ביקורת אלבום: פלד – הכל עלי

peled_i

יש אלבומים שעושים חשק להתחיל מהשורה האחרונה והשורה האחרונה היא שהחדש של פלד הוא אחד מאלבומי הראפ הטובים ביותר שיצאו בישראל. בז'אנר שרק לאחרונה הגיע לגיל שבו הוא יכול להרשות לעצמו לסמן באופן ברור אבני דרך, האלבום הזה הוא מועמד לא רע בכלל עבור העשור הנוכחי – סטנדרט ההפקה שמציבים כאן אורי שוחט ומיכאל כהן והאופן החכם והטבעי כל כך שבו פלד מושיב עברית מדוברת על ביט הם משהו שכל הז'אנר צריך ויכול לשאוף אליו. כאלה וייבים, כזה פלואו, כזה בס, תודה, שלום.

אם אני עוקב נכון, עכשיו זה הזמן שבו התקשורת הישראלית החליטה שההיפ הופ המקומי חזר בגדול (כי מישהו אמר) קצת יותר מעשור אחרי שהודיעה על פטירתו בטרם עת של הז'אנר (כי מישהו אחר אמר, וכי פאקינג חיילי הנקמה). אז נכון שגלגלצ אהבו את נצ'י וקפה שחור חזק, והאינסטנט קלאסיקה של טונה פרצה מכל הסיבות הנכונות אבל מעבר לזה קשה לסמן למה דווקא עכשיו הופסקה ההתעלמות היחסית מכמה מהמוזיקאים היצירתיים ביותר במדינה שהוציאו חומרים בקצב וחרשו את הארץ בהופעות גם לפני וגם אחרי שהציבו לתחום שלהם מצבה מלאכותית על הראש.

פלד שייך לדור של ראפרים שפיצחו לראשונה באופן מלא את האתגר הבסיסי ביותר שתמיד עמד בפני ההיפ הופ בציון – איך לגרום  לראפ להישמע טבעי בעברית. מהבחינה הזו פלד תמיד הצטיין עוד מהימים בפי אר טרופרז ובאלבומים המשותפים עם אורטגה. הבעיה הייתה שלא תמיד היה נשמע שיש לו הרבה מה לומר, או לפחות לא הרבה יותר מ"אני ראפר יותר טוב ממך" ו"יאללה בלגן". לא שיש משהו רע בראפר שמצטיין יותר בפלואו, בקול או בכריזמה מאשר בהעברת איזה מסר. לפעמים יותר כיף עם Schoolboy Q מאשר עם קנדריק למאר. באלבום הבכורה הנהדר שלו, "חרקות", פלד עלה מדרגה או שתיים ומצא את הקול שלו ככותב. פתאום בין כל ההתרברבויות הרגילות התחילו להופיע גם וורסים על החיים, ההנאות הקטנות ומאבקי ההישרדות של צעיר ישראלי שעוד לא מעוניין להתפשר.

לצד אמנים כמו נצ'י נץ', אורטגה וטונה אפשר להגיד שאחד מהשלבים החשובים ביותר בהתבגרות של הז'אנר הייתה ההבנה שהיפ הופ בעברית עובד טוב יותר כשהוא מעורר הזדהות. המעבר הזה מבראגים ודיסים ריקים או וורסים שלמים של אנלוגיות שנונות ככל שיהיו, לנסיונות כנים להעביר משהו אמיתי מהחיים שלך אל הקהל בתקווה שהוא יזהה את עצמו או לפחות יבין אותך קצת יותר, מרגיש כמו רגע אבולוציוני חשוב עבור ז'אנר שעדיין מתהווה לנו מול העיניים. פלד לחלוטין עדיין מעדיף פאן על וידויים או מחאה, אבל המוזיקה שלו נותנת את התחושה שאתה מכיר את הבנאדם. וזה עניין די נדיר בסך הכל.

"הכל עלי" שומר על איזון דומה לזה של "חרקות" ביחס שבין הקטעים והסחטיינים לבין הערך המוסף, אבל הוא פשוט עושה את כל זה קצת יותר טוב. "אין יותר טוב מזה" ו"לא כמו כולם" הם כיף קייצי טהור ומרענן עם שני הוקים נהדרים, הביט של שיר הנושא רוצח, "על עננים" צריך לשלוט ברדיו בקיץ בעולם מתוקן, והסינגל הראשון "טיפת מזל" עובד גם כשיר חוסר אונים וגם כשיר מחאה. אפילו "בא בבום" הנו מטאלי אולי לא אופנתי בשיט אבל הולך לשרוף במות בהופעה חיה.

"הכל עלי" הוא אולי גם האלבום הראשון שמצליח באמת לעשות כמו שצריך טראפ בעברית ולא רק כפרודיה או רפרנס בהפקה. רק תקשיבו לפלואו של  פלד ב"קוקוס" ותגלו איך נשמע יאנג ת'אג מנגב חומוס. מיד אחריו מגיע "כפרה" שמצד אחד עושה טראפ אפילו יותר טוב מ"קוקוס" ומצד שני מצליח להרוס לא מעט מההישגים של האלבום הזה עם אחת ממחלות הילדות שפשוט מסרבות לעזוב את הראפ העברי – המיזוגניה.

