ורע מוכיח) ו"שר צ'יזיק" של פיטר רוט אבל בשביל שני אלבומים שמעורבים בהם רק אנשים נורא מוכשרים, הם יצאו משעממים ברמות ממש מפתיעות ("אני מופתע מכמה שאני משועמם" – ציטוט מדויק שלי כששמעתי את "אל דוראדו"). גם שחר אבן צור הוציא כל מיני דברים.. "עירומים" היה נחמד לא? ו"כיכר מגן דוד" היה… "עירומים" היה נחמד לא?
בקיצור עם כל הכבוד לחיפוש האמנותי של שלושתם, לפעמים אתה פשוט רוצה שיפסיקו עם כל הקשקושים ויוציאו כבר עוד אלבום של מוניקה סקס – אז הייתי מאוד מאושר לגלות הבוקר שמוניקה סקס הוציאו סינגל ראשון מאלבום חדש שבדרך.
קוראים לשיר "השמלה ממדריד" והוא נשמע ככה:

המחשבה הראשונה שלי היא שיהלי סובול הפך למבצע מאוד אפקטיבי, ואני לא בטוח אם המילים האלה ("הרבה הרבה זמן הקרח לא נמס כאן") היו עובדות כמו שהן עובדות אם הוא לא היה שר אותן. האמת היא שהמחשבה הראשונה שלי הייתה "שיר נחמד". קצת מבאס שהוא רק נחמד, אבל שירים של מוניקה תמיד עבדו יותר טוב במסגרת של אלבום שלם אז עוד מוקדם לדעת.
המאזין חד האבחנה לא יופתע לשמוע שעופר מאירי הפיק את השיר הזה (ואת כל האלבום שבדרך, "מנגינה") ואני עוד לא בטוח אם אלה חדשות טובות. נראה שהכיוון הפעם הוא הפקה ועיבודים מוקפדים יותר, אבל אני לא בטוח  אם ההפקה הסטרילית של מאירי היא לא קצת יותר מדי בשביל מוניקה, להקה שכל כך מאופיינת בסאונד הרבה יותר "חי". 
אבל למה להתקטנן, אתמול לא היה שיר חדש של מוניקה סקס, היום יש. אז היום יותר טוב מאתמול. בינתיים זה מספיק.

מותו של הטקס (או: הנגנים על הטיטניק)

אני שומע אתכם. מתלחששים לי מאחורי הגב.

"הנה ההוא שקונה דיסקים…"
"ראיתי אותו יוצא מסניף של צליל…"
"רגע, מה זה דיסקים?"
אז כן, יש לי סטייה. אני אוהב לקנות את המוסיקה שלי. אולי זה בגלל שרוב האמנים החביבים עליי לא הולכים למלא את היכל נוקיה בזמן הקרוב ובא לי שהם ימשיכו לעשות מוזיקה או אולי כי אני עדיין רוצה פעם אחת להצליח לא לאבד את הקבלות מטאוור ולקבל דיסק מתנה (היי טאוור – עוד שני דיסקים ביצ'ז!).

בכל אופן, גם אני חייב להודות שבשנים האחרונות זה קצת נמאס. קשה לא להרגיש קצת פראייר כשהדבר הראשון שאתה עושה עם האלבום שהרגע קנית הוא להמיר אותו לmp3, לתייג את הקטעים, לחפש תמונה של העטיפה לא בגודל של בול (הסוד הוא בכתבות ביקורת באתר וואלה, דרך אגב), להעביר לאייפוד, ולשמוע בפעם הראשונה והאחרונה את הדיסק עצמו במערכת לפני שיעבור לבלות את שארית חייו כנדל"ן לקרדיות אבק.
ובינתיים, כל מי שלא איכפת לו מספיק מהאמן כדי לשלם לו, מוריד את האלבום מוכן ומתוייג ואפילו לא נתקע עם חתיכת פלסטיק מיותרת. קשה לא להרגיש קצת פראייר כבר אמרתי?
מיכל גבע. גם כתבה אלבום מעולה,  גם נושמת דרך זימים.
אז ניסיתי כיוון אחר עם האלבום של מיכל גבע. קניתי את ההורדה שלו ב bandcamp שלה – גם קיבלתי את המוסיקה שלה בפורמט שאני באמת צריך וגם שילמתי למיכל על התענוג (וזה באמת תענוג, כי זה אלבום מעולה וכדאי לכם לקנות אותו). 
אבל הפעם משהו אחר הלך לאיבוד – הטקס של האזנה ראשונה לאלבום חדש בשלמותו. אני לא מדבר כאן על הערך הרומנטי, אולי כבר נוסטלגי בשלב הזה, של קילוף הניילון של העטיפה, הדפדוף בחוברת, אולי הצצה אם יש איזה הדפס סודי מאחורי הפלסטיק – כל זה נעלם אבל זה לא העניין. העניין הוא המילים.

