דברים יפים #6

הקול של לוסי דקוס הוא כלי מאוד מנחם. הוא חסר מאמץ, בהיר ונוגה, ולא משנה מה היא שרה זה תמיד נשמע קצת כמו "גם אני הייתי שם ואתה תהיה בסדר". אני מניח שאפשר לחשוב על לא מעט זמרות אחרות עם אותו טון מבודד של עצב והשלמה אבל אני יכול להבטיח שלמעט מאוד מהן יש שיר מושלם כמו "I Don't Wanna Be Funny Anymore" שפותח את אלבום הבכורה שלה. הסנטימנט מזכיר לא מעט את Cheerleader של אנני קלארק אבל דקוס ממירה את השנאה העצמית של קלארק במשהו אוניברסלי יותר. זה לא שהיא לא מזהה את עצמה במראה, היא רק רוצה שאחרים יזהו בה משהו מעבר למסכה שכבר אינה נוחה. גם אני הייתי שם ואנחנו נהיה בסדר.

אם לכל אחד יש את האזור המוזיקלי שבו הוא מרגיש הכי בבית, שזאת דרך אחרת להגיד הפסקול של שנות העשרים שלך, אז אצלי זה האינדי רוק של תחילת האלפיים. זה המקום שלי. המוסכמות הכי טבעיות לי, כולם מסבירים לי פנים ויש כיסא על שמי. עדיין זה קצת מוזר איך כל אמן מהתקופה הזאת הופך פתאום למיתולוגי כשבזמן אמת זה די נגד את כל הרעיון. הסינגל החדש והדי גרוע של האבלנשס לדוגמה, או האיחוד של Wolf Parade לדוגמה יותר רלוונטית – הכל מתקבל באיזה חוסר פרופורציה משונה עבור להקה קנדית שרק התפרקה לפני ארבע שנים, ושרוב חבריה ממשיכים לפעול בהרכבים שונים עד היום. שלא לדבר על הפירוקיחוד של LCD Soundsystem.

בכל מקרה, ספנספר קרוג מוולף פרייד עדיין עושה יופי של מוזיקה תחת השם Moonface, כמו השיר הזה מהאלבום החדש שלו בגיבוי הלהקה הפינית Siinai. המנון אנטי יומרנות עם הפזמון המבריק:

שמעתי אנשים קוראים לעצמם לא חומרניים

שמעתי אותם קוראים לעצמם פאנקיסטים זקנים

אני אגיד שכולנו בהינו בירח

עד שהפך ללא יותר מסלע בשמיים

ואני אגיד שאין לזה שום קשר לפאנק

טוב די עם הדיכאון. הסינגל הזה של מיי לן (שהתארחה גם באחרון של M83) הוא מסיבת בלונים מתפוצצים משוגעת ומלאת הומור ומוזרות בריאה. כן אוקי, זה גם קצת אחד משירי הבנקסי האלה על חיינו המודרנים הממוכנים כעבדים לתבניות, אבל הי גם אם בנקסי היה  עושה מיצג של מתנפחים הייתי קופץ בהם כמו בן שלוש.

את הבוטלג המדהים עם קפיטל מ' הזה מצאתי במקרה דרך הבלוג Aquarium Drunkard. הופעה של סטיבי וונדר בלונדון, 1974. כלומר בתקופה שבה כל מה שהוא נגע בו הפך לקלאסיקה פ'אנקית זהובה ומדהימה. רבאק רק הביצוע של Living For The City לבדו מצדיק הורדה. תנו בראש.

השבוע גם יכניסו רשמית את אלביס קוסטלו להיכל התהילה של כותבי השירים, מה שנותן לי סיבה לזרוק כאן שיר של אחד מכותבי השירים האהובים עלי, ואולי להפיג אצל עוד מישהו את התפיסה המוקדמת שהתקבעה עליו רק בגלל השיר המעיק ההוא מנוטינג היל. מי שמכיר מעט את הקטלוג של הבנאדם מבין שאין לו שירים מייצגים, אבל כן יש כמות מוגזמת לחלוטין של גאוניים. אז פשוט בחרתי אחד.

הנה Beyond Belief בהופעה:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s