ביקורת : James Blake – The Colour In Anything

 האלבום החדש של ג'יימס בלייק מעורר בי רגשי נחיתות וזה לא הוגן. כמו באחד מסרטי הטבע האלה של הביביסי, בכל רגע נתון נשקפת מולי תמונת נוף יפהפיה ומלאת פרטים ובאמת כל הכבוד ואיך צילמו את זה. ומצד שני אלוהים זה משעמם. אולי נעביר למשהו עם עלילה?

אז כן, אולי זה אני שלא מצוייד כרגע בטווח הריכוז לסרטי טבע ול-77 דקות רצופות של ג'יימס בלייק הומה עם ובלי אוטוטיון לסירוגין אבל באמת שהשתדלתי. גם לא מדובר באיזה אנטי ארוך שנים, כבר השתפכתי לא פעם על כמה שהאיש טוב במה שהוא עושה ואני עדיין בטוח בזה. אבל אני גם בטוח שאני לא מסוגל לצלוח את כל האלבום הזה בלי להתחיל לחשוב על מה שלא הספקתי בעבודה. אז רק במקרה שזה לא רק אני השטחי שמפספס את היצירה, כדאי לנסות להבין מה קרה למערכת היחסים החד צדדית שלי ושל בלייק באלבום הזה.

בלייק תמיד היה מוכשר על גבול הבלתי חוקי. הוא מלחין מצוין, מעבד חכם, מפיק שמבין בדיוק מה הוא רוצה ואלוהים הגרון הזה. אני יודע שאנחנו אוהבים לדמות את הפלסטו העגמומי שלו (ושל בון איבר. ושל ת'ום יורק) לרוח רפאים מזמרת, בעיקר בגלל שפעמים רבות זאת הבחירה שלו, אבל בלייק יכול לעשות הכל. כשבא לו, הבריטי החיוור הזה הופך לאחד מזמרי הסול המרגשים בעולם. הבעיה כאן, שהופיעה בעבר אבל הפכה אקוטית עבורי באלבום הזה, היא שבלייק נשמע מאוהב בכישרון שלו. הרבה מהשירים באלבום הזה התחילו מאלתורים על הפסנתר ושומעים את זה. בלייק הוא האיש שיכול לשבת על פסנתר ולזמזם בג'יבריש וככל הנראה  ייצא לו משהו נורא יפה, אבל המשהו הזה הוא לא שיר. בלייק רץ לבנות מסביב לסקיצות הרזות האלה קופסאות אלקטרוניקה שבריריות, מלאות פרטים ומשויפות באופן מושלם, אבל זה לא משנה שמה שבתוכן לא הספיק לתפוח לכדי שיר עם איזה מטען רגשי מדויק או משהו להגיד. מצות מוזיקליות.

בלייק תמיד אהב לבנות שירים בשכבות מול עינינו, בדרך כלל סביב כמה משפטים עמומים שנתונים לפרשנותו של כאב הלב האישי שלכם. במקרה של האלבום הזה המשפטים האלה נשמעים פחות כמו שפה רזה, ויותר כמו מסמני מקום שאף אחד לא הספיק להחליף במילים האמיתיות. משפטים כמו You wanna know me like waves know shores נשמעים נהדר כי בלייק שר נהדר. הם גם בעומק המילולי של האלבום האחרון של עילי בוטנר.

אין ספק שיש כאן המון יופי, ועבורי היופי הזה טמון בשירים המסורתיים יותר. ב-Radio Silence שנותן קונטקסט חדש לציטוט של ביל ווית'רס, ב-f.o.r.e.v.er שעושה חשק לעצור נשימה רק כדי לא לשבור בטעות את הקסם העדין הזה, או המהלך ההרמוני היפהפה של My Willing Heart. כחלק משעה ורבע אפרורית למדי, הרגעים האלה לא מספיקים כדי למנוע מהאלבום לחמוק שוב ושוב  לרקע. בתקופה שבה האלבום כיצירה שלמה עושה קאמבק מפתיע בזכות הסטרימינג והשקות ההפתעה יש שוב משמעות גדולה ליכולת העריכה העצמית של אמן. האלבום הזה לא ערוך. בכלל, יתכן שסוג הקסם שבלייק מתמחה בו היה עובד יותר טוב במנות של לא יותר מחצי שעה.

אז בסופו של דבר מדובר כנראה בבעיית תיאום ציפיות. אולי אחרי שיר כמו Retrograde קשה לא לדרוש מג'יימס בלייק עוד שירים במבנה המסורתי והמספק הזה. אז בסוף אני המעריץ המעצבן הזה שרק רוצה עוד מהלהיט, ומצפה לקבל אותו מאמן שמזמן עבר הלאה. זה לא הוגן במיוחד, אבל זה לא אומר שהמעריץ המעצבן הזה לא צודק.

 

5 תגובות על ״ביקורת : James Blake – The Colour In Anything״

    1. לדעתי הראשון שלו הוא נקודת השיא שממנה (כי באמת אין הרבה לאן לעלות) הוא רק ירד. ממליץ בחום

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s