ארבעים לפעמון של מתי כספי

בעשרת הימים האחרונים חפרתי נמרצות בפייסבוק על אחד מהאלבומים האהובים עלי, אלבום הפעמון של מתי כספי. מאחר ופייסבוק זה  מקום ממש גרוע לשמור בו דברים שאתה גאה בהם, הרי לכם המחווה האוהבת והנרחבת ביותר שאי פעם כתבתי לאלבום אחד.


האלבום השני של מתי כספי הוא אלבום שחשוב לי. ולא רק חשוב במובן של יקר לליבי, או בהכרה שלי ביחוסו כאחד מהאלבומים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם בעברית (או בכלל). אלבום הפעמון חשוב לי יותר כמו איבר חיוני. הוא הכרחי. במעבר הדירה האחרון לא הצלחתי למצוא את העותק הפיזי (שאני אפילו לא באמת משתמש בו) במשך שבועיים, וזה אולי דבילי אבל עד שהוא לא נמצא זה הרגיש כאילו לא לגמרי הגענו. כי יש אלבומים שהם צומת מרכזית, כאלה שהפכו מוקדם מאוד לחלק ממך, והסתעפו מהם כל כך הרבה אהבות נגזרות וגלי הדף שקשה להיות בטוח שהיית אותו בנאדם בלעדיהם. השני של מתי כספי הוא כזה, עבורי בכל אופן.

האלבום הזה חוגג 40 השנה, ורציתי לכתוב משהו, או לנסות להסביר קצת למה הוא כל כך גאוני לעיתים כל כך קרובות. תכלס כל מה שבאמת רציתי שזה שכולנו נשמע אותו יחד השבוע, ונהנהן אחד לשני, ונפלוט מדי פעם איזה "וואו" ו"לגמרי".
אז זה יעבוד ככה – כל יום פוסט כאן בעמוד עם עוד שיר מהאלבום הזה, מ"הנה הנה" ועד "הגיטרה נרדמה". אז אם אתם פחות בקטע של מתי כספי, זה כנראה הזמן להתעלם ממני בעשרה ימים הקרובים, או לחילופין זה הזמן לגלות שאתם טועים. בכל מקרה, מתחילים –

הנה הנה

התזמורת מכוונת כלים (פתיחה מעט מטעה עבור אלבום שכמעט כולו נוגן על ידי אדם אחד), מתי כספי מחליף מילה אחרונה עם הטכנאי ואז זה מתחיל, עם מנגינה. אחת מהמנגינות היפות ביותר שידעה המוזיקה הישראלית ליתר דיוק. חליל הצד המרקד שפותח במשחק, ואז הטיפוס הזה המודע לעצמו בבתים, משלב לשלב במעלה ההרמוניה, והמילים שמספרות את הלחן. אהוד מנור יושב עם כספי בחדר ומוודא שהוא חורז את שמות התווים והאקורדים הנכונים.

לרגע אתה עלול לטעות לחשוב שמדובר רק בעוד סיפור קריצה על איך שיר נולד, אבל לא, זה סיפור על איך שיר בורח. אהוד מנור החביא לא מעט הדים של ריקנות באלבום הזה, ו"הנה הנה" הוא ההבנה שבסופו של דבר הכל יוצא מידיך. המנגינות, האהבות, הזמן שזולג בין האצבעות. הכל ישאיר אותך לבסוף מאחור. גם המנגינה הנצחית הזאת שכתבת כבר מזמן לא שלך. היא של כולנו עכשיו, צצה כבר שנים מכל פינה, הנה, הנה.

גוגו

אתה חייב לתהות על גורלו של גוגו. מה קרה אחרי שברח מטראומת המלחמה ללונדון, רחוק מספיק כדי להפוך למי שרצה, אחרי שהתחיל לחייך באנגלית ולאהוב ללא הבדלי דת, גזע ומין.

