אני אוהב אותך פול סיימון

 בשבוע האחרון יצאה המון מוזיקה חדשה. חלק הגיעה משום מקום, חלק רק חיכיתי שתצא כבר, חלק העירה אהבות ישנות מתרדמת. בחיי שכבר בא לי לשמוע הכל ואז לכתוב על זה כל מיני אבחנות מרתקות עד כאב, באמת. הבעיה היחידה עם זה היא שבשבוע האחרון שמעתי פחות או יותר מאה אחוז פול סיימון, והעניין עם בלוגים כמו זה הוא שאני כבר לא בטוח שזה חשוב שהם ינפקו לכם דעה תוך שלושה יומיים גג על המדוברים של השבוע. אז בואו פשוט נצא מהנחה שאהבתי מאוד את זה שרדיוהד זכרו לכלול שירים בחדש שלהם ונעבור לדבר על כל מה שנהדר בפול סיימון.

יש פה עניין מעט מיסיונרי כי יש לי איזו תחושה משונה שהאיש לא לגמרי זוכה לכבוד המגיע לו דווקא בקרב דור מוזיקלי שרבים מגיבוריו התנחלו באופן מובהק תחת הצל שלו ככותב שירים. יותר מדילן, יותר ממקרטני או לנון, יותר מבואי, יותר מטום וייטס או לאונרד כהן, האינדי או איך שלא תקראו לזה של עשרים השנים האחרונות חב חלק אדיר מהמטען הגנטי שלו לפול סיימון.

לא מדובר כאן על מתיחת הקו השטחית מההשפעות האפריקאיות של גרייסלנד אל ומפייר וויקנד (שמשמשים כדוגמה הנצחית להשפעה של סיימון על הצעירים המגנובים). רבים כל כך מבין כותבי השירים הבולטים (במובן המסורתי של המילה) באינדי פופ של שני העשורים האחרונים – קונור אוברסט, בריט דניאל, עזרא קניג, דניאל רוסן, קולין מלוי, סופיאן סטיבנס, אנדרו בירד, ג'יימס מרסר, בן גיבארד, ג'ואנה ניוסום וכל אלה ששכחתי – אצל כולם אפשר תמיד לזהות איזה פטנט או שניים מהמזוודה של סיימון. הדרך שבה הוא מספר סיפור שלם בעזרת פרטים ספורים, חוש ההומור, הרוחניות שאינה תלויה בדת ממוסדת, הרפרנסים ההיסטוריים, הסקרנות המוזיקלית, הארסיות שעטופה בדבש, ערבובי הז'אנרים, הפופטימיזם, ובעיקר היעדר הציניות – כל כך הרבה ממה שעבר על השוליים מאז תחילת המילניום מרגיש תלוי לחלוטין בדרך שסיימון התווה שלושה עשורים קודם.

ועדיין, למרות שהאיש ממשיך ליצור שירים מופלאים בגיל שבעים ופאקינג ארבע, אני לא בטוח שהוא זוכה למעמד הנפילים שאחרים זוכים לו. הוא קצת נחמד מדי עם הקול העדין שלו, הקצוות המשויפים, הרוגע הזה. קצת מגוחך עם הכובע וה You Can Call Me Al שלו. אולי קל לשכוח שגאון חד פעמי עדיין מהלך בינינו ואולי שווה לחגוג כאן כמה שירים שלו לפני שהשנה המנוולת הזאת תתפתה לשים גם עליו עין.

Rene And Georgette Magritte With Their Dog After The War

 כשהוא מתבסס על כיתוב מתחת לצילום של הצייר המפורסם עם אשתו והכלבלב, סיימון מדמיין מחדש את מגריט כמהגר באמריקה (מגריט בילה את כל חייו בבלגיה) מטייל ברחובות ניו יורק ורוקד עם אשתו בבית המלון בתחתונים לצלילי להקות הדו וופ של שנות החמישים. התקליטים בשיר הם ה"המוזיקה העמוקה, האסורה שאליה השתוקקו", הבובות המחויטות בחלונות הראווה מעלות דמעות בעיניהם וכך, עם לא יותר משני משפטים מדויקים, המלחמה שבשם השיר הופכת לענן השחור שמעליו. המוזיקה מרפררת לאותן להקות דו וופ בזמן שהמילים מפלרטטות עם הסוריאליזם בעבודות של מגריט. וזה גם אחד מהשירים הכי יפים בעולם. אז יש גם את זה.

My Little Town

הנה דוגמה קלאסית לזרמים האפלים שמאחורי החיוך המבויש. השיר הזה עובר לאט לאט מעוד תיאור ילדות תמים ונוסטלגי לנאום תוכחה נגד עיירה חונקת, חסרת דימיון או מוצא שבה סיימון מתאר את עצמו רק חוסך כסף לעזוב ו"רוטט כמו אצבע על הדק של אקדח". כשנכנסים כלי הנשיפה כולם מוזמנים לרקוד לצלילי השורה החוזרת "שום דבר חוץ מהמתים והגוססים בעיירה הקטנה שלי". Damn.

You're The One

שיר הנושא מתוך האלבום האנדרייטד באופן קרימינלי You're The One,ובו סיימון מסביר לכם ברוגע איך מחרבנים מערכת יחסים בשלושה צעדים פשוטים עם היפוך חכם כל כך של ציפיות המאזין בפזמון, ועם גשר שבא לי להפוך לשלט חוצות:

הטבע נותן לנו צורות חסרות צורה; עננים וגלים ולהבה

אך הציפייה האנושית היא שהאהבה לא משתנה

American Tune

אני באמת לא יודע איך להסביר את זה, American Tune הוא במקביל השיר האופטימי והמדכדך ביותר שאני מכיר. סיימון מושיב על גבי וריאציה לקורל של באך שיר לתקופה שבה נדמה שארצך שינתה את פניה, ויש יאוש ובורות בכל פינה, ואתה בעיקר עייף אבל גם לא מפסיק להאמין שאנחנו מסוגלים ליותר. לא משהו שאפשר להזדהות איתו בישראל של 2016 אבל תפעילו את הדימיון.

Wristband

אוקי זה הסינגל הראשון מתוך Stranger To Stranger, האלבום הבא של סיימון שאמור לצאת בתחילת יוני. הוא מתחיל כסיפור קטן על איך שסיימון ננעל מחוץ למועדון בו הוא אמור להופיע והופך למשל חריף ותמציתי על אי שיוויון הזדמנויות, פריבילגיות מולדות  וגלי הזעם שמבעבעים מתחת לפני השטח. אני מחבב את הביצוע הזה במיוחד כי משעשע לראות איך אמנים כמו כריס ת'ילי, שרה ג'רוז ואנדרו בירד נראים מאושרים רק לעמוד איתו על אותה במה.

5 תגובות על ״אני אוהב אותך פול סיימון״

  1. ואם רק תצליח למצוא (ניסיתי הרבה ומצאתי רק באיכות איומה) את הקליפ המקורי והלא פחות ממדהים (גם כיום) לרנה וז'ורז'ט מגריט

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s