כמה מחשבות על הלימונדה של ביונסה

beyonce-lemonade-compressed

הדבר הראשון שמעניין אותי באלבום הזה הוא הצורך לכתוב עליו ויפה שעה אחת קודם. באמת לא נכתבו מספיק מילים על החדש של ביונסה?  חזרתי לכתוב כאן לפני שעה בלחץ. למה דחוף לי לנסות להשפיע בכמה אטומים על איך שהאלבום הזה נתפס? השקות ההפתעה האלה שולחות את כל כותבי המוזיקה לגבש איזו עמדה מקורית לגבי אלבומי פופ לאו דווקא מעניינים במיוחד כאילו יש איזו אבחנה שאסור לפספס שרק מחכה לראשון שיזכה בה. הניתוח הביקורתי כסקופ שיש להגיע אליו ראשונים. זה נורא מוזר מצד אחד ודי כיף מצד שני. נחזור לכיף הזה אחר כך.


*

אין שום סיבה לנתק אלבומי פופ מההקשר הרכילאי שלהם, כי הוא במידה רבה חלק בלתי נפרד מהיצירה – וגם אני סתם מת לדעת – האם Lemonade הוא צעד מחושב של הזוג קארטר? עשינו כבר את אלבום הנישואים המאושרים ועכשיו הגיע הזמן לדרמת הבגידה? או שמדובר בביטוי של זעם אותנטי על חרא בוגד (לפחות בחלקו הראשון), ואחר כך אותו חרא בוגד נאלץ להפיץ אקסקלוסיבית את היצירה בפלטפורמת הסטרימינג הכושלת שלו כי מדובר בכל זאת במכונת מזומנים בסדר הגודל של ביונסה? כי אם כן מדובר בערבוב המעניין ביותר בין משברי יחסים אישיים לפופ מאז פליטווד מק. וזה נהדר.

*

האמריקאים התעסקו המון בשאלה האם זו "מוזיקה לשחורים" והאם יש טעם שגברים לבנים יקחו חלק בשיחה עליה, בעיקר סביב השחרור של Formation והאם כל המגיבים האוטומטיים אמורים בכלל "להבין" את זה או לפחות להצליח למקם את זה בהקשר תרבותי. זה די משעשע עבור שאר מאזיני העולם. אף אחד מעולם לא שחרר מוזיקה עבור בלוגרים ישראלים, ולכן הרעיון של "אתה לא תבין את השירים האלה כי הם לא בשבילך" חל על רוב מה ששמעתי בחיים. יש לי בקושי את ההקשר התרבותי להתייחס נכונה לחלק מהמוזיקה שיוצאת בישראל. ולכן הציפייה שתופעת פופ גלובלית כמו ביונסה חסינה פתאום להתייחסות מאנשים שאינם חלק מהתרבות שהיא באה ממנה (או לפחות מכוונת אליה בסיבוב הזה) היא די מגוחכת. לא רק זאת, המוטיבים המרכזיים באלבום הזה לא יכולים להיות יותר אוניברסליים אז לא ברור על מה המהומה. מה שבטוח זה שאם מתייחסים לאסטרטגיית ההשקה של האלבום הזה, שבו החוויה המלאה נשמרת רק למנויי HBO ו Lemonade, Tidal הוא בטוח לא אלבום לאנשים עניים.

*

ועכשיו בנוגע לשירים, וזה די הולם שבמקרה של השקות כאלו אנחנו מגיעים למוזיקה רק בסעיף הרביעי, במטבחים של Lemonade ביקרו המון טבחים מוכשרים ורובם עשו מוזיקה טובה. אני מתעלם כאן מכל החלק הויזואלי של האלבום הזה כי אני עדיין צורך את המוזיקה שלי בעיקר דרך אוזניות ורואה במגה קליפים האלה הסחת דעת יומרנית. באופן לא מפתיע מדובר בסט של שירים שנעים בין בסדר למצוין עם הפקות של מיליון דולר וכמה בחירות אמיצות יחסית. אבל אם מדברים על תעוזה מוזיקלית ולא על ה"כנות" הספק אוטוביוגרפית של הפרוייקט, Lemonade הרבה פחות נועז מקודמו ובוודאי שיש בו הרבה פחות שירים טובים משני קודמיו. מעצם המבנה הנרטיבי של האלבום אנחנו זוכים לחוות את ביונסה במצב הצבירה הכי כיפי שלה (זעם גירל פאוור מספק על כל הזבובים הגבריים שנקרו בדרכה)  די בהתחלה עם Hold Up ו Sorry, ואפשר גם לדבר על Love Draught כחתיכת סלואו ג'ם עתידני מושלם. מעבר לזה קשה למצוא עוד מועמדים ראויים לפנתיאון של המלכה חוץ מ-Formation האדיר אבל אותו כבר הכרנו קודם.