אתה חייב לתהות על גורלו של גוגו בעיקר כי כספי לא מאפשר לשיר הזה להפוך לבדיחה. רק תקשיבו לגרסה של שלמה ארצי ב”המסע מים אל ים” – היא מוצלחת, אבל הלחן לוקח את השיר למקום הרבה יותר משועשע. אפשר רק לדמיין מה מישהו כמו דני סנדרסון היה עושה עם הטקסט הזה.

הלחן של כספי לעומת זאת, כל הזמן מעט שיכור, חסר יציבות, ובעיקר מלא חמלה על גוגו שרק רוצה לצאת מהמסגרת, ולא מפסיק לחלום על עולם זוהר ופתוח יותר. כספי מאפשר לו להתנדנד על החבל הדק שבין הזהות שלתוכה נולד לבין זאת שאותה הוא רודף, וגורם למאזין לדאוג למה שיקרה לו אם יפול.

אז מה קרה שם כשהפליג על גלים סוערים אל סופו? איזו סערה זו? התמכרות? דיכאון? הריקנות שבקצה ההדוניזם? אתה חייב לתהות.

עיר עצובה

אם הייתי חייב לבחור את השיר האהוב עלי של מתי כספי (ואני לא, תודה) אני מניח שזה היה השיר הזה. יש את השירים שבהם אתה יכול לזהות את מכתבי האהבה של האיש להשפעות שלו. רגעים שבהם הן מגיחות לפני הבישול האלכימי הזה שיהפוך אותן לזהב כל ישראלי – פה ז’ובים, שם סטיבי וונדר, כאן סשה ארגוב. “עיר עצובה” הוא לא אחד מהשירים האלה. אני לא מצליח למקם את מקורות לחן הפולק הרדוף והמשונה הזה, או להבין איך הוא מצליח להיות בלתי צפוי וכל כך מתבקש במקביל. אני רק יודע שיש בדיוק אדם אחד שיכול היה לכתוב אותו.

ואז יש את הטקסט שובר הלב הזה של תרצה אתר על עיר קשה שמכה מבחוץ, מלאה באדם וריקה בו זמנית, ואיך שהבדידות הנוראה הזאת חודרת הביתה.

ואתה יכול להיות אופטימי ולהחליט שבלילה שוכבים במיטות איש ואישה, אישה וזר, כי צריך מישהו להתנחם בו מהרוח הקר, אפילו ללילה אחד. אבל עמוק בפנים אתה יודע שהאיש הזה לא תמיד היה זר, שהרוח הקר היא לא רוח פרצים, ושהאישה שכבר לא מזהה את הגבר ששוכב במיטה לידה כל לילה תהיה חייבת לקום מחר בבוקר רק כדי לשרוד עוד יום נגד עיר עצובה.

יום שישי חזר

כביכול הנקודה הקליטה ביותר באלבום. הלהיט שאתה מזמזם תוך רגע. ו”יום שישי חזר” לחלוטין עובד ככזה, אבל הוא גם חריף ומדכא בזכות הדיוק הכירורגי של אהוד מנור שפותח כל פצע של בליינות נואשת, ושולח את הגיבור לעוד ליל שישי של ניסיונות הסחת דעת מבדידות ממארת. הגבר גבר שיוצא לציד ולבסוף חוזר ללא טרף הביתה למיטה גדולה מדי.

כספי סוחט בהנאה כל טיפת אירוניה כשהוא יורק על גבי מלודיית הפופ המושלמת שלו שורות כמו “אם אני דפוק ומיילל משמע אני קיים”. זה לא מקרה שממש עוד רגע תגיע התמונה ההפוכה בדמות “ברית עולם”, אבל בינתיים אנחנו כאן, והקצב מקפיץ, וליין הגיטרה האייקוני הזה מעלה חיוך, וכלי הנשיפה מרימים אבל אלוהים, איזה שיר עצוב.

ברית עולם

ברית עולם לא אמור עדיין לעבוד כל כך טוב. הוא נכס צאן ברזל, הוא מוסד, הוא חלק מהקוד הגנטי, הוא ברירת המחדל, הכל מובן. אפשר לזהות אותו מתוך שינה, אפשר להכיר בכל מה שנשגב בו, אבל איך לעזאזל הוא עדיין מרגש כל כך גם בפעם האלפיים שתשמע אותו במהלך חייך?

