הורדה : אלבום קאברים ל-Nevermind

השנה Nevermind של נירוונה בן עשרים וכל מי שכותב על מוזיקה ינסה לגרד משהו חדש לומר עליו שלא נאמר כשהיה בן עשר. משהו על אנרגיה לא מרוסנת, תסכול שכל מתבגר יכול להזדהות איתו, משהו על צעיר דכאוני שהפך לכוכב הרוק הגדול בעולם, על אלבום שמגדיר ז'אנר שמגדיר אופנה. הטקס הקבוע.

Spin פותחת את הפסטיבל מוקדם יחסית עם אלבום קאברים חינמי תחת השם המחוכם Newermind שיעלה לכם רק בלייק על הפייסבוק של Spin (ואם ראיתם את רשימות האלבומים שהם אהבו בשנה שעברה תדעו שמדובר בלייק די מביך). אפשר למצוא שם כמה קאברים נאמנים מאוד אבל מלאים בכוונות טובות של Titus Androcinus ו Surfer Blood, כמה פרשנויות מעניינות של אמנדה פאלמר וג'סיקה מייפילד, לא מעט זבל (כמו בכל אלבום קאברים), אבל בעיקר ביצוע אדיר וייחודי לגמרי ל Stay Away של צ'ארלס ברדלי שמצדיק לגמרי את כל הפרוייקט הזה.
לי אישית לקח את רוב עשרים השנים האלו רק כדי לקלוט ש-Nevermind הוא אלבום טוב. תמיד הייתי יכול לספר מה אני מעריך בו ולקשקש לא מעט על המקום שלו בהיסטוריה של הפופ, והייתי יכול לעשות את כל זה בלי שום חשק אמיתי להקשיב לו. הזדמנות מפוספסת, כשחושבים על זה. אלבום מרד הנעורים האחרון מהעידן בו אלבומים עוד יכלו להפוך לתופעה חובקת עולם יצא כשהייתי נער ואני בתגובה גלגלתי עיניים וחיפשתי משהו אחר לשמוע. כל דבר אחר.
הילדים של האלטרנטיבי, הפריקים, הקורט קוביינים הקטנים, יודעים לשנוא מוזיקה באותה תשוקה שבה הם יודעים לאהוב אותה. ואם יש משהו שהם שונאים, זה את כל מה שאלה שקוראים להם "פריק" רוצים לשמוע. ברגע שגם הערסים של בית ספר שאלו אם אני יודע לנגן "סמלזאטינספיריט" על הגיטרה הסיפור נגמר. אין לי שום כוונה ליהנות ביחד עם כולם מאותו הדבר אפילו לרגע. לא בטוח שאפילו ידעתי איך.
אולי אם הייתי מתבגר בדור הנוכחי (לאן הגענו עכשיו? Y? דור ה Z?) לא הייתי נתקל במכשולים כאלה. הדור הבלתי נסבל הזה שיודע להעריך שמחת חיים, אנרגיה גבוהה וביטחון עצמי, שלא רואה שום דבר רומנטי או מושך במבטים מושפלים ועמידה מהצד. הילדים האלה לא היו מהססים לרגע להיסחף עם כולם בשירים האלה.
כל זה מאפשר לי לומר לכם דבר אחד שמעט כותבי מוזיקה אחרים יכולים לומר באותה הסמכות – גם אחרי שמפשיטים ממנו סנטימנטים מגיל ההתבגרות ואת כל מגוון התארים המודבקים מ"רגע מכונן" ועד "מראה של דור", גם אם מקשיבים לו בלי לייחס לו את כל המשקל הזה של "קלאסיקה", גם אם לא סבלתם אותו בזמן אמת – Nevermind הוא אחלה אלבום. אין אפילו צורך להתחשב בזמן שהוא הופק. בניגוד להרבה אלבומי גראנג' אחרים, שום דבר בו לא נשמע ארכאי או סתם לא רלוונטי, להיפך, האלבום הזה חי יותר מרוב הפופ ששמעתי בעשור האחרון. ועכשיו, אחרי שכל הערסים כבר מזמן המשיכו הלאה, גם אני יכול לשים אותו בפול ווליום ולצעוק A DENIAL! A DENIAL! (או לפחות להגביר באוזניות ולזמזם די חזק).
סורי Nevermind, טעות שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s