קאנטרי מעולה 2016, חלק א'

שנת 2016 רק עברה את קו האמצע והיא כבר שנה כמעט חסרת תקדים בכל מה שקשור לריליסים ענקיים. ביונסה, רדיוהד, קניה, דרייק, צ'אנס, ריהאנה, אם תרצה השם אולי גם פרנק אושן יואיל בטובו לשחרר משהו – השנה הזאת די עצומה. מה שאומר שאנחנו עלולים לשכוח לדבר עליה כשנה של קאנטרי מבריק. אנחנו עוד רחוקים מאוד מסיכומי סוף שנה, ואני די נחרד שאני קצת משתף פעולה כאן עם המוטציה החדשה הזאת של סיכומי אמצע שנה (כאילו שהדירוגים של הסוף לא היו מיותרים מספיק), אבל אני מרגיש צורך לקחת רגע להזכיר כמה קאנטרי מעולה יצא בחודשים האחרונים. מהר מאוד גם הבנתי שאני לא אצליח אפילו להכיל את הכל בפוסט אחד.

2016 היא רגע נהדר בקאנטרי כי היא מרגישה כמו נקודת הרתיחה בתגובת הנגד לכל המחלות שתקפו את הצד המיינסטרימי יותר של הז'אנר בעשור האחרון. אחרי שהז'אנר העביר את שנות השמונים והתשעים כאי מבודד ונטול כל קשר לעולם הפופ הרחב יותר שסביבו , עלה בשנות האלפיים לדומיננטיות דור של אמנים שמעוניין בהפרטת הז'אנר לכדי תעשיית להיטים עם יחסי חליפין בריאים פחות או יותר עם עולם הפופ הרחב. אין שום דבר רע בזה, אבל בדרך לשם עבר המיינסטרים קאנטרי רידוד לכדי כמה תבניות משעממות עד אימה של טנדרים, בירה קרה ובנות אלמוניות עם ג'ינס צמוד. אין עלוב יותר מכל השירים על "אצלנו בדרום יודעים ללכלך את הידיים בעבודה קשה ביום ולחגוג כל הלילה" שמושרים מפי זמרים עם תספורת שעבדו עליה שלוש שעות הבוקר וכתובת עדכנית באל איי.

כמו תמיד ברגעים כאלה, נוצר איזה צורך עמוק באלטרנטיבה ובמקרה של קאנטרי מדובר באלטרנטיבה מעניינת במיוחד כי היא מהווה במידה רבה דחיפה חזקה חזרה לעבר הקאנטרי ה"אמיתי", או המסורתי יותר. כזה שנשען יותר על כתיבת שירים וסיפור סיפורים, ומלא יראת כבוד לנפילי העבר של הז'אנר. אמנים צעירים כמו זק בראון, ברנדי קלארק, קייסי מסגרייבס וג'ייסון איזבל זכו להצלחה סבירה בזכות מיתוגם כאנטיתזה להמנוני המסיבות השטוחים שברדיו. כל הסיפור הזה מקביל מאוד את הצורך שנוצר בישראל להעלות על נס מוזיקה מזרחית "אותנטית" עמוקה יותר ונאמנה לאבות הז'אנר, ואותו דיון אמריקאי על מה זה קאנטרי אמיתי יושב אחד לאחד על הויכוח הארוך בארץ על האם המזרחית הפופולרית היא סתם פופ טורקי מיובא ואם כן, למה זה משנה בכלל. זה מעט משונה שהאלטרנטיבה במקרה הזה לא מנסה בהכרח לפרוץ את חוקי הז'אנר, אלא דווקא להזכיר לו את המקורות. התהליך הזה לא התחיל השנה, אבל הפריחה שלו מתבטאת גם בים של אלבומים מעולים בטווח קצר מאוד של זמן ויש לי חשק להמליץ על כמה מהם.

