האלבום הגרוע ביותר בעולם : התינוק הזועם

בפרקים הקודמים: אמרי קיבל על עצמו את שליחות הגורל למצוא את האלבום הגרוע ביותר בעולם. כחצי שעה מאוחר יותר אמרי התחרט על הרעיון האידיוטי הזה אבל זה כבר היה מאוחר מדי.


הפעם החלטתי לנסות לשרוד אלבום שמסמל עבורי את התקופה הנוראה ביותר שראתה המוזיקה הפופולרית בימי חיי – הנו מטאל. אני לא חשוב שיש תחושה נוראה יותר עבור חובב מוזיקה שחש עצמו אלטרנטיבי (בימים האחרונים שהמילה הזאת עוד היתה בשימוש סדיר)  מאשר כשחצי עולם מחליט שגם הוא רוצה לשחק ב"אלטרנטיבי" אבל עושה זאת דרך מוטציות גרוטסקיות על צלילים שאתה מחבב. המוטציה שלנו להיום היא אלבומם של לימפ ביזקיט, Chocolate Starfish and the Hot Dog Flavored Water.

אני חייב להתעכב רגע על השם המתועב הזה, כי אני שמעתי היום אלבום ששמו מתחיל בדימוי קורע מצחוק בעיני עצמו לחור תחת.  כן. ביררתי בשבילכם גם את עניין מי הנקניקיות ומסתבר שזו בדיחה פנימית מופלאה של העוגיות הצולעות, שנתקלו פעם ראשונה בחיים במים בטעמים וחשבו איזה קטעים אם היו גם מים בכל מיני טעמים מצחיקולים כמו נקניקיות, חחחח בואו נכניס את זה לשם האלבום כי אין משמעות לכלום והקיום הוא סבל חחחח. בקיצור ח'5 הכי שולטת בשכבה ואתם מוזמנים להעביר את שארית חייכם עם פיסת הטריוויה הזאת בראש.

כמה כיתה ח' כבר אפשר להיות? ככה – האלבום הזה מתחיל באינטרו של קול רובוטי מהעתיד:

THIS IS NOT A TEST THIS IS REALITY

WORLD WIIIIIIDE

WHOSE IN DA HOUSE

WHOSE IN DA HOUSE

LIMP BIZKIT IZ IN DA HOUSE

ואז נכנס הביט המעפן ביותר בעולם באדיבות די ג'יי הבית DJ Lethal שקיבל את שמו בזכות היכולת שלו להתנקש באופן כל כך יעיל בכל מה שטוב בהיפ הופ. בשלב הזה כבר ברור שמדובר בטוען רציני מאוד לכתר.

אבל הכוכב האמיתי כאן הוא ללא ספק המנהיג הבלתי המעורער פרד דרסט. אף אחד מעולם לא הצליח יותר עם פחות כישרון. הקול של האיש הוא פצירה על המוח ובאלבום הזה הוא שר, עושה ראפ וכותב, והוא כל כך גרוע בכולם שזה באמת מפעים. מולטי נו-טאלנט. זה אלבומם השלישי של לימפ ביזקיט ובשלב הזה הביטחון המוגזם של דרסט ביכולותיו ליצור משהו שעונה להגדרה של מוזיקה הוא מוחלט. כאילו שהוא התחפש בשביל הצחוקים באיזה סוף שבוע ל"אמן" ומשום מה העולם קנה את זה והוא מצא את עצמו קבור תחת הר של כסף וציצים אז הוא התחיל להשתכנע שהוא גאון, או לפחות מישהו שאמור אי פעם להתקרב למיקרופון. כבר על השיר הראשון הוא מצטט את Closer של ניין אינץ' ניילז כי זה יותר קל מלכתוב פזמון, עם שינוי אחד – הוא מחליף את "God" ב"Me". אין לי מה להוסיף על זה.