המנגינה השמיימית הזאת, הטקסית כמעט, גובלת בקיטש אבל מתעלה עליו כמו איזו מקבילה מוזיקלית למשפט "זה לא קלישאה אם זה נכון". המנגינה הזאת שהתחילה כאיזה רקע רומנטי אינסטרומנטלי לפסקול של “חגיגה בסנוקר”, שודכה למכתב אהבה כנה של אהוד מנור והפכה לשיר האהבה הגדול ביותר בעברית.

והוא כזה כי הוא לא עוסק באהבה מושלמת מהקופסה, חפה מהקרבה ובלבול. “ברית עולם” הוא שיר אהבה על הכוח לעמוד ביחד למרות שזה פאקינג מפחיד, ולעבור את הדרך הלא צפויה, המתישה, על נתיב לא מסומן של חיים אמיתיים, כגוף אחד. להתעצב ביחד (איזו בחירת מילים מדויקת), להתלהב ביחד, לוותר לאט לאט על כל החרא והקטנוניות עד שנשאר רק גרעין קשה ומצולק אחד, רק אהבתנו.
עד הסוף.

אין שלווה

יש עוד אלבום במדף “קלאסיקה ישראלית” המאובק שמכיל כל כך הרבה שירי בדידות? המעטפת של אין שלווה קלילה וחסרת דאגות כל כך, שקצת כמו במקרה של “יום שישי חזר” היא מאפשרת לך לזמזם בכיף עוד שיר דיכאון.

"אין שלווה" מתחיל כשיר חמוד על חוסר המנוח שבחיפוש אחר אהבה והופך נואש יותר ויותר עם כל בית. אתה מתחיל עם אדם שמחפש את החוה שלו, ממשיך לגלות שהוא מתחיל לשווא עם בחורות צעירות מדי עבורו בחוף הים, ובבית האחרון אנחנו כבר עברנו להטרדת כל מי שהעזה לסרב לדון ז’ואן הזה עם "את רעה" ו"אין לך נשמה מה אכפת לך מה". אבל הי זה הסבנטיז וכולנו ראינו מציצים אז בואו נגיד שזה אמור היה להיות איזה חמישים אחוז פחות קריפי במקור.

תקראו את המילים האלה ותראו שיר בלוז מריר. כספי מצידו מזהה את התקווה הבלתי נלאית (על גבול העיוורת) של הפזמון ובוחר לתת לה תוקף עם לחן פופ כיפי עם נגיעות קאנטרי ופתאום גם אתה מאמין שיש סיכוי שהיא תופיע לפתע פתאום. סוג של קסם.

סוזי דולצינאה

הנשמה האבודה השניה של האלבום הזה, וגם היא, כמו גוגו, מנסה לא לתת לנסיבות או לאנשים אחרים לקבוע מי היא. אז יש לסוזי עוד שנתיים אצל קצין מבחן, והמשפחה לא מבינה איזה כישוף גרם לה להתחיל למרוט גבות ולצאת לדיסקוטק, והיא תמשיף לברוח לאילת (עיר המקלט האולטימטיבית של המוזיקה הישראלית). כל זה לא מונע מכספי לפרוש לה שטיח אדום בדמות בוסה נובה אוורירית שכמו נועדה ללוות בת אצולה ממונקו.

תרנגול חופר בזבל לרגליה של סוזי דולצינאה, אבל מוזיקלית היא כרגע משקיפה אל הים מסיפונה של איזו יאכטה בקריביים. "מי יחזיר את הכבוד של סוזי דולצינאה?" מתי כספי שואל בזמן שהוא עושה זאת בעצמו.

לא ידעתי שתלכי ממני

מתי כספי דחף לתוך אותו אלבום גם את שיר האהבה הגדול ביותר בעברית וגם את שיר הפרידה הטוב ביותר. זה די מוגזם כשחושבים על זה. “לא ידעתי שתלכי ממני”, שבמילות השיר עצמו מועצם מ”לא ידעתי” ל”לא חלמתי”, הוא הרגע הזה בפרידות שנוטים לדלג עליו בשירים – ההלם.

