חמישייה : להתראות White Stripes

אז אם עוד לא שמעתם, ה White Stripes התפרקו אתמול.
באתר הלהקה הם כותבים שהסיבות אינן חילוקי דעות אמנותיים (הגרסה המכובסת ל"אם אני נשאר עוד שנייה אחת עם האנשים האלה מישהו יצטרך למות") אלא רצון "לשמר את מה שייחודי ויפה בלהקה". במילים אחרות הם החליטו לפרוש בשיא וטוב שכך. ג'ק ומג הבינו שיצירתיות אמיתית מגיעה כשעומדים לרשותך אמצעים מוגבלים, ולכן הם הגדירו לעצמם פורמט מוגבל – שני אנשים, גיטרה, תופים, הקלטה אנלוגית, אדום, לבן, שחור. לאורך שישה אלבומים ג'ק ומג עשו את כל מה שניתן לעשות עם הפורמט הזה ויצרו מוזיקה שתישאר הרבה אחריהם.
בהרבה מובנים הוייט סטרייפס היו אחת מלהקות הרוק הגדולות האחרונות. הם הצליחו לא להיחשף עד הסוף, לשמור על איזה ריחוק שאפשר למעריצים שלהם לאהוב אותם כמו שאפשר היה לאהוב מוזיקה רק בשנות ה-70. להפוך אותם ליותר ממה שהם, לבנות סביבם אגדות. לכן רק הגיוני שבהצהרה האחרונה שלהם למעריצים הם כתבו "הוייט סטרייפס לא שייכים למג וג'ק יותר. הוייט סטרייפס שייכים לכם עכשיו ואתם יכולים לעשות איתם מה שתרצו", הרי באיזה מקום תמיד עשינו מהם מה שרצינו.

בכל מקרה, האינטרנט מוצף כרגע בלינקים ל Seven Nation Army ו Fell In Love With a Girl, אז במקום זה הנה חמישה שירים נפלאים ושחוקים פחות מהקטלוג שלהם.

Let's Shake Hands

הסינגל הראשון שלהם מ 1998 כבר הכיל את כל מה שהפך אותם לכזה סיפור הצלחה מפתיע בהמשך הדרך – הלכלוך של הבלוז, המינימליזם של הפאנק והפופ הקליט שעומד בבסיס. אולי זאת גרסה קצת גולמית למה שעתיד לבוא, אבל באיזה מקום ג'ק תמיד ניסה בצורה מודעת לשמור על הצליל של הוייט סטייפס כמה שיותר גולמי ככה שמהבחינה הזאת השיר הזה נשמע כמו שהלהקה הזאת תמיד קיוותה להישאר.

The Same Boy You've Always Known
זה כנראה השיר הכי טוב מ White Blood Cells, שהוא כנראה האלבום הכי טוב של הסטרייפס. לכל מי שיצא להכיר בחורה שמתייחסת אליו רק כשהיא למטה וזקוקה לנחמה, הנה שיר הנושא שלה.
Who's To Say
השיר הזה, שיצא כבי סייד ל I Just Don't Know What To Do With Myself , הוא בעיקרון קאוור לשיר של Blanche, אבל ג'ק היה חבר באיזו גרסה מוקדמת של הלהקה הזאת אז יכול להיות שהיה לו חלק בכתיבה של השיר.
בכל מקרה, יש כמה שירים שאני שומר לעידוד בזמנים קשים ו Who's To Say הוא אחד מהם. אז גם ריטה אומרת ש"זה יבוא, אתה תראה", אבל כשג'ק מבטיח שאף אחד לא יכול לומר שמה שלא קרה עד עכשיו גם לא יקרה, אני מאמין לו קצת יותר.

It's My Fault For Being Famous
קצת אחרי האלבום האחרון שלהם Icky Thump, הסטרייפס שחררו את ה Conquest EP, שכלל את Conquest מאותו אלבום ועוד כמה קטעים שהקליטו באולפן הביתי של בק. רק מלהקה במקום המאוד מיוחד של הוייט סטרייפס יכול לצאת שיר קאנטרי מלוכלך על עולם הסלבים המוזר הזה שבו לכל אחד יש זכות לדחוף לך מצלמה בפרצוף.
Let's Build a Home
לפני הכל הוייט סטרייפס היו להקה של הופעות חיות. הייתה לשני הנגנים האלה את היכולת למלא במה של אצטדיון בצורה שבה גם להקות עם פי חמש נגנים ופי עשר ציוד היו רק חולמות. עניין של כריזמה.
Let's Build a Home מהאלבום השני De Stijl הוא אחלה שיר גם בגרסת האלבום, אבל הוא עובד הכי טוב בהופעה. אולי זאת הייתה המטרה שלו מלכתחילה.

להתראות וייט סטרייפס, היה רוק'נ'רול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s