האלבום הגרוע ביותר בעולם: ילדת הבת מצווש

בפרקים הקודמים: אמרי החליט לסבול בשביל כולכם ולמצוא את האלבום הגרוע ביותר בעולם. הוא קצת כמו ישו כשחושבים על זה.


האמת שכבר התחלתי לכתוב לכם על תועבה אחרת לחלוטין והכל התקדם באופן מענה כצפוי כשפתאום קפצה לי לראש שאלה נוראית פריס הילטון לא הוציאה אלבום פעם?

כן. התשובה היא כן ועכשיו אני צריך לחיות איתה.

למי שבחר לשכוח, פריס הילטון היא סלבית במקצועה שכיכבה בתחילת שנות האלפיים עם חברתה ניקול ריצ'י בתכנית ריאליטי שתיעדה את כל הדרכים שבהן הן יכולות להיות בנות האנוש האיומות ביותר בעולם ולהרוס למגוון רחב של אנשים פחות עשירים ולבנים מהן את השבוע. זה היה להיט. היא גם הופיעה במספר סרטים וקלטת מין אחת, באופן כללי סימלה באותה תקופה את תחתית החבית של תרבות הפופ והשיקה אלף כתבות מקוריות על "לאן הדרדרנו". אלה כמובן היו ימים תמימים יותר שבהם עוד לא ידענו שהילטון היא רק הקדמה לקראת שלב הבוס נגד מפלצת הקרדשיאן מרובת הראשים. עוד דבר שהאנשים שתפעלו את הילטון שכנעו אותה שהיא יכולה לעשות זה לשיר שירים, וכך ב- 2006 (הי, חגיגות העשור!) הזדחל לאוויר העולם אלבום הבכורה שלה, Paris, שאותו אני מתכוון לסבול היום.

קשה מאוד לכתוב על האלבום הזה בלי להרגיש סקסיסט כי הילטון הוציאה אלבום שעוסק כולו בדרגות שונות של משיכה אליה. היא הייתה יכולה להיכשל באופן לא פחות נחרץ גם עם איזו בלדת פרידה, או המנון עאלק חתרני על הריקנות של חיי הסלב, או עוד אחד משירי ה"אוי אוי אוי הפפראצי רודפים אחרי כל הזמן" שאנשים כמוה מנפקים מדי פעם. אני בטוח שגם הם היו איומים לפחות כמו השירים שנכנסו לאלבום הזה, אבל לפחות היה קצת מגוון. היא אפילו לא מנסה. אני רק מדמיין את כל הכותבים והמפיקים המדוכאים (לא פחות מ-12 מפיקים מעורבים בתקרית הזאת) שרק מנסים לדלות איזו פיסת אישיות מפריס הילטון במטרה לכתוב משהו מנקודת המבט המעורפלת שלה, ומסיימים שוב עם אותו שיר משמים על כמה שאני לוהטת, וכולם רוצים אותי, אבל אני רוצה אותך. ו"באותך" אני מתכוונת אליך הו מאזין מחוצ'קן שאותו התעשייה הצליחה לשכנע שאני סמל מין.

רק תראו את זה:

כולם מסתכלים עלי אבל זה בסדר אני אוהבת תשומת לב

כל פעם שאני מסתובבת הבנים רבים עלי

כל האחרים רוצים לקחת אותי לסיבוב אבל כשאני הולכת מדברים על התאבדות

האם אתה יכול להדליק אותי?

אתה מסתכל עלי ואני רואה את ההשתקפות שלי

לעולם לא תלכי יום בנעלי

אני יכולה לעשות מה שהיא עושה כל כך יותר טוב

הלילה תוכל לגלות שאני נערת חלומותיך

את פיסת השירה המודרנית הזאת גיבבתי משמונה שירים ש-ו-נ-י-ם מהאלבום הזה והפסקתי בשמונה רק בגלל החשש לכניסה לקומה. זה כל מה שיש לפרסונה המשונה הזאת של פריס הילטון להגיד. זה אולי גם מסביר למה היא מעבירה חלק נכבד כל כך מזמן הריצה של האלבום הזה בגניחות. האלבום הזה הוא חמישים אחוז גניחות יחום, ואין שום דבר סקסי באף אחת מהן. זוכרים את האפליקציות הישנות האלה שהיו מין לוח שעושה כל מיני קולות של פלוצים? אז זה נשמע כאילו מישהו סימפל את הילטון נאנחת בחוסר עניין לתוך אפליקציה כזאת ולחץ עליה אקראית כל כמה שניות. בין לבין פריס גם תפלוט איזה "That's hot" כי אחד מהקטעים של הילטון בזמנו היה לציין כשמשהו חם. אוי, והיא גם לפעמים מלחששת את שם המפיק בתחילת השיר, כי למיטב הבנתה ככה אמורים לעשות במוזיקה של שחורים ופריס הילטון אוהבת לשמור על זה אמיתי.