אם צריך לזקק את הנושא של כל שיר של לימפ ביזקיט אי פעם אפשר לקחת את השורה שפותחת את Full Nelson – "למה כולם תמיד מציקים לי?". אני אסביר. יש אצל פעוטות, בסביבות גיל שנתיים, מין תופעה נהדרת שנקראת טנטרום. קוראים לזה טנטרום כי התקף זעם פסיכוטי עלול להבהיל הורים לעתיד. מה שקורה בגדול בטנטרום זה שהפעוט בעל החיים המושלמים שבהם כל צורך או חשק שלו מתגשם פחות או יותר מיידית, מוצא את הסיבה המפגרת בעולם להתעצבן ואז מתחיל מיד לצרוח, לבכות, להתפתל ולרקוע בעוצמות שגורמות להוריו לשקול להזמין כומר. האלבום הזה הוא טנטרום של שעה ורבע ופרד דרסט הוא תינוק שמן בן 30 עם כל פריבילגיה אפשרית שאוהב לכעוס על איזה דיכוי לא קיים ואז ליילל עד שמרגיעים אותו עם עוד מיליון דולר. "למה כולם תמיד מציקים לי?"

פרד אוהב להצהיר המון שהוא לא מתכוון לאכול יותר חרא, ושהפעם הוא יוציא הכל, ושהוא לא מתכוון לסבול את זה יותרלאף אחד אין מושג את מה הוא לא מתכוון לסבול יותר, ומי זה ה”הם” שמנסים להאכיל אותו חרא. אני לא חושב שגם פרד יודע. פה ושם הוא גם מכניס איזו ירידה על כוכבי פופ כמו כריסטינה אגילרה, שזה משהו שהיו עושים הרבה בתקופה ההיא כדי להוכיח חתרנות אמיתית, וכי איך היא מעיזה בכלל להיות טובה בעבודה שלה בזמן שיש אנשים כמו פרד שחיים בפחד תמידי מהרגע שבו כולם יתפכחו מהרעיון המגוחך שהוא אמור להיות כוכב. לפעמים זו גם סתם בחורה חסרת פנים שהורסת לפרד את החיים כי היא לא רצתה לבזבז את חייה על המתבגר המטופש הזה אז שמישהו יכניס כבר עוד ריף דיסטורשן סטרילי ומשעמם דחווווף.

האמת שהחברים בלימפ ביזקיט שהם לא פרד דרסט לא מזיקים במיוחד. יש כאן נגנים טובים מאוד מסוגם. לדוגמה בשיר הזה שהם עשו ל"משימה בלתי אפשרית 2". זה בסך הכל שילוב ממש נחמד של הנעימה המפורסמת לתוך שיר בסגנון הזה, אבל אז פרד פותח את הפה הגדול והמטומטם שלו ומכסה את השיר בשכבה עבה של בלתי נסבל.

רגעי ההקלה היחידים מגיעים כשדרסט משלם מספיק כסף לכמה ראפרים שיסכימו לעמוד לידו, כנראה בתור עדות אופי לכמה שהוא לגמרי ראפר אמיתי ולא ונילה אייס עם פדאל דיסטורשן. אז אפשר להיתקל לרגע או שניים בכמה בתים עצלים של אקזיביט, מת'וד מן, רד מן וDMX. הם כולם לחלוטין באו לדפוק שעון אבל לפחות אתה זוכה לכמה דקות עם אנשי מקצוע. כמובן שהם גם גורמים לדרסט להישמע אפילו יותר מעורר רחמים אבל מה אפשר לעשות. ב-Rollin' (זוכרים את תנועת הריקוד המגנובה עם הסיבוב של ההגה?) יש לו אפילו שורה שבה הוא שולח ראפרים מתחרים למצוא לעצמם חרוזים טובים יותר. אני לא חושב שהוא יכול להרשות לעצמו להתנשא על יכולת החריזה של אף אחד ואני כולל כאן חפצים דוממים.

אני מניח שאפשר להתנחם גם באאוטרו בן התשע פאקינג דקות, שבו אפשר לשמוע את בן סטילר יורד על הלהקה קצת באולפן, ובהמשך הקלטות של שיחות משעממות על כלום עם הסולן של Third Eye Blind, מארק וולברג ואיזה סקייטר מקצועי שכבר שכחתי את שמו. זה אמנם מיותר לחלוטין וחסר כל פשר אבל זה גורם לי להעריך מחדש את דרסט כאמן דאדא.

