קאנטרי מעולה 2016, חלק ב'

לאבחנות מרתקות על קאנטרי עכשווי וחמישה אלבומים מופלאים נוספים מהזמן האחרון, פנו לחלק א'. כדי להכנס למערת הגמדים עברו לעמוד 56.


Robert Ellis – Robert Ellis

קשה לדחוס את רוברט אליס לקופסת הקאנטרי כי המוזיקה שלו הרבה יותר כל אמריקאית מזה. נקודת המוצא שלו אולי נמצאת עמוק בגבולות הז'אנר אבל בימינו יהיה יותר הוגן לקרוא לאיש סינגר סונגרייטר שעושה לרגעים רוק, קאנטרי, בלוגראס, אמריקנה וסופט רוק סבנטיזי שלווה במידה שווה מפול סיימון, פליטווד מק וסטילי דן. החיבה שלו לכתיבת שירים נקייה ומהוקצעת מהסוג הזה קצת מרחיקה אותו מהקהל האלטרנטיבי (בואו נקרא לו אני לשם העניין) שבדרך כלל מחפש את נקודות החיבור שלו לקאנטרי בצלילים מלוכלכים יחסית, עם מילים שבורות שאנחנו פורטים מייד להוכחה של כנות. אליס, לעומת זאת הוא כותב מחושב מאוד. המילים האלה נבחרו בקפידה, כל מלודיה שויפה היטב מכל שארית של צליל מיותר והתוצאה הייתה יכולה להיות סניטרית ומשמימה אבל האלבום הזה הוא הכל חוץ מזה. יש כאן עושר מוזיקלי מרשים ואת התחושה הכללית שאתה בידיים של איש מקצוע, אבל בבסיס הכל עומד סט שירי פרידה כאוב אנושי ומריר.

 ב"California" הפליטווד מקי, אליס לוקח את נקודת מבטה של אישה שעברה לעיר שכוחת אל בעקבות האהבה, ואחרי שאהובה עזב מנסה להבין מה הצעד הבא. "אולי אעבור לקליפורניה עם החלק הלא שבור של ליבי, אולי אתאהב שוב יום אחד, אבל אני לא עוצרת את נשימתי". או ב-Drivin'  על הגבר ששורף את זמנו בנהיגה ושיחות סרק רק כדי לא לחזור הביתה לנישואים מתים. "אני יודע שאת בחדר למעלה ואני כאן רואה טלוויזיה בסלון, מנסה להבין איך להיות כל כך קרוב אלייך ולהרגיש כל כך רחוק". השירים האלה נעימים ומלטפים ובו זמנית מעוקרים לחלוטין מתקווה לסוף טוב. הוידויים של אליס תמיד נשמעים רק בראשן של הדמויות האלו. כל מרוסקי הלב שלו לעולם לא אומרים דבר או נוקטים צעד, רק נותרים כלואים במעטפת חיצונית שלווה ועגולה, וזה בדיוק מה שהופך את האלבום הרביעי של רוברט אליס לאחד מהאלבומים העצובים והיפים של השנה.

Dave Cobb – Southern Family

למפיק דייב קוב היה חלק לא קטן ברנסנס כותבי השירים של הקאנטרי בשנים האחרונות. הוא הוציא דברים נפלאים מכריס סטייפלטון, ג'ייסון איזבל, סטרג'יל סימפסון, שוטר ג'נינגס ועוד רבים וטובים. הוא במידה רבה עזר להגדיר את הסאונד הלא מלוטש הזה שנשמע נאמן הרבה יותר לאמנים כמו ג'ון פריין מאשר לגארת' ברוקס. אלבום הקונספט הכללי יחסית הזה – סיפורים משפחתיים אישיים של נבחרת אולסטארז של אמנים – מרשים כהפגנת כוח של קוב על תקן המפיק המארח כעוגן מרכזי בקאנטרי העכשווי (או לפחות בקצה האיכותי שלו), אך הוא מרשים אף יותר כיצירה אחידה באופן מפתיע יחסית למספר האמנים שלקחו בה חלק. כמובן שהפורמט עצמו לא מאפשר לייצר איזו הצהרה עם ערך מצטבר אבל כמו שקוב עצמו אמר, הכל הסתכם בלא יותר מחשק אנוכי שלו לשמוע את סטייפסלטון ואיזבל באותו אלבום. הוא צדק, זה באמת ממש כיף.

