חמישייה : שובו של הסקסופון

הסינגל האחרון (והמ-עו-לה) של M83 סוגר את זה סופית – 2011 היא השנה שבה סולו הסקסופון חזר להיות מגניב.

בתור מאפיין כל כך חזק של להיטי ה-MOR הצ'יזיים בארה"ב של שנות ה-70 וה-80, רק טבעי שלהקות הפאנק וההארדקור התרחקו מהסקסופון כמו מאש או יותר גרוע, מיאפים. אותן להקות היו גם בית הגידול לדבר הלא מאוד מוגדר הזה שנקרא אינדי רוק וזאת כנראה גם הסיבה שעדיין יש לכם סיכוי הרבה יותר גבוה להיתקל בשיר אינדי עם סולו מלודיקה לוהט מאשר סולו סקסופון, שהוא, עם כל הכבוד למלודיקה, כלי שמסוגל לתרום לשיר שלך מגוון קצת רחב יותר של צלילים.

שווה להתעכב עוד רגע על הנקודה הזאת, כי היא סימפטום למשהו גדול יותר. אחרי כמה חודשים שבהם לא ממש הקשבתי לשום דבר חדש (תנסו את זה, מומלץ) התחלתי השבוע להשלים חלק ממה שפספסתי, ועל כל אלבום ייחודי כמו החדש של בון איבר (כן, רק עכשיו הגעתי אליו) יש עשרה של אמנים שמנסים לאמץ בכוח מאפיינים של משהו מיוחד. אלבומים שמלאים בלחני פופ סטנדרטיים לגמרי שמתחבאים מאחורי רצף בחירות "מוזרות" במתכוון בעיבוד ובהפקה. אני תמיד מתעניין בחיפוש אחרי צלילים חדשים וניסיוניים, אבל אם אתה סתם מחליט להקליט את כל האלבום בעזרת שני מכשירי ווקי טוקי או ליצור את הקצב מסימפול הנפיחות של החתול שלך בלי שום הצדקה לכך מתוך היצירה, האמירה האמנותית שלך מסתכמת באפס. כשמתחילים לנגן על צעצועים וכלי מטבח במקום על כלי נגינה רק כי הם לא מגניבים מספיק המטרה קצת הולכת לאיבוד. זה שום דבר חדש אבל אחרי שלוקחים צעד אחורה זה משום מה הרבה יותר בולט.

אז איפה היינו? סקסופונים. כנראה שהשנה מישהו החליט שהחרם נגמר והעביר את זה לרשימת התפוצה הידועה בשם "מוזיקאים שאמרי אוהב במיוחד", כי אחרת קשה לי להסביר איך פתאום בחודשים האחרונים אפשר פתאום למצוא מקום של כבוד לסקסופון בחדשים של The Rapture, פליט פוקסס, בון איבר, ג'וליאן לינץ', דיסטרויר, Iron & Wine ועוד, שלא לדבר על ליידי גאגא וקייטי פרי שהחדירו אותו מחדש לעולם הפופ. כל זה עשה לי חשק לחזור לכמה מסולואי הסקסופון האהובים עלי (חוץ מזה וזה, כמובן). here we go –

 Steely Dan – Deacon Blues

בשנות ה-70 סולו הסקסופון היה נקודת המפגש בין נגני רוק לנגני ג'ז. סוני רולינס מנגן עם הסטונס, צי'ק קוראה עם ריק דרינגר, ובאלבום Aja של סטילי דן אפשר למצוא אנשים כמו ויין שורטר ופיט קריסטליב שגם מנגן סקסופון בשיר הזה.
בפזמון, דונלד פייגן משתמש בסקסופון כסמל למרד בחיים מסודרים כשהוא שר –

I'll learn to work the saxophone
I'll play just what I feel
Drink scotch whiskey all night long
and die behind the wheel

מצחיק עד כמה הדימוי של הכלי הזה השתנה מאז.

The Rapture – I Need Your Love
טוב, אז אולי זה לא היה הוגן להכניס את הRapture לרשימה למעלה. הם ניצלו את הכלי הזה עוד מהאלבום הראשון. הקצב הפועם והתנופה של הסינטיסייזר המקוטע שמניעים את השיר קדימה לא מסגירים עד כמה השיר הזה נואש, עד שהסקסופון המתפרע מתווסף בדקה האחרונה ומדגיש בטוש זוהר מילה אחת בשם השיר – "NEED".