גזר הדין

אז מצד אחד זה אלבום זוועתי וסופר מצליח בכיכובו של אחד מכוכבי הפופ הדוחים ביותר בהיסטוריה, שנשמע כמו פסקול מושלם לירי המוני בתיכון. שנייה אני הולך לגגל רגע כמה כסף הצואה הזאת עשתה – 20 מיליון עותקים רק בארצות הברית, יותר ממיליון בשבוע הראשון, בא לי להתאבד. אבל מצד שני יש כאן איזה ייצוג נאמן מאוד לתחושה שעבורי כרגע היא די פתטית אבל בגיל אחר כנראה שהייתי יכול להזדהות איתה. ההנאה שבזעם כנגד איזה משהו אמורפי גם אם אין לך שום דבר טוב במיוחד לזעום עליו. אז אולי הסלידה האדירה שלי מכל שניה כאן קשורה קצת גם לזה שאני לא קהל היעד. אפשרי מאוד שבגיל 13 הייתי די נהנה מהסינגלים של האלבום הזה. יתכן גם שהייתי צוחק בקול רם מבדיחת הרקטום שבכותרת. אז נו, למען הילד הפנימי המפונק הכעוס והדביל של כולנו, החיפוש ממשיך.

*כרגיל, הצעות לאלבומים איומים יתקבלו בעצב בפייסוש (ותודה לכל הסדיסטים שכבר תרמו את חלקם).

7 תגובות על ״האלבום הגרוע ביותר בעולם : התינוק הזועם״

  1. ראשית, שליחות הגורל שלקחת על עצמך חשובה מאוד. אין מה להתחרט! צריך לסמן את הגבולות המוסיקלים, ולאפיין אותם.
    בסוציולוגיה קוראים לזה "פונקציה דיס-פונקציונלית", ובאמת, המוסיקה הגרועה יש לה תפקיד, שהוא לא תפקודי, דהיינו –
    לסמן את המותר והאסור לשמוע.

    ולענייננו, אכן, אלבום זוועתי לתפארת. והוא מייצג בגאווה את מוזיקת המטאל שהיא non-music למופת.
    דורות של צעירים גדלו עם ה99 דציבל של מוסיקת המטאל, כמעט מבלי לדעת שממש בפינה
    מסתתרים לד זפלין, בלאק סבאת', דף לאופארד, דיאמונד הד ועוד בודדים אחרים.
    מדובר במוטציה נוראית במיוחד של הרוק הקלאסי, ואיזה מוטציה! המטאל הוא הנוסע השמיני של הרוק:))

    אגב, כל זה הוא כאין וכאפס לעומת בור השופכין המסריח ביותר בעולם – מוסיקת הראפ.
    ברצינות, בעולם הראפ, שם אין לך מה להתלבט – כל "יצירה" שתיגע בה, היא זבל טהור,
    זבל שאפילו המטהרים הטובים בעולם לא יצליחו למחזר.

    אהבתי

    1. יש המון מטאל מעולה או ראפ מעולה, אם פותחים את הראש מעבר לרוק קלאסי מגלים דברים נפלאים.

      אהבתי

  2. אני חושב שלימפ ביזקיט גרועים מאוד למרות כמה שירים ממש כיפיים, ואני חושב שהפוסט הזה מלא באבחנות ובהומור מעולה, אבל קצת בא לי להקיא מהתגובה שמעליי.

    Liked by 1 person

  3. הי, אחלה בלוג, ואחלה רעיון – נדמה לי שעושים את זה גם בעולם הסרטים, האוסקר הגרוע ביותר וכ"ו?
    בקשר לבחירה ולהנמקה – אין מילים, פגיעה בול!
    אני גם חושב כמו הכותב קלמנט, שאיבחון כזה מגדיר טוב יותר, עד כמה מוסיקה יכולה להידרדר.
    מה שמפריע לי זו התגובה של "גיאחה" – אפשר הרי לשמור על לשון תרבותית ולא לתקוף כותבים אחרים: אתה רוצה להקיא? תקיא לך, אבל למה לתוך הבלוג?
    מציע למחוק את תגובת גיאחה לאלתר, כטיפול מונע.

    אהבתי

    1. הי תודה רבה!
      השטויות לגבי הראפ כבור שופכין גורמות לי לא להסכים איתך לחלוטין לגבי מי מהשניים הקיא לי לתוך הבלוג, אבל בסדר.

      אהבתי

  4. הי אמרי, גם אני לא מסכים לגמרי למה שנאמר על הראפ, אבל…אבל: יש הבדל בין תגובה לגופו של עניין לבין תגובה לגופו של מגיב…
    אם תתיר הקאות כאלה בבלוג החמוד שלך…ובכן, מטבע הדברים, יש מה שנקרא מדרון חלקלק:))

    אגב, אמרי זה שם נדיר נכון? בנו של אחד מבוני החומה החדשה בירושלים. שם יפה.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s