Sara Watkins – Young In All The Wrong Ways

 הכנרית/זמרת/כותבת/בחורה אדירה באופן כללי שרה ווטקינס התחילה את הקריירה בגיל מאוד צעיר כחלק משלישיית הבלוגראס פורצת הדרך ניקל קריק עם אחיה שון ונגן המנדולינה הגאון כריס ת'ילי (שכיום מוביל את הפאנץ' בראדרס המופלאים). מאז היא הספיקה להוציא שני אלבומי סולו, ועוד אחד של קאברים עם סופרגרופ של אורחים מוכשרים מתוך המופע/פודקאסט החודשי שלה The Watking Family Hour, ועדיין הקול שלה ככותבת שירים נשאר קצת מאופק ומנומס מדי. לא ש- Young In All The Wrong Ways, הוא איזו סערת יצרים אבל הוא כן האלבום הראשון של ווטקינס שבו היא נשמעת בטוחה וגאה לחלוטין במי שהיא.

מוזיקלית אפשר לשמוע איך היא יושבת על הקו שבין ההבנה העמוקה שלה בבלוגראס וקאנטרי מסורתי, לבין ההשפעות של כותבי שירים מסצינת הפולק פופ של אל איי (שעם רובם היא שיתפה פעולה לא פעם וגם מתארחים כאן) כמו ג'ון בריון, איימי מאן, מייקל פן ופיונה אפל. ווטקינס תיארה את האלבום הזה כאלבום פרידה מעצמה וככה בדיוק זה נשמע. אלה שירים על הכרה כנה בתבניות שאתה חוזר עליהן לשווא, ויתור על מערכות יחסים שמזיקות לך ויציאה אל הלא הנודע. הנחישות החדשה הזאת הולמת מאוד את שרה ווטקינס.

Margo Price – Midwest Farmer's Daughter

מרגו פרייס היא אולי האמנית עם הכי הרבה באז פיצ'פורקי מכל מי שהזכרתי עד עכשיו, או לפחות בתיקו היפסטרי עם סטרג'יל סימפסון ומאוד ברור למה. היא מסמנת וי על המון קופסאות ברשימת "קאנטרי לאנשים שלא אוהבים קאנטרי". היא מזכירה לרגעים את לורטה לין או את האלבומים הראשונים של דולי פרטון (ולאהוב קאנטרי וינטג' זה לגיטימי), היא חתומה בלייבל של ג'ק וייט (ולכן מצדיקה סיקור) וסיפור חייה רצוף הטרגדיות שמפורט בשיר הפותח המדהים Hands Of Time מובא לא פעם בסיקורים של האלבום הזה כאיזו הוכחת אותנטיות עצובה, מה שמאוד מזכיר את סוג המחמאות שגם איימי ויינהאוס זצ"ל זכתה להן בזמנו. אה ואלבום הבכורה שלה די מעולה. זה גם עוזר.

זה אולי אלבום בכורה רשמי, אבל פרייס רחוקה מלהיות אמנית צעירה או לא מגובשת. יותר מעשור שהיא מנגנת קאנטרי קלאסי במזרח נאשוויל (בלהקת הליווי שלה בזמנו ניגן אחד סטרג'יל סימפסון דרך אגב וזאת הפעם המאתיים שאני מזכיר אותו בפוסט הזה), הוציאה אלבום ב-2010 כחלק מלהקת Buffalo Clover, והיא יודעת בדיוק מה הצליל שלה. לא כל הרגעים כאן חזקים באותה מידה ופה ושם פרייס קצת נעלמת לתוך שחזור צלילים שהגיעו לפניה, אבל אי אפשר להתעלם מהקול הממגנט שלה ומהגישה הישירה שלה ככותבת שירים. אז אל תתעלמו. כי אמרתי שאי אפשר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s