ביקורת אלבום : Sleigh Bells – Reign Of Fire



[פורסם במקור בז'ורנל, מעריב / 27.02.12]

סליי בלז לא היו אמורים לשרוד בתודעה יותר מכמה חודשים. כל מה שקשור ל-Treats, אלבום הבכורה הכריזמטי של הצמד אלקסיס קראוס ודרק מילר, זעק "טרנד". הצליל חורך הרמקולים שנשען חזק על אלמנט ההפתעה, ההשתלבות ברקע של כל פרסומת שמנסה להריח כמו רוח נעורים, השילוב האופנתי בין אר'נ'בי לדיסטורשן מלוכלך – גם המבקרים האוהדים ביותר של האלבום היו חייבים להודות שההתאהבות ב"סליי בלז" היא ככל הנראה רומן מזדמן. ככה זה כשאתה ההרכב הרותח של הרגע. מעצם ההגדרה אתה צפוי להתאדות עד הרגע הבא. אבל משהו קרה בשנתיים שחלפו מאז הפיצוץ של טריטס, או בעצם לא קרה – לא נמצא יורש שיתקרב לעוצמות ההדף שלו. מסתבר שהטריק הממכר והפשוט לכאורה של סליי בלז הרבה פחות קל לשחזור משהיה נדמה. ההבנה זאת הגבירה מאוד את התיאבון לקראת הרגע בו יחזרו לשרוף את מה שנשאר לנו מהאוזניים.

הסיפור של סליי בלז מלא במפגשים מקריים. השניים נפגשו באקראי כשמילר עבד כמלצר במסעדה הברזילאית בה ישבו קראוס ואימה והזכיר שהוא מחפש זמרת. מילר, גיטריסט עם עבר בלהקת הארדקור וחיבה כנה ללהקות ההייר מטאל של שנות ה-80, עבד באותה תקופה על צליל שבנוי כולו על מכונות תופים וגיטרות מייללות, דחוסות ומוגברות עד כדי עיוות. כל מה שהיה חסר לו הוא קול נשי מתוק ואוורירי שיאזן את העיבודים האלימים. קראוס, מורה בבי"ס יסודי עם עבר בלהקת הטין פופ הנשכחת "רובי בלו" הייתה מושלמת לתפקיד. ביחד הם נשמעו כמו צ'ירלידר שהחליפה את הפונפונים במסור חשמלי. צירוף המקרים הבא הגיע כשהבמאי ספייק ג'ונז נתקל בדמואים של השניים באתר מייספייס, והפנה אליהם את הראפרית MIA שחיפשה באותה תקופה אמנים ללייבל החדש שהקימה. המהירות שבה הפכו מניסוי מוזיקלי לאחד מההרכבים המדוברים בעולם תפסה גם מילר וקראוס בהפתעה. רגע אחד קראוס תורמת את קולה לכמה קטעים של מילר כתחביב לצד הקריירה בהוראה, רגע אחר כך היא הפנים של להקה שזוכה לאיזכורים בניו יורק טיימז עוד לפני שהוציאה אלבום.

Sleigh Bells. יש להם צווארון של קשוחים.
אל האלבום החדש שלהם, "Reign Of Terror", הם מגיעים עם שאיפות גבוהות וחזון מגובש, מהתלבושות ועד חוברת המילים. צילום העטיפה המבריק של נעלי קדס לבנות מוכתמות בדם תופס את האסתטיקה שלהם במדויק – שילוב בין פופ בוהק וחלומי בגווני פסטל לרעש אלים וחסר אבחנה. כל קלישאות האלבום השני נמנו בחודשים שהובילו לאלבום הזה, מ"למדנו לעבוד טוב יותר ביחד" ו"הלכנו עמוק יותר" ועד "חשפנו יותר מעצמנו" הקלאסי. הכל נכון. הם באמת למדו לעבוד טוב יותר ביחד, או לעבוד ביחד נקודה. קראוס הפכה מעוד כלי בעיבודים של מילר לשותפה שווה ביצירה. בהתאם, השירים החדשים נותנים הרבה יותר כבוד למחלקה שלה – המלודיה – על חשבון הקצב, לטוב ולרע. גם התכנים של האלבום אכן עמוקים יותר. לא אתגר גדול בהתחשב בכך ששטחיות הייתה חלק בלתי נפרד מהקסם של האלבום הראשון. אף אחד לא התעניין במיוחד במילים של האלבום ההוא, כולל מילר שכתב אותן. האלבום הזה יוצא אחרי שנתיים שבהן מילר איבד את שני הוריו, וגם אם לא מדובר בדיוק ביצירה חושפנית, אי אפשר שלא לקשר בין הטרגדיה האישית שלו למקבץ השירים הכמעט אובדני הזה. "Born ToLose" נפתח ב"שמעתי אותך מזכיר התאבדות מתוך שינה / תעשה את זה כבר, נולדת להפסיד" וזאת רחוקה להיות הפעם האחרונה באלבום שהתאבדות נשקלת לחיוב. ב-"End Of The Line" קראוס מציינת בקרירות "אף אחד לא אוהב אותך, אף אחד לא רואה אותך" בלי לסייג אפילו באיזה "לפעמים נדמה ש" מנומס.

גם אם הווליום עדיין גבוה, והגיטרות עדיין מנסרות (אחרי שיוף קל של הקצוות החדים), סליי בלז של האלבום השני הם הרכב הרבה פחות כייפי. לא שאין ב"Reign Of Terror"  מאיצי דופק בטוחים – "Comeback Kid" ו"Demons" עושים את העבודה מצוין – אבל מילר וקראוס כבר לא מוכנים להסתפק בלייצר מוזיקת רקע לקליפים של ספורט אתגרי. מי שחיכה לקבל מהם עוד סיבוב של סקס סוער עלול להתאכזב לגלות שהפעם הם מעוניינים גם לדבר על רגשות. סליי בלז אולי קודרים יותר מבעבר, אבל לפחות הפעם הם נשמעים כמו הרכב שיישאר גם לארוחת בוקר.

תגובה אחת על ״ביקורת אלבום : Sleigh Bells – Reign Of Fire״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s