R.E.M – ארבעה זכרונות.

Tongue
https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf
אני משחק אותה כאילו זה סתם אוסף ישן אבל האמת היא שהכנתי אותו במיוחד בשבילה. החדר שלה קצת מוזר. יש המון בקבוקים בחדרים של בנות, כאילו היא עושה כאן ניסויים. אמן שהיא תעשה בי ניסויים. היא צוחקת על המוזיקה שלי. אולי כי כל כך ברור שאני מנסה לייצר אווירה של מזמוזים או אולי כי אני מנסה לעשות את זה עם שירים של פרל ג'ם אצל בחורה עם פוסטר של בויז2מן על הקיר. אם אני לא עושה משהו עכשיו אני יוצא מפה ידיד.
נראה לי שהכנסתי אותו לאוסף בטעות אבל את הקלידים של Tongue היא דווקא ממש אוהבת. האוויר בחדר מסתדר מחדש ומסתבר ששפתיים של בנות זה פאקינג מעולה.
השיר נגמר ופורטיס מתחיל לשיר בסליזיות "בואי ותני לי חזק את היד…". הקסם נשבר. הייתי צריך להביא עוד REM.

 It's The End Of The World As We Know It
https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf
"איך יש לך פה כל כך הרבה דיסקים וכולם חרא?"
יש לנו מסדר עוד שעה ובא לו מוזיקת רקע לספונג'ה. יש לו כאן רק דיסק אחד עם "Who Let The Dogs Out" שהוא אוהב לשים כשכולם מתארגנים לצאת הביתה.
אני מנסה ללכת על המכנה המשותף של מוזיקה שחורה ושם את מוס דף.
"תעיף, תעיף את זה. יש לך טופאק?" אין לי טופאק. וכנראה שגם פיונה אפל זה לא רעיון משהו.
יש לי צ'אנס אחרון לפני שהוא מעביר לרדיו. אני שם את Document ומתחיל מהלהיט, לא יודע שזה הולך להיות המנון הספונג'ה הרשמי שלנו לחצי שנה הקרובה.

I'll Take The Rain
https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf
שלוש שעות אחרי ששמעתי שהוא הלך ואני עדיין לא מרגיש כלום. מחליף למדי א' וכלום. מתקשר לאמא וכלום. מחכה בתחנה וכלום. אני די בטוח שאמורים להרגיש משהו ברגעים כאלה. משהו בי מקולקל.
את הדיסקמן אני מפעיל באוטומט, זה מה שהידיים שלי עושות כשאני מתיישב באוטובוס. הוא מהמתוחכמים האלה שזוכרים איפה עצרת וממשיכים מאותה הנקודה. זה השיר הצ'יזי מהחדש של REM. סתם אלבום, המבקרים כבר הסבירו לי שהוא גרוע.
הבית הראשון מכאיב. פיזית. זה כמו אלכוהול על פצע. הקול של מייקל סטייפ לא חודר דרך הציניות, הוא מתעלם ממנה. הפזמון חונק אותי. אין סיכוי שאני בוכה באמצע האוטובוס הזה. אין סיכוי. הכינורות עולים. אני נכנע וקובר את הראש בתיק.

Sweetness Follows
https://sites.google.com/site/tarbutless/dewplayer.swf
איזה יופי. איך יכול להיות שאנשים גרים פה? המקום נראה כמו גלויה. הם מבינים שהם גרים בגלויה?
קיבלנו אחלה חלקה לקמפינג ויש איזה מיליון דברים לעשות לפני שהשמש תרד – עוד לא התחלנו אפילו לנפח את המזרון מפונקים שלנו, שלא לדבר על ארוחת ערב. כולם מתחילים להזיז עניינים אבל אני מזהה הזדמנות. "עשר דקות אני חוזר" אני מפטיר וחומק לחוף, מתעלם מהפרצופים העקומים.
יש לי הרגשה מאוד מסויימת ולא נראה לי שהיא תחזור לעיתים קרובות. החופש הזה, המקום הזה, החברים האלה, הבחורה הזאת. זה לא יחזור. אז אני לוקח כמה דקות לבד על החוף ושומע את השיר שאני חייב לשמוע עכשיו. מחזיק חזק את הרגע, מחדד אותו, חורט בזיכרון.
אני קם, מנער את החול, והולך לחתוך סלט.

8 תגובות על ״R.E.M – ארבעה זכרונות.״

  1. וואו.
    כתבת ממש יפה וממש מרגש וגרמת לי לחשוב שחבל שאלו לא הזכרונות שלי.

    אהבתי

  2. אמרי, אולי זה התזמון, אולי משהו אחר, אבל זה הפוסט הראשון שלך שעשה לי צורך עז להגיב. כתבת נפלא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s