אז אם עוד לא שמעתם, ה White Stripes התפרקו אתמול.
באתר הלהקה הם כותבים שהסיבות אינן חילוקי דעות אמנותיים (הגרסה המכובסת ל"אם אני נשאר עוד שנייה אחת עם האנשים האלה מישהו יצטרך למות") אלא רצון "לשמר את מה שייחודי ויפה בלהקה". במילים אחרות הם החליטו לפרוש בשיא וטוב שכך. ג'ק ומג הבינו שיצירתיות אמיתית מגיעה כשעומדים לרשותך אמצעים מוגבלים, ולכן הם הגדירו לעצמם פורמט מוגבל – שני אנשים, גיטרה, תופים, הקלטה אנלוגית, אדום, לבן, שחור. לאורך שישה אלבומים ג'ק ומג עשו את כל מה שניתן לעשות עם הפורמט הזה ויצרו מוזיקה שתישאר הרבה אחריהם.
בהרבה מובנים הוייט סטרייפס היו אחת מלהקות הרוק הגדולות האחרונות. הם הצליחו לא להיחשף עד הסוף, לשמור על איזה ריחוק שאפשר למעריצים שלהם לאהוב אותם כמו שאפשר היה לאהוב מוזיקה רק בשנות ה-70. להפוך אותם ליותר ממה שהם, לבנות סביבם אגדות. לכן רק הגיוני שבהצהרה האחרונה שלהם למעריצים הם כתבו "הוייט סטרייפס לא שייכים למג וג'ק יותר. הוייט סטרייפס שייכים לכם עכשיו ואתם יכולים לעשות איתם מה שתרצו", הרי באיזה מקום תמיד עשינו מהם מה שרצינו.
בכל מקרה, האינטרנט מוצף כרגע בלינקים ל Seven Nation Army ו Fell In Love With a Girl, אז במקום זה הנה חמישה שירים נפלאים ושחוקים פחות מהקטלוג שלהם.
הסינגל הראשון שלהם מ 1998 כבר הכיל את כל מה שהפך אותם לכזה סיפור הצלחה מפתיע בהמשך הדרך – הלכלוך של הבלוז, המינימליזם של הפאנק והפופ הקליט שעומד בבסיס. אולי זאת גרסה קצת גולמית למה שעתיד לבוא, אבל באיזה מקום ג'ק תמיד ניסה בצורה מודעת לשמור על הצליל של הוייט סטייפס כמה שיותר גולמי ככה שמהבחינה הזאת השיר הזה נשמע כמו שהלהקה הזאת תמיד קיוותה להישאר.
בכל מקרה, יש כמה שירים שאני שומר לעידוד בזמנים קשים ו Who's To Say הוא אחד מהם. אז גם ריטה אומרת ש"זה יבוא, אתה תראה", אבל כשג'ק מבטיח שאף אחד לא יכול לומר שמה שלא קרה עד עכשיו גם לא יקרה, אני מאמין לו קצת יותר.
Let's Build a Home מהאלבום השני De Stijl הוא אחלה שיר גם בגרסת האלבום, אבל הוא עובד הכי טוב בהופעה. אולי זאת הייתה המטרה שלו מלכתחילה.
חסר תרבות. 