השיר הכי טוב בהפרש אדיר באלבום הזה הוא הסינגל Stars Are Blind שגיליתי היום שאני עדיין זוכר את הפזמון שלו בעל פה ותפסיקו להסתכל עלי ככה. זה שיר רגאי פופ די חמוד שיכול להיות אחלה רקע לבית המרקחת הקרוב לביתכם, ואם פשוט היו נותנים אותו לגוון סטפאני שאותה הילטון מנסה באופן די נואש לחקות כאן זה היה אפילו יותר בסדר. עוד מתבלט השיר Jealousy  שהוא החלק הזה בריבים של בנות שבו מישהי נותנת את מכת המוות של "הקנאה שלך בי עושה אותי כה עצובה", אבל עם לחן די בסדר. באופן מוזר הרגע הקשה ביותר באלבום הזה הוא דווקא קאבר. הילטון מתעללת ב-Do You Think I'm Sexy של רוד סטיוארט ביעילות של האינקוויזיציה הספרדית.

מעבר לזה, יש כאן מעט מאוד מוזיקלית. הכל נשמע כמו הדים חלושים משירי פופ טובים יותר. כמו השירים שהייתם מקבלים בלי שביקשתם על נגני MP3 זולים, ומוחקים בהזדמנות הראשונה. יחסית לכסף שאני מניח שהושקע כאן,כל המפיקים האלה לא יכלו להתאמץ פחות. הכל מרגיש דל מאוד. כמה סינטיסייזרים, איזה תכנות תופים בסיסי ולא הרבה יותר. רוב התקציב הלך על אוטוטיון אני מניח. בכלל זה אלבום הפופ הכי חסר אנרגיה שפגשתי. הוא פשוט שרוע לו שם, עטוף בהפקות שעלו הרבה יותר מדי וממלמל לעצמו בעייפות "כולם רוצים אותי…". אולי בכל זאת הצליחו לתפוס כאן משהו מהתמצית של הילטון.

האלבום הזה בהחלט יכול לגרום לבנאדם לפתח כבוד מחודש לבריטני ספירס, שהיא פחות או יותר אב הטיפוס של מה שהילטון קיוותה לעשות כאן. ההבדל הוא שספירס, או מי שלא ממקם אותה מדי פעם בתוך אולפן הקלטות, מקבלת לא מעט חומרים טובים שמשרתים באופן מושלם את מה שהיא יודעת לעשות. אמנם מה שהיא יודעת לעשות זה מעט מאוד, אבל אחרי שיר או שניים של פריס הילטון אתה מבין שגם הדבר הזה, ג’יבריש פופ סקסי לאנשים שלא עשו סקס, דורש כישרון ועדיף להשאיר אותו למקצוענים. ליד כל כוכבת פופ אמיתית השירים של הילטון נשמעים כמו נאמבר שאיזו ילדה הכינה לבת מצווש. היא ממש בסדר, התאמנה והכל, וכל הכבוד להורים ששילמו על כל הרקדנים האלה, אבל יש מצב לקבל כבר את הפרגית בפילו שלי ולעוף הביתה?

גזר הדין

האמת היא שציפיתי לשנוא את האלבום הזה הרבה יותר, אבל אני בעיקר משועמם. אין כאן יותר מדי מה לתעב מאותה סיבה שאין כאן מה לאהוב. כי פשוט אין כאן. בא לי לקחת את השירים האלה חזרה לימי ה-TRL התמימים ולתת להם לרוץ חופשי בסביבתם הטבעית. הם אמנם תמצית הכלום, אבל הם לא מזיקים. אז אפשר להתעצבן על ההנחה המובנית שבבסיס האלבום הזה, שיש אנשים שיקנו את היצירה העצלה של בחורה חסרת נוכחות או כישרון ששרה שירים שאף אחד לא טרח לכתוב רק בגלל שהיא בטלוויזיה וגם יש קליפ עם ביקיני. אבל אפשר גם לחשוב על כל הפעמים שמעגל הטפילים שלה הבטיח לה שהיא שרה מדהים ושהשירים הורסים ושמדובר ביצירת מופת, ולחשוב שאולי היא קצת האמינה להם ואז להיות קצת עצובים. כך או כך, המסע ממשיך.

 *כרגיל, הצעות לאלבומים איומים יתקבלו בעצב בפייסוש (ותודה לכל הסדיסטים שכבר תרמו את חלקם).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s