חמישייה : מוזנחי סוף השנה


הנה מסתיימת עוד שנה, ותחת כל בלוג רענן אפשר כבר למצוא את רשימות האלבומים הטובים של 2010.
אני מקיים עם הרשימות האלה יחסי אהבה-שנאה, כי איך ייתכן שאלבום שאני אוהב דורג נמוך יותר מאלבום שאני לא