עכשיו מהרגע הזה ברור לי שאין דרך להמשיך את הקו הזה בלי לצאת זקן שמרן ומתחסד אבל ננסה בכל זאת. יש הבדל בין שירי חרמנות או כעס על זאת שהרסה לך את החיים לבין סתם שנאת נשים. "קוקוס" לדוגמה הוא שיר חרמנות נהדר ואלוהים יודע שיש מחסור אדיר בפופ הישראלי בשירים כאלה. אבל ב"כפרה", שברובו נשמע כמו החבר שהשתכר והחליט להשאיר הודעה אצל האקסית באמצע הלילה ("השעון מראה שלוש, תן לה בראש תן לה בראש"), צצה פתאום שורה כמו "אישה היא כמו בור ואין לה תחתית, ואין לה תכלית – תיתן לה פחות זה ים של דמעות אז תלמד לשחות" שחוצה את הקו מ"אני שונא אותך" ל"בנות זה פויה". גם הפזמון של "לא רוצה לישון" שהוא שיר אהבה די מקסים מכל בחינה אחרת מעורר אי נוחות בכל חזרה על "עכשיו כשאני כבר פה, מותק אל תגידי לי לא". לא שהאוזניים העדינות שלי מדממות או משהו, סתם קצת מבאס שרגעים כאלה הם עדיין חלק כך כך שכיח מהשפה של הראפ בישראל.

הנה עוד דוגמה עכשווית – הEP החדש והחמוד של אייטולה וכהן "סרנדות FM" אמור להתעסק קודם כל בשירי אהבה וכבר על השיר השני אתה נופל על שורה כמו "כוס שבה ברע לא נכנס אל הדירה". כוסברה, קלטתם את המשחק מילים? קלטתם גם שבחורות זה וגינה מהלכת? מגניב. או האלבום של הלהקה לשעבר של נווה נאצ'ה לב רן (השותף הקבוע של פלד בהופעות), "תכל'ס", שהיה מגניב וחד ומפוצץ כישרון וסקסיזם בערך ברמות שוות. ואלה עוד דוגמאות מאמנים שנחשבים לקצה האינטליגנטי, המגניב והאיכותי ביותר של הז'אנר. עכשיו נכון שלשלוף ציטוטים חסרי הקשר משירי ראפ זה תמיד צעד מלוכלך (אפילו שבחיי שההקשר לא משפר כלום במקרים המייצגים האלה), אבל בכל זאת יש כאן עניין מוזר. אני בטוח שאין לפלד או לאייטולה משהו אישי נגד המין הנשי ואלוהים ישמור יש דוגמאות עכשויות הרבה יותר גרועות מאלו, אבל עדיין יש בעיה עם זה ששורות כאלה ממשיכות להשאר לגיטימיות בז'אנר שנפטר מכל כך הרבה מטעני עבר לאורך השנים. כולם כבר הבינו שזה טפשי לשחק אותה גנגסטר בעברית ואין אצלנו מקום לפנטזיות של אלימות ועושר מוגזם פרי עטם של החבר'ה שמחכים אחריך בתור בפיצוציה. יש המון ביטויים ונורמות היפ הופ שפשוט לא שורדים את התרגום, אבל משום מה רק את היחס לנשים שייבאו לכאן מהראפ האמריקאי ממשיכים לשמר כאילו בלי זה כל הז'אנר יקרוס לתוך עצמו. אנחנו באמת עדיין לא יכולים לחיות בלי "תזיזי את הישבן תנענעי ת'תחת"?

זה גם השלב שבו בדרך כלל מגיע הטיעון הפופולרי במדינת ישראל – “אבל המורה כולם דיברו! אז למה מוציאים אותי?!”. כולם במקרה הזה יהיו כל דוגמאות המיזוגניה האחרות ברוק והפופ הישראלי, "כשאת בוכה את לא יפה" וכו וכו ולילה טוב. אבל כמו תמיד התשובה המנצחת לטיעון הזה היא כמובן "למי אכפת", אז נקסט. הדבר השני שאוהבים לזרוק כאן מצד לצד זה את עניין הפרסונה, טיעון שאמינם רשם עליו זכויות יוצרים. משהו בסגנון "אלה דברים שהפרסונה האמנותית הפרועה שלי אומרת ולכן אין לי אחריות על שום דבר שיוצא לי מהפה". העניין עם זה הוא שגם עבור אמינם זאת לא באמת הגנה מוצלחת במיוחד, וגם אם כן, הוא לפחות הגדיר באופן מאוד מובהק את הקו שבין הפרסונה הבימתית לאמן, בזמן שכאן אנחנו מדברים על אמנים שששאר היצירה שלהם מתעסקת בדיבור ישיר וחף ממסיכות על העולם שלהם. ואז בדיוק ברגע שבא לך להיכנס לעולם הזה ולשבת איתם על כוס עראק פתאום מגיע איזה "תן לה בראש" משום מקום וההזדהות שחשת לפני רגע נסדקת פתאום.

אז אולי (בטוח) זה הכל בעיה שלי, הרי אין לי שום בעיה להנות מכל חמישים גווני הסקסיזם של הראפ האמריקאי, או לפחות להתעלם מהם, אבל יש דברים שפשוט נשמעים הרבה יותר רע בעברית. לא בטוח שהוגן להכנס לכל זה כחלק מביקורת על אלבום מצוין בעיני. אולי בגלל זה היה שווה להתחיל עם השורה התחתונה ושווה לחזור עליה שוב – פלד הוא כישרון אדיר ושווה לשלם עליו כסף אמיתי בבנדקמפ ולהתייצב בהופעות כדי לתמוך בכישרון הזה. ו"הכל עלי" החדש שלו הוא אלבום נהדר. חוץ מ"כפרה". אני די שונא את "כפרה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s