יש אלף שירים על “מי צריך אותך בכלל” ועוד אלפיים על “בבקשה תחזרי”, אבל אף אחד לא מדייק ככה את הרגע שבו אתה פשוט לא מאמין שהיא לא פה. על הימים שבהם אתה מרגיש כמו אחרי רעידת אדמה, לבד בין ההריסות.

זה לא רק השידוך המושלם של הטקסט של אהוד מנור עם לחן הבלוז החומצי של כספי, זו גם ההגשה. יש הרבה בדיחות על כספי חתום הפנים שאינו מביע רגש (רובן שלו), אבל האיש לא צריך לזעוק לשמיים כדי להיות מבצע מרגש מאין כמוהו. הסדקים שהוא חושף בסכר מעבירים יותר מהשיטפון עצמו.

יום יום אני הולך למעונך

השיר הזה הוא כיתת אמן לכל הדרכים בהן לחן יכול להעצים ולתווך שירי משוררים לקהל. כספי בונה על הטקסט הזה, מאיר ומעצים אותו כמו מיטב הבמאים.

יום יום הוא הולך למעונה, ושוב לא אומר דבר. הווידוי ממשיך לבעור בפנים, התגובות האפשריות שלה רצות בראש, אבל האומץ דועך על סף דלתה שוב ושוב, יום יום. כספי מספק גוונים של שיר לכת בצעדים קצובים, נותן לך לחוש את ההליכה הזאת. הוא מדגיש שוב ושוב את "יום יום" מחזק את הטקס הרפטטיבי הזה, ומלחין את אותו מבנה טקסט בדרכים שונות עד שהכל מרגיש כמו מונטאז’ של הזדמנויות מפוספסות ומילים שכמעט נאמרות. אנחנו עוזבים בפייד אאוט במקום אקורד סיום, המצלמה מתרחקת והוא ממשיך ללכת. יום יום.

הגיטרה נרדמה

האלבום שהתחיל בשיר על היחסים בין הכותב ליצירתו נגמר בשיר ערש מלא יראת קודש מהיוצר לכלי שמתרגם את החלומות שלו למציאות. מתי כספי והגיטרה.

שיר הערש העדין והיפיפה הזה הוא בעצם שיר האהבה השני בכל האלבום, לצד "ברית עולם", והאהבה שמובעת בו עזה לא פחות – "היא איתי עד יום לכתי, היא יודעת ביתי ביתה". כספי נשמע כאן חומל ורך כל כך, נזהר לא לשבור את קסם היצירה.

לא תמצאו את הגיטרה בעיבוד הזה, כספי נותן לה לנוח, מילולית.
מודה לה על כל יצירות המופת שעברנו בדרך לכאן,
ונותן לה לחלום על מנגינות חדשות, עד הפעם הבאה. עבור מאזינים כמונו, שמכירים ממרחק ארבעה עשורים את כל היופי שהשותפות הזאת עוד תמשיך ותביא לעולם, זה מרגש מעט יותר.

8 תגובות על ״ארבעים לפעמון של מתי כספי״

  1. מעטים מכירים את הגאונות של כספי בפרשנות והבנה של טקסט לעומק, ואת היכולת שלו להלביש לכל טקסט מנגינה בדיוק למידותיו.
    לכל נהניתי כל כך מהפוסט המקסים הזה. תודה!

    אהבתי

  2. מעולה. האהוב עליי הוא כנראה ״לא ידעתי שתלכי ממני״, אם כי בימים עליזים יותר ״הנה הנה״ גונב אותו בלי בעיה. תודה על הפוסט הזה!

    אהבתי

  3. שיריו מלווים אותי מנעוריי או נכון יותר אני מלווה ועוקבת אחריו. ריגשת 🙂

    אהבתי

  4. כולם. ואולם!! ברית עולם איתו נכנסים זוגיות רבים לחופה הוא ה-נכס צאן ברזל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s