Pink Floyd – Money

יש את הדברים שלומדים להעריך ככל שמתבגרים ויש דברים שלעולם לא תאהב כמו שאהבת בתיכון. Dark Side Of The Moon הוא מהסוג השני. אל תבינו אותי לא נכון, אני יודע ש-Money שיר ענק, אבל הסולואים האלה לעולם לא יעיפו לי שוב את הראש כמו בימים בהם הייתי שומע אותם בפול ווליום לבד בחדר החשוך, בוהה במנורת לבה כי סיפרו לי שזה כמו להתמסטל. אני מתגעגע להרגשה הזאת.

Radiohead – The National Anthem
אני לא בטוח שאפשר לקרוא למה שקורה בחלק האחרון של The National Anthem סולו סקסופון. התיאור הטוב ביותר שקראתי לזה היה (בתרגום חופשי) "תזמורת כלי נשיפה צועדת לתוך קיר". בכל מקרה, הבלגן המינגוסי האדיר הזה הוא מרגעי השיא של אחד מהאלבומים הגדולים של שנות האלפיים אז לא מפתיע שאני מוכן להשתמש בכל תירוץ כדי להוסיף אותו.

Bruce Springsteen – Jungleland

כשמדברים על סולו הסקסופון הקלאסי, זה שנמצא בליבו של שיר רוק איצטדיונים כל-אמריקאי ומעלה אותו לשיא הרגש, מדברים קודם כל על קלרנס קלמונס וברוס ספרינגסטין. בתקופת השיא של ספרינגסטין וה-E סטריט בנד עם אלבומים כמו Born To Run ו Darkness On The Edge Of Town, קלמונס היה הנשק הלא כל כך סודי של הבוס. זה שהיה משגר את ההמנונים שלו לסטרטוספירה.
קלמונס נפטר לפני כמה שבועות משבץ בגיל 69 והשאיר אחריו המוני מעריצים אבלים שכבר לא יזכו להגשים חלום ולראות ביצוע של Jungleland בהופעה חיה. רק תראו איך קלמונס נכנס בדקה הרביעית ומרעיד את האוזניים, אפילו בקליפ יוטיוב מטושטש, ותוכלו להבין אותם.

7 תגובות על ״חמישייה : שובו של הסקסופון״

  1. אני אוהב במיוחד את הסקסופון בפסקול של משחק המחשב המדהים משנות ה-90 – The Neverhood. כל כך טיפשי ואדיר בו זמנית.

    וגם את הסולואים הקטנים והמחורעים של המארס וולטה בשירים כמו Wax Simulacra או ברוב האלבום Frances The Mute.

    אהבתי

  2. The Neverhood! איזה משחק אדיר/מתסכל/אדיר שוב!
    תודה שהזכרת לי אותו.
    ולא שמעתי אף אלבום של מארס וולטה. חור בהשכלה, כבר אמרו לי…

    אהבתי

  3. מאז ומתמיד הסקסופון התחבר יותר למוזיקת הBLUE וה JAZZ, או דווקא בקטעי סולו בשירים איכותיים, ואף בשירים במזרחית (WTF 🙂 ).

    למרות שהוא מזוהה בעיקר במוזיקת ה JAZZ, קשה למצוא אותו משתלב בתוך שירים "רגילים" ולאו דווקא בסולו.

    אהבתי

  4. אלבום מהשנה ששווה להזכיר אם מדברים על החזרה של סקסופון לזירה הוא זה של קולין סטטסון.
    History of Modern Warfare
    Pt2
    סטטסון מנגן על סקסופן בס והאלבום שלו מסתמן כאחד מאלבומי 2011 שלי ושל עוד כמה מדרגים.

    אהבתי

  5. כל שיר של King Crimson היה יכול לאייש את אחד מחמשת המקומות בקלות, אם כבר רדיוהד שם למה לא ללכת עם המקור (הסוף מזכיר את Moon Child באופן מחשיד למדי).
    אני מתאר לעצמי שקיירלס וויספר הוא בדיחה 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s