*

רגעים אחרים שבשמיעה ראשונה מלהיבים אותי כמו "ביונסה עשתה עכשיו קאנטרי מעורבב עם נשפני ניו אורלינס?" או "קנדריק למאר וביונסה מאחדים כוחות במחאה הידד" מאבדים את העוצמה שלהם בשמיעות חוזרות. כי האמת שזה קאנטרי די בינוני, והשיר עם קנדריק מרגיש קצת פחות כמו צעדת מחאה זועמת ויותר כמו הפגנה מלאה בניצבים ממומנים. שיר לביצוע בגראמי לקולן של מחיאות כפיים לבנות.

*

בנוגע לנרטיב של האלבום הזה, שאמור ללוות את ביונסה דרך שלבים שונים בהתמודדות עם הבגידה, נראה שכולם די בוחרים להתעלם מכך שהסיפור נגמר בהשלמה. מפיצים לכל עבר גיפים של בי מנפצת חלונות עם מחבט בייסבול אבל מנסים לשכוח שהסיפור הגדול יותר של האלבום הזה הוא הבחירה לסלוח ולצאת חזקים יותר מהצד השני. אולי כולם מעדיפים את הקווין בי שלהם כbad ass שהייתה מעיפה את ג'יי מהבית בפקודת to the left. פגיעות רגשית היא לא הנשק הכי פופולרי בארסנל שלה.

*

אלבום הפופ הגדול בפלנטה כרגע נפתח בשיר שנכתב יחד עם ג'יימס בלייק, ושיר שני שקיבל את ההוק שלו מציוץ של עזרא קניג שעשה פרפראזה על שיר של הyeah yeah yeahs. תזכירו לי שוב למה אנחנו ממשיכים להשתמש במילה הזאת, "אינדי"?

*

אז Lemonade הוא אלבום ממש בסדר, אבל גם החלש ביותר של ביונסה מאז האלבום ההוא עם סשה פירס. ובכל זאת יש חשק אדיר לעוף עליו. להמשיך לסגוד לכל דבר שהבחורה הזאת עושה, לנתח אותו למוות, להערים עליו סבך אקדמי של דיונים על יחסים בין גזעיים והעצמה נשית, בדיוק כמו שעשינו עם 1989 המתוק של טיילור סוויפט או כדור ההרדמה האחרון של אדל.

כולם הבטיחו שעידן הכוכבים הגלובליים נגמר. שלא יהיה עוד מייקל ג'קסון, כי אין MTV גדול ועולמי שיגיד לכולם מה הם אמורים לאהוב. זה הרי עידן הנישה, לא? אז אולי הכוכבים האלה לא נבנים רק בזכות שומרי סף וקובעי טעם, אולי יש איזה צורך אנושי לבחור נקודת השקה תרבותית שתחבר בין כולנו מידי פעם. אז אנחנו ממליכים את אדל או טיילור או ביונסה או ג'סטין ומתחילים לדבר עליהם במונחים כמעט דתיים, ולהערים דיונים מוגזמים על כל צעד אמנותי, גם אם מדובר לפעמים רק באחלה זמרי פופ ולא גאונים פורצי דרך. אלוהים יודע שהאבידות שידענו בשנה הזאת חידדו היטב את ההבדל בין השניים. אז השיחה על Lemonadeהיא מוגזמת, ואין צורך בדעתו של כל בנאדם שני עם לפטופ על הפלנטה בנוגע ל-12 השירים האלה. אבל השיחה הזאת מרגישה טוב. לחיבור הזה יש ערך. וזה יצטרך להספיק.

תגובה אחת בנושא “כמה מחשבות על הלימונדה של ביונסה”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s