האזנה לאלבום לא מוכר היא שונה לחלוטין כשיש לך חוברת מילים ביד. שמתי לב שלוקח לי הרבה יותר זמן לגלות ולהקשיב באמת לשירים החדשים כשאין לי חוברת מילים פיזית ביד שתחזיק את תשומת הלב שלי (יכול להיות שזאת הפרעת קשב או שאולי זה היי הנה משהו נוצץ – על מה דיברנו?) . המילים מכריחות אותך להפוך את ההאזנה לפעולה אקטיבית. במקום לעשות משהו עם מוזיקה ברקע, אתה כרגע מקשיב לאלבום חדש. זה הבדל ענק. אני מוכן לוותר על כל הפלסטיק, אבל אני לא מוכן לוותר על המילים, לפחות לא במוזיקה ישראלית.

אז נראה שבינתיים משאירים אותי תקוע באמצע. או פלסטיקים ועבודה מיותרת, או הורדה שמפשיטה מהמוזיקה הרבה מהקסם. קצת חבל, כי זה לא חייב להיות ככה, תארו לכם את זה –
מה אם הייתם נכנסים לחנות ולא קונים דיסק, אלא אלבום. האלבום הזה היה כולל חוברת מושקעת בגודל של תקליט ולינק להורדת האלבום בפורמט לבחירתך (גם ככה כבר יש לחברות התקליטים אתרים לקניית מוסיקה – songs.co.il של NMC ו imusic.co.il של נענע דיסק). לא פשוט?

חברות התקליטים מנסות כרגע (כבר כמה שנים בעצם, אבל אני רואה את זה יותר לאחרונה) להפיץ אלבומים על דיסק און קי. כביכול מדובר באיזה ניסיון להתקדם ולהתחבר לצורה שבה רובנו שומעים היום מוזיקה. בתור ניסיון זה יפה, אבל בפועל זה פספוס מוחלט של הצרכים של הלקוח (הקאתי קצת בפה עכשיו), וזה לא שיש יותר מדי לקוחות גם ככה. אף אחד לא קנה דיסק ואמר לעצמו "חבל שאי אפשר לקבל את השירים על ריבוע קטן במקום על עיגול גדול". העניין הוא פשוט יותר – אין לנו יותר צורך במדיה פיזית נקודה.עם חוברת ולינק נוכל לקבל שוב את הטקסיות שבהאזנה עם משהו אמיתי ביד – משהו שמבדיל אותך מהפירטים, וגם לקבל את המוזיקה בפורמט שאנחנו צריכים. רק לי זה נראה כל כך מתבקש?
ודרך אגב, כמה נחמד יהיה לחזור לחוברות בגודל נורמלי במקום החוברות הקטנטנות שחברות התקליטים נאלצות לייצר כדי להתאים לקופסה של דיסק.

בקיצור, אני רק יכול להפציר לאלה מבין קוראינו המנהלים חברות תקליטים (אתם יודעים מי אתם) – אני רוצה להיות לקוח שלכם, באמת. אבל תנו לי מוצר שמתאים לי. אין שום סיכוי, הא?
אז אני אפציר במקום באלה מבין קוראינו שעושים מוזיקה – תגידו לקוראינו המנהלים שהם יכולים ללכת לחפש ותפיצו את המוזיקה שלכם לבד. אתם לא צריכים אותם לשום דבר.
אני בטוח שיש כל מיני שיקולים חוזיים ועסקיים מורכבים שמונעים ממכם להפיץ את המוזיקה שלכם בלי פלסטיק, אבל כל עוד תמשיכו לנסות למכור לאנשים מוזיקה בפורמט שהם לא משתמשים בו הם בעיקר מזכירים לי את השיקולים של הנגנים על הטיטניק.

כמה אלבומים להורדה מהזמן האחרון שמומלץ לשלם עליהם:

סוף סוף! סינגל ראשון לעינב ג'קסון כהן

והנה סתם ככה הפך יום רביעי ליום חג.
עינב ג'קסון כהן היא יוצרת מדהימה ואני אוכיח לכם את זה בארבעה שירים :
ואיך היא נשמעת בהופעה אתם שואלים (אולי)?  אז הנה היא שוברת לקהל את הלב בפסטיבל הפסנתר:

אז עכשיו ברור למה אני מת שהיא תוציא כבר את אלבום הבכורה שלה "עץ נופל ביער" ואם אפשר, אתמול.
בינתיים אני אסתפק בצעד הראשון בדרך לאלבום הזה והמתנה הכי טובה שיכולתי לבקש לתחילת הסתיו – הסינגל הרשמי הראשון, "ניתוח לב פתוח".
היה לי איזה חשש קטן שבמעבר לגרסת אולפן השירים יאבדו קצת מהראשוניות שלהם לטובת עודף-עיבוד, אבל מסתבר שאין מה לדאוג וניר אוורבוך הפיק את הפנינה הזאת בהמון עדינות ורק הקיף את הפסנתר והשירה במיתרים, קולות ותמיכה עדינה מהנגנים בלי לאבד לרגע את הפוקוס. במילים אחרות, יצא גוטה.
אז מה עושים?
מורידים את הדמו, הולכים להופעות, מתקשרים לרדיו שישמיע (מה זה רדיו?), כותבים בבלוג הקטנטן שלנו ומחכים בסבלנות לקלף את עטיפת הפלסטיק מ"עץ נופל ביער".
אוף, נו כבר.