Robbie Fulks – Upland Stories

כבר עשרים שנה שרובי פאלקס מוכר בעיקר כגיבור אלט קאנטרי עם מעט מאוד סבלנות לקלישאות ובולשיט והמון זעם פאנק בריא, אבל האמת היא שאני כבר לא רואה סיבה להמשיך להתייחס לשירים של פאלקס כאלטרנטיבים. לאיש יש איזו הבנה אמיתית של מה שיר קאנטרי טוב מסוג לעשות, והוא נאמן להבנה הזאת. זאת לא אלטרנטיבה, זאת המהות. האלבום האחרון שלו הוא שיא קריירה שאולי יכול להשמע רגוע ומסורתי על פני השטח אבל מכיל כמה מהשירים החריפים, המדויקים והמרגשים ביותר שהאיש אי פעם כתב. נקודת המבט הזאת של איש משפחה חד אבחנה בשנות ה-50 לחייו מרעננת עד אין קץ בתוך ים של מוזיקה חדשנית כביכול שלא מפסיקה לתעד את החוויה המרתקת של להיות בן עשרים בברוקלין.

אז יש כאן מצד אחד שירים שוברי לב כמו זה של האב המזדקן שמתגעגע לימים שבהם הילדים עוד שרו ביחד בבית ב"Baby Rocked Her Dolly", או את "Needed" על הריון בלתי צפוי ועל הרגע שבו צריך להתבגר ולקחת אחריות (ושיר שגרם לי מילולית לדמוע ברכבת), ומצד שני ביקורת נוקבת כמו "America Is A Hard Religion". יש כאן כל כך הרבה שורות מושלמות ותמציתיות, ופאלקס הוא באמת כזה מספר סיפורים בחסד שקל להתעלם מכך שגם המוזיקה כאן היא נהדרת בפני עצמה ועשירה הרבה יותר שנדמה בהאזנה ראשונה. לפאלקס יש המון כלים בארסנל והוא משתמש בהם במומחיות – יש כאן בלוגראס ופולק והונקי טונק ואמריקנה והכל מדויק ויפיפה. להשתמש במילה קלאסיקה על אלבום שיצא השנה זה די דבילי אבל זאת המילה שלא מפסיקה לחזור אלי כשאני מקשיב לאלבום הזה.

Sturgill Simposon – A Sailor's Guide To Earth

לא מעט מבקרים הכתירו השנה את סטרג'יל סימפסון כנער הזהב של הקאנטרי האלטרנטיבי. זה טקס די קבוע שבו כולם בוחרים את אלבום עלה התאנה שאותו הם מתכוונים לשלוף כדי להוכיח שהם אוהבים ז'אנר שלא מעניין אותם ועל כן מבורכים בטעם עשיר ומרתק. בכל מקרה, סימפסון הוא בחירה מצוינת למטרה הזאת, גם כי האלבום השלישי שלו מעולה ושאפתני וגם כי קל מאוד לאהוב אותו אפילו  בלי להיות חובב גדול של הסגנון. יש לכם כאן קצת עיבודי סול באווירת אוטיס רדינג עם הנשפנים הנהדרים של הDap Kings, וקאבר די מופלא ל-In Bloom של נירוונה, וקונספט שאפתני שממסגר את האלבום כמכתב מאב בחיל הים האמריקאי שכותב לבנו התינוק ואשתו. בנוסף יש לכם תשעה שירים מצוינים שלא כורעים תחת העומס של הקונספט וההפקה.

מה שבאמת נהדר באלבום הזה הוא עד כמה הוא שונה מהאלבום הקודם והנהדר לא פחות של סימפסון, "Metamodern Sounds In Country Music". מהטריפ הקודר של האלבום ההוא לאהבת החיים והעושר של האלבום הזה, סימפסון מתגלה כאמן עם רוחב יריעה מרתק ואני מת לשמוע מה הוא יעשה עכשיו.

Maren Morris – Hero

 מיירן מוריס היא כנראה ההצלחה המסחרית הכי גדולה ברשימה הזאת והיא הצלחה מאוד מוצדקת. היא עושה פופ קאנטרי נהדר שמושפע באופן מאוד טבעי גם מפופ, היפ הופ ואר'נ'בי. כמו בסינגל החדש שלה Rich, שכולו יושב על בדיחת "אם היה לי שקל על כל פעם שיצאת אפס הייתי עשירה" אבל באופן חמוד וכיפי, והפזמון שלו הוא כולו פנטזיית חומרנות הישר מקליפ ראפ קלאסי.

