שבוע פינק פלויד אצל ג'ימי פאלון (או: I'm getting too old for this shit)

הרגע הבנתי שלא הקשבתי לאלבום של פינק פלויד לפחות חמש שנים. מוזר.

אני זוכר תקופות שבהם להקשיב לפינק פלויד היה מין פולחן דתי. חושך מוחלט, ראש מסודר, פול ווליום. החיפוש המתמשך אחרי משמעות חבויה בכל צליל של Atom Heart Mother, הצלילה העמוקה לתוך החצי השני של אומהגומה, ההתמכרות הבלתי נמנעת ל Dark Side Of The Moon ולבסוף הבחירה ב-Animals כפייבוריט כי כבר אז אתה כל כך מפחד ללכת עם העדר. העליתי ללהקה הזאת קורבן חלק נכבד מהנעורים שלי ואם אתם שואלים אותי זה הרבה יותר שווה מסתם עז.
אולי זה היה רק אפקט פלסיבו מוזיקלי. תחליט שאיזו להקה מייצרת את החוויה העמוקה ביותר, זאת ששום דבר לא משתווה לה, ומהר מאוד תתחיל להרגיש את זה (מישהו אמר רדיוהד?). אני החלטתי שפינק פלויד הם התרופה, ולא ממש עניין אותי למה היא עובדת.

ועכשיו רק המחשבה לשרוד את 24 הדקות של Atom Heart Mother נראית לי כמו משימה שחורגת בהרבה מגבולות הסבלנות שלי. אולי אם אני אתזמן את זה נכון עם איזה סשן שטיפת כלים אינטנסיבי. אני מגיע לדקה השמינית והמרטאו הפנימי כבר מכריז I'm getting too old for this shit. קטעים של יותר מעשר דקות לא נועדו לאנשים שמכונת הכביסה שלהם עומדת לצפצף תוך חמש. הייתי אומר שהרוק המתקדם שייך (בגדול) לצעירים, אבל הקטע המטריד הוא שגם הם קצת עסוקים כרגע.

אני מקנא בכמויות המידע והתרבות שזמינות היום לכל בן טיפש עשרה ממוצע, ולא פחות בעובדה שיש לו את היכולת לחפור כל היום בתוך השפע הזה בלי להפוך ליצור אנטי חברתי. כן כן, אני מודע לאלף הרעות החולות של דור הפייסבוק, אבל אני מדבר כאן על אלה שמנצלים את האפשרויות שמוצעות להם. על בני נוער אינטליגנטים וסקרנים (יש גם כאלה, תפתחו את העיניים) שזוכים לגישה לכל דבר שמסקרן אותם ועדיין לא מפסיקים לשתף את החברים במקום רק להתחפר פנימה. הבעיה היחידה היא שכל הגירויים האלה שקורים במקביל הופכים את הלו"ז (לפחות זה התרבותי) שלהם ללא פחות צפוף מזה של כל מבוגר ממוצע. אם לי אין זמן לטריפים מוזיקליים ארוכים כי החיים האמיתיים זה פיכסה, לרוב הילדים האלה אין זמן כי יש עוד כל כך הרבה דברים אחרים לשמוע היום. אם פעם הייתי יכול לומר שרוק מתקדם הוא הנחלה של כל צעיר חובב מוזיקה, עכשיו הוא רק עוד אחת מאלף נישות אחרות.

לכן היה כל כך משמח לראות את המחווה הגדולה לפינק פלויד בשבוע שעבר אצל ג'ימי פאלון. אפרופו לכלום התוכנית הרימה שבוע שלם של ראיונות וביצועים מיוחדים. סתם כי הם להקה ענקית  (אני נאיבי, ראו תגובה ראשונה). היה ביצוע של השינס ל- Breath, ראיון עם פלויד מייסון, רוג'ר ווטרס עשה את In The Flesh עם ליווי של הפו פייטרס,  MGMT עשו את Lucifer Sam, זמר הקאנטרי דירקס בנטלי עשה גרסה מעולה של Wish You Were Here ופרל ג'ם ביצעו את Mother. פשוט אליפות.
ואם כל זה נשמע לכם טוב (זה נשמע לכם טוב), הנה כל הקטעים האלה בזכות NBC וAudioperv:

Breath
In The Flesh
Lucifer Sam
Wish You Were Here
Mother
לא יודע מה איתכם, אבל אני הולך לפנות קצת זמן איכות עם Animals היום. לא יודע מה חשבתי לעצמי. 

2 תגובות על ״שבוע פינק פלויד אצל ג'ימי פאלון (או: I'm getting too old for this shit)״

  1. אל תהיה נאיבי. השבוע הזה לא היה סתם. זה היה בגלל שסוף סוף , אחרי שנים של מאבק משפטי , המוזיקה שלהם תמכר מחדש אחרי רהמסטרינג

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s