חמישייה : שובו של הסקסופון

הסינגל האחרון (והמ-עו-לה) של M83 סוגר את זה סופית – 2011 היא השנה שבה סולו הסקסופון חזר להיות מגניב.

בתור מאפיין כל כך חזק של להיטי ה-MOR הצ'יזיים בארה"ב של שנות ה-70 וה-80, רק טבעי שלהקות הפאנק וההארדקור התרחקו מהסקסופון כמו מאש או יותר גרוע, מיאפים. אותן להקות היו גם בית הגידול לדבר הלא מאוד מוגדר הזה שנקרא אינדי רוק וזאת כנראה גם הסיבה שעדיין יש לכם סיכוי הרבה יותר גבוה להיתקל בשיר אינדי עם סולו מלודיקה לוהט מאשר סולו סקסופון, שהוא, עם כל הכבוד למלודיקה, כלי שמסוגל לתרום לשיר שלך מגוון קצת רחב יותר של צלילים.

שווה להתעכב עוד רגע על הנקודה הזאת, כי היא סימפטום למשהו גדול יותר. אחרי כמה חודשים שבהם לא ממש הקשבתי לשום דבר חדש (תנסו את זה, מומלץ) התחלתי השבוע להשלים חלק ממה שפספסתי, ועל כל אלבום ייחודי כמו החדש של בון איבר (כן, רק עכשיו הגעתי אליו) יש עשרה של אמנים שמנסים לאמץ בכוח מאפיינים של משהו מיוחד. אלבומים שמלאים בלחני פופ סטנדרטיים לגמרי שמתחבאים מאחורי רצף בחירות "מוזרות" במתכוון בעיבוד ובהפקה. אני תמיד מתעניין בחיפוש אחרי צלילים חדשים וניסיוניים, אבל אם אתה סתם מחליט להקליט את כל האלבום בעזרת שני מכשירי ווקי טוקי או ליצור את הקצב מסימפול הנפיחות של החתול שלך בלי שום הצדקה לכך מתוך היצירה, האמירה האמנותית שלך מסתכמת באפס. כשמתחילים לנגן על צעצועים וכלי מטבח במקום על כלי נגינה רק כי הם לא מגניבים מספיק המטרה קצת הולכת לאיבוד. זה שום דבר חדש אבל אחרי שלוקחים צעד אחורה זה משום מה הרבה יותר בולט.

אז איפה היינו? סקסופונים. כנראה שהשנה מישהו החליט שהחרם נגמר והעביר את זה לרשימת התפוצה הידועה בשם "מוזיקאים שאמרי אוהב במיוחד", כי אחרת קשה לי להסביר איך פתאום בחודשים האחרונים אפשר פתאום למצוא מקום של כבוד לסקסופון בחדשים של The Rapture, פליט פוקסס, בון איבר, ג'וליאן לינץ', דיסטרויר, Iron & Wine ועוד, שלא לדבר על ליידי גאגא וקייטי פרי שהחדירו אותו מחדש לעולם הפופ. כל זה עשה לי חשק לחזור לכמה מסולואי הסקסופון האהובים עלי (חוץ מזה וזה, כמובן). here we go –

 Steely Dan – Deacon Blues

מצחיק עד כמה הדימוי של הכלי הזה השתנה מאז.

יש את הדברים שלומדים להעריך ככל שמתבגרים ויש דברים שלעולם לא תאהב כמו שאהבת בתיכון. Dark Side Of The Moon הוא מהסוג השני. אל תבינו אותי לא נכון, אני יודע ש-Money שיר ענק, אבל הסולואים האלה לעולם לא יעיפו לי שוב את הראש כמו בימים בהם הייתי שומע אותם בפול ווליום לבד בחדר החשוך, בוהה במנורת לבה כי סיפרו לי שזה כמו להתמסטל. אני מתגעגע להרגשה הזאת.