טריילר – The Tourist

הנה הטריילר לסרט The Tourist. למה זה מעניין אתכם? כי מככבים בו אנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ, ואתם רוצים לשכב לפחות עם אחד מהם.

מה אנחנו יודעים:
ג'וני דפ הוא איזה תייר (יש לי חוש אבחנה דק) באיטליה.
תייר מאיפה? לפי המבטא המעורפל כנראה שנפטון.
אנג'לינה ג'ולי היא אישה מסתורית/מרגלת/שקר כלשהו שפוגשת בג'וני ב"מקרה" ומסבכת אותו במזימה מלאה ביריות ומתח מיני. כלומר הדמות שהיא שיחקה כבר בארבעה סרטים אחרים.

שווה לחכות?
לא בטוח. מצד אחד מפגש כזה של סמלי מין לא קורה כל יום, וגם עלילות לעוסות לפעמים יכולות להעביר את הזמן בכיף. הכתיבה גם שנונה יחסית לפי הטריילר אז למה לא. מצד שני בגדול זה Knight and Day עם מבטאים גרועים? איזה בזבוז.

אחרי השיא

השבוע הבנתי כמה פיספסתי.
באמצע הליכה בערב האייפוד שלי בחר אקראית לנגן את "את שקט" של אביתר בנאי, מתוך "עומד על נייר".
לא זכרתי שהשיר הזה קיים, אפילו לא זיהיתי את האמן עד שאביתר התחיל לשיר, ובטח שלא זכרתי כמה הוא יפה. עצרתי, התיישבתי על הדשא בפארק ושמעתי אותו שוב. ושוב.
מאז, "עומד על נייר" לא יוצא לי מהאוזניים והוא אלבום מבריק, לא פחות. אז איך יכול להיות שכל מה שאני זוכר מהפעמים הראשונות ששמעתי אותו כשהוא יצא היא תחושה עמומה של אכזבה?
אני לא מצליח לזכור בדיוק מה לא אהבתי באלבום הזה אז, אבל נראה לי שמה שבאמת הפריע לי היא העובדה שזה לא האלבום הראשון.
כן, לאביתר בנאי יש איזה בעיה עם חובבי אלטרנטיב ישראלי. הם מרגישים שהם קצת איבדו אותו.
הוא הוציא אלבום בכורה שחדר לכל מי ששמע אותו מתחת לעור – הפסנתר, הדיכאון, המילים האפלות (אקדח, מישהו?), מדובר בחתיכת מוסיקה די מושלמת. בקרב לא מעט חובבי מוסיקה שאני מכיר האלבום הזה נחשב לאחד מהאלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים, לא פחות.
ואז הגיע האלבום השני, "שיר טיול", והוא היה מצוין ומלא בחיפושים מוזיקליים מעניינים אבל זה לא היה זה.
אחריו יצאו "עומד על נייר" ו"לילה כיום יאיר", ושוב, זה לא זה. במקום פסנתר, אהבות נכזבות וקול שנקרע מעצב, קיבלנו גיטרות, שירים של ארבעה אקורדים וחזרה בתשובה.
בנאי נמצא בתקופה מצויינת בקריירה, זוכה להצלחה אדירה והופך במהירות לקונצנזוס מסדר הגודל של דוד אהוד, אבל עבור רבים מאלה שהתאהבו בו מהאלבום הראשון כל אלבום חדש שהוא מוציא הוא עוד אכזבה.

ככה אנחנו, אוהבי המוסיקה, מכורים להשוואות. רוצים להתווכח על הטובים של השנה, לעשות רשימות, לקטלג, להחליט מה יותר טוב ממה. זה כיף לפעמים, אבל גם קצת בעייתי כשבדרך אנחנו מפספסים המון מוסיקה מצויינת.

כשהשיר התחיל להתנגן לא ידעתי של מי הוא או מאיזה אלבום הוא, וזה לא עניין אותי. לא סחבתי איתי את ההיסטוריה שלי עם האמן, ולא הייתי עסוק בהשוואות ל"תיאטרון רוסי". סתם שמעתי שיר מעולה שריגש אותי כמו שלא התרגשתי כבר הרבה זמן (סתם אני לא מתרגש, אני גבר. אין לנו רגשות, רק אשכים).
אני מכיר אנשים שהצליחו לפספס באותה צורה את כל מה שרדיוהד עשו אחרי OK Computer (חתיכת פספוס רציני), או את כל מה ש Arcade Fire עשו אחרי Funeral.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לקבוע עבור כל אמן שאנחנו אוהבים את נקודות השיא, ופשוט לגשת לכל אלבום כמו לדייט ראשון, טבולה ראסה. בלי "האלבום הכי טוב שלו מאז X" או "לא מגיע לשיאים של Y".
יכול להיות שנוכל ליהנות מהרבה יותר יופי אם רק נעשה את מה שהאמנים האהובים עלינו כבר עשו – נעבור הלאה.