הרגע הבנתי שלא הקשבתי לאלבום של פינק פלויד לפחות חמש שנים. מוזר.
ועכשיו רק המחשבה לשרוד את 24 הדקות של Atom Heart Mother נראית לי כמו משימה שחורגת בהרבה מגבולות הסבלנות שלי. אולי אם אני אתזמן את זה נכון עם איזה סשן שטיפת כלים אינטנסיבי. אני מגיע לדקה השמינית והמרטאו הפנימי כבר מכריז I'm getting too old for this shit. קטעים של יותר מעשר דקות לא נועדו לאנשים שמכונת הכביסה שלהם עומדת לצפצף תוך חמש. הייתי אומר שהרוק המתקדם שייך (בגדול) לצעירים, אבל הקטע המטריד הוא שגם הם קצת עסוקים כרגע.
אני מקנא בכמויות המידע והתרבות שזמינות היום לכל בן טיפש עשרה ממוצע, ולא פחות בעובדה שיש לו את היכולת לחפור כל היום בתוך השפע הזה בלי להפוך ליצור אנטי חברתי. כן כן, אני מודע לאלף הרעות החולות של דור הפייסבוק, אבל אני מדבר כאן על אלה שמנצלים את האפשרויות שמוצעות להם. על בני נוער אינטליגנטים וסקרנים (יש גם כאלה, תפתחו את העיניים) שזוכים לגישה לכל דבר שמסקרן אותם ועדיין לא מפסיקים לשתף את החברים במקום רק להתחפר פנימה. הבעיה היחידה היא שכל הגירויים האלה שקורים במקביל הופכים את הלו"ז (לפחות זה התרבותי) שלהם ללא פחות צפוף מזה של כל מבוגר ממוצע. אם לי אין זמן לטריפים מוזיקליים ארוכים כי החיים האמיתיים זה פיכסה, לרוב הילדים האלה אין זמן כי יש עוד כל כך הרבה דברים אחרים לשמוע היום. אם פעם הייתי יכול לומר שרוק מתקדם הוא הנחלה של כל צעיר חובב מוזיקה, עכשיו הוא רק עוד אחת מאלף נישות אחרות.
לכן היה כל כך משמח לראות את המחווה הגדולה לפינק פלויד בשבוע שעבר אצל ג'ימי פאלון. אפרופו לכלום התוכנית הרימה שבוע שלם של ראיונות וביצועים מיוחדים. סתם כי הם להקה ענקית (אני נאיבי, ראו תגובה ראשונה). היה ביצוע של השינס ל- Breath, ראיון עם פלויד מייסון, רוג'ר ווטרס עשה את In The Flesh עם ליווי של הפו פייטרס, MGMT עשו את Lucifer Sam, זמר הקאנטרי דירקס בנטלי עשה גרסה מעולה של Wish You Were Here ופרל ג'ם ביצעו את Mother. פשוט אליפות.
ואם כל זה נשמע לכם טוב (זה נשמע לכם טוב), הנה כל הקטעים האלה בזכות NBC וAudioperv:
אל תהיה נאיבי. השבוע הזה לא היה סתם. זה היה בגלל שסוף סוף , אחרי שנים של מאבק משפטי , המוזיקה שלהם תמכר מחדש אחרי רהמסטרינג
אהבתיאהבתי
צודק.
אהבתיאהבתי