אז איה כורם קצת נדפקה מכל העניין הזה של רושם ראשוני.
הבכורות של כל הארבעה אולי נבדלו בסגנון (בערך) ובפרסונות של המבצעים, אבל כולן חלקו את אותו זיוף בסיסי. כל הארבעה מכרו שקרים מתוסרטים היטב בתחפושת של כנות רגשית. אני מאמין לגמרי שנקודת המוצא של פלס, ברמן וכורם ככותבים של כל אותם שיאי רגש בגוף ראשון הייתה החיים האמיתיים, אבל מסנן הכתיבה שלהם דילל את הכל לסצינות יפות מדי, נקיות מדי, משויפות מדי, קבורות תחת שכבה עבה של וזלין. סצינות מ"שולחן לחמישה".
לאלבום הבכורה של כורם בהחלט שמור מקום של כבוד בגל הזה וגם באלבום השני שלה, שהיה מוצלח יותר, עדיין היה לי קשה למצוא רגעים שבהם אני מאמין למילה שיוצאת לה מהפה. ובחיי שרציתי, כי אי אפשר להתווכח על כך שמדובר בבחורה סופר מוכשרת (כמובן שעוד כמה שעות אני אגלה שאפשר) ובכלל היא מהאמנים האלה שהיה בא לי לאהוב. תמיד נראה היה (ואחרי שהפכתי לקורא די קבוע בבלוג המצוין שלה אני כבר בטוח) שהיא אחלה בן אדם עם טעם טוב במוזיקה, כוונות טובות והרבה אורך נשימה. רק חיכיתי לקבל ממנה גם אלבום שאני יכול לאהוב. כאן נכנס לתמונה לאלף את הסוסים.
האלבום השלישי של איה כורם הוא בלי תחרות הדבר הכי טוב שהיא הוציאה וגם הצהרת כוונות להמשך הדרך. האלבום הראשון שהקליטה באופן עצמאי בהפקה משובחת של גיל לואיס ותומר לנצינגר (עוד נחזור לזה) הוא גם האלבום הראשון שלה שחושף בין השורות אנשים בשר ודם. ברגעי השיא (ויש לא מעט) היא מצליחה לראשונה לדייק מספיק כדי להגיע למקום שכל כותב שירים מנסה להגיע אליו – ללכוד רגע. שיר הנושא ("אני אהבתי את השיר הזה אבל היום הוא לא עושה לי כלום"), "מסיבת רווקות" ("בלילה שלפני חלמתי שאני שוכבת עם מישהו אחר"), ומסיבת רגשות האשם של "רונה אומרת" הם רק כמה דוגמאות מייצגות.
ההפקה של לואיס את לנצינגר (חזרנו לזה) באלבום הזה היא ליגה אחרת לגמרי ביחס לסאונד הסבתאי של אלבומיה הקודמים. הם דואגים לשרת כל שיר בפני עצמו בלי לדאוג יותר מדי לסאונד אחיד לאלבום כולו ובכל זאת, זה עובד. הFאנק לייט המגניב של "הנה שוב", האלקטרוניקה העדינה של "סיני, ניו יורק", והברקת העיבוד שמפגישה את "צלצולי פעמונים" האלמותי של אהובה עוזרי עם Zero 7 – הכל רק תורם בסופו של דבר לבנייה של יצירה מגוונת יותר. משהו שם מזכיר לי קצת את העבודה של ג'ון בריון על האלבום השני של פיונה אפל (אלף אלפי הבדלות וכל זה), ובכל מה שקשור להפקה איזכור לבריון הוא אולי המחמאה הכי גבוהה שאני יכול לתת. גם בהפקת השירה יוצא מכורם משהו קצת פחות עגול, אולי שביר.
זה עדיין רק אלבום מוצלח, לא מושלם. חלק מהשירים לא חזקים מספיק, או סתם חוזרים לאותן מחלות ילדות ("מתי תבואי" הקלישאי ו"שקר" שלצערי ממוקם כשיר השני באלבום), אבל נראה שאיה כורם היא אמן לטווח ארוך ועם לאלף את הסוסים אני יכול לומר לראשונה שאני סקרן באמת לשמוע מה יהיה הצעד הבא שלה.
http://bandcamp.com/EmbeddedPlayer/v=2/album=1355620748/size=venti/bgcol=FFFFFF/linkcol=993533/
כקורא נוסף של מילותיה של כורם, אני יכול בהחלט להסכים עם הפתיחה, וגם עם מסקנת הסיום. עם זאת, באלבומיה הקודמים ישנן פנינים מוזיקליות שנדיר למצוא בארצנו. שירים כמו "טניה" או "אוטוביוגרפיה" מאלבומה השני רחוקים דיים מהפופ הנוטף-וזלין (כדברי הכותב) של הלהיטים המוקדמים.
אין ספק, איה משתבחת מאלבום לאלבום, ועכשיו כשיצאה לדרך עצמאית, אני קורא לכולם לקנות את האלבום החדש והמצוין, ואפילו טוב יותר – לכו להופעה שלה!
אהבתיאהבתי