ביקורת אלבום: Car Seat Headrest – Teens Of Denial

מאוחר מדי לשים את זה במילים

את התחושה הריקה הזאת

אתה חולק את אותו גורל עם האנשים שאתה שונא

(Drunk Drivers/Killer Whales)

היא די נדירה ההרגשה הזאת, כשקול חדש מופיע. כזה שמהדהד עמוק, כזה שמרגש אותך בכל האפשרויות שהוא מגלם. כזה שאתה לא יכול לחכות לגלות מה הוא יגיד בשיר הבא. התחושה הזו שעומד מולך עכשיו כותב יחודי, כזה שהולך ללוות אותך דרך. כותב שירים שיודע לספר סיפור, להמשיל, לעורר הזדהות, לחשוף קרביים, להצחיק, לעצבן, לאתגר. התחושה הזאת לא ביקרה אצלי הרבה מאוד זמן. לא מאז אייזק ברוק, מאז דיוויד ברמן, מאז לו ברלו, מאז ג'ף טווידי, מאז קונור אוברסט, מאז וויל שף, מאז קרייג פין. ואז מגיע וויל טולדו והאלבום הזה ואלוהים אדירים התגעגעתי.

טולדו בן ה-23 מקליט תחת השם Car Seat Headrest מאז שהיה בן 17. עשרה אלבומי לו פיי ניינטיז מלאים במחלות ילדות והבזקים של גאונות עדיין יושבים בבנדקמפ שלו. בשנה שעברה הוא הקליט מחדש מבחר שירים ישנים באלבום מצוין בשם Teens Of Style. האלבום החדש שלו, Teens Of Denial, הראשון שהוא מקליט עם להקה של ממש מרגיש כמו רגע של פריצה, כמו שיסביר לכם כל כותב מוזיקה שני באינטרנט השבוע. יש בי משהו דווקאי שמאוד חושש מלעלות על רכבות הייפ חוצות כמו זאת, ולכן האמת שקצת רציתי לגלות שהמלך הוא עירום, או לפחות שהמלך הוא רק עוד צעיר מתחכם עם גיטרה, אבל תהרגו אותי אם לא מדובר באלבום השנה שלי עד שיוכח אחרת.

הם שמו פורטרט של ואן גוך בעמוד הויקיפדיה של “דיכאון קליני”

זה בהחלט עוזר לתאר את זה.

(Vincent)

 טולדו עושה רוק מלודי ומרושל, קצת סוניק יות', קצת פייבמנט, המון Guided By Voices. יש לו קול שירה דק וסדוק, שיודע לעבור בין האגביות של סטיבן מלקמוס לזעקות השבר של פרנק בלאק. האיש יודע לכתוב ריף, והאיש יודע להרים פזמון, אבל יותר מכל זה, האיש פשוט יודע לכתוב. המילים באלבום הזה נוגעות, מלאות הומור, ריפרורים חכמים וכנות צורבת, במקרים רבים כל זה יקרה באותו שיר. קחו לדוגמה את The Ballad Of The Costa Concordia, שיר שממשיל את ההבנה שנשארת אותו ילד חסר ניסיון מבפנים גם אם פתאום הגעת לגיל בו העולם מצפה ממך ליותר, ללהיות בנעליו של הקפטן חדל האישים של הקוסטה קונקורדיה שמגלה שספינת הענק שהוא קיבל לא משיטה את עצמה. בשיא השיר הוא גם מוצא רגע מושלם לצטט בשינויים קלים את White Flag של דיידו וזה עובד מדהים.

אלה שירים של חוסר כיוון, של התבגרות לא פוטוגנית, של טריפים לא קסומים ומלאכים שמתגלים כסתם שקרנים עם כנפיים. החלק הכי טוב הוא שנדמה שלפחות  בינתיים יש לנו קצת זמן לפני שטולדו מאבד עניין בפזמונים קליטים, עובר לפאזה האלקטרונית שלו או מתחיל לכתוב אלבומי קונספט מנותקים. או שאולי Teens Of Denial הוא כל מה שיש לו להגיד. אבל האלבום הזה כל כך חי ופגום ומחושמל מאפשרויות שאני מוכרח להאמין שטולדו כאן להישאר.

מה קרה לילד השמנמן ההוא שחייך כל כך הרבה ואהב את הביץ’ בויז?

מה שקרה זה שהרגתי את המזדיין הזה

ולקחתי לו את השם וקניתי משקפיים חדשים

(Destroyed By Hippie Powers)

האלבום הזה יוצא באותו שבוע שבו פלי מהרד הוט צ'ילי פפרז (בניגוד לכל שאר הפליים שאתם מכירים) מצהיר בראיון לגרדיאן שהרוק הוא סוס מת, וכל הצעירים שנכנסים עכשיו לתחום רק מחפשים לדפוק קופה, מגובים במנהל אישי ותדמית מהונדסת. הוא לא יכל לבחור שבוע פחות מוצלח.

תגובה אחת בנושא “ביקורת אלבום: Car Seat Headrest – Teens Of Denial”

  1. This is a great review,and a fantastic album. After listening to Twin Fantasy, a concept album about a gay love affair and breakup, my mind was completely blown. Found my new Isaac Brock too.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s