מוריס היא זמרת מצויינת שהיתה יכולה להיות כוכבת פופ כל אמריקאית אם רק היה בא לה, אבל לפני הכל היא כותבת שירים מקצוענית שמושפעת באופן שווה מג'וני קאש, קייטי פרי וביונסה. המיינסטרים קאנטרי הוא שמורת טבע הרבה פחות מסוגרת בשנים האחרונות, אבל יש בו מעט  מאוד כוכבים שמצליחים למזוג פנימה בכזה חוסר מאמץ השפעות מז'אנרים רחוקים בידיעה מלאה ששיר טוב זה שיר טוב זה שיר טוב. לכוכבת הקאנטרי האחרונה שידעה לעשות את זה קוראים טיילור סוויפט.

Parker Millsap – The Very Last Day

פארקר מילספ בן ה-23 הוא מהקולות הצעירים הכי מבטיחים באמריקנה כרגע שזה דבר מאוד "כתב מוזיקה" להגיד אבל זה גם נכון.  הוא כותב שירים די יחודי ונגיע לזה אבל הדבר הראשון שממגנט בילדון החיוור הזה הוא הקול שלו. לבחור יש גרון חרוך אבל ורסטילי שיכול לגרום גם לשיר שמרני יחסית להשמע כמו התפרצות יצרית. זה קול מושלם לזעוק איתו את סוף העולם, מה שהולם במיוחד את האלבום השלישי והמעולה של מילספ, The Very Last Day. זה לא בדיוק אלבום קונספט, אבל כל השירים האלה בין אם הם עוסקים בכך ישירות או בעקיפין די מושלמים לביצוע על רקע ענן פטריה אטומי. מין קאנטרי גותי מלוכלך לימי האפוקליפסה.

שיר הנושא האובדני משהו מקבל את סוף העולם בשמחה, ונדמה שלא מעט מהדמויות האחרות שמילספ מתאר בחמלה היו מזדהות עם הסנטימנט. פצוע המלחמה ששודד תחנת דלק ב"Hands Up", הבחור שמאבד מחדש את אהובתו בכל פעם שהשמש הקנאית שוב עולה ב"Jealous Sun", או בן הכומר הגיי שרק מתחנן להכרה מאביו באחד מהשירים היפים ששמעתי השנה, "Heaven Sent". בלב ז'אנר שמרני כל כך שבו אפילו רמיזה עדינה לכל דבר שאינו נוצרי לבן וסטרייטי נחגג בביקורות כחתרנות מרשימה, מילספ מתעלם מכל תבנית ולא לוקח חלק במשחק הזה. הוא פשוט כותב בישירות וכנות שצריכה להיות מובנת מאליה על אוסף שלם של אנשים שבורים ואז הוא שר לזה את הצורה.

Aubrie Sellers – New City Blues

אוברי סלרס מצאה צליל מעולה לאלבום הבכורה שלה שמשמח אותי ברמה בסיסית. זה מין גראז' רוק באווירת הבלק קיז שמעורבב עם כתיבת קאנטרי נאשווילית קלאסית ושנונה וקצת רוקבילי מלמעלה. היא קוראת לזה גראז' קאנטרי וזה עובד ממש טוב בעיקר בשירים שבהם היא נשמעת כאילו היא עומדת לרדת מהפסים. לדוגמה בשיר Sit Here And Cry שבו סלרס לא מתכוונת להפסיק לבכות עד שאהובה יחזור, ולא ממש ברור אם הוא רק הלך למכולת. זאת בחירה הפוכה לחלוטין מדמות הבחורה הקשוחה במגפיים שהיית מצפה לפגוש במקרים כאלה וחוסר הפאסון הזה עובד נהדר. סלרס היא די אצולה בז'אנר – היא הבת של לי אן וומאק המופלאה/צ'יזית/מופלאה שוב ואפשר לזהות קצת מהאיכויות הקוליות של וומאק בעיקר בבלדות. New City Blues יכול היה להרוויח מקיצור בכמה שירים, ולא מדובר באיזו הפגזה רגשית מלאה באבחנות דקות אבל הוא ממש ממש כיף, וכיף זה עניין חשוב.

2 תגובות על ״קאנטרי מעולה 2016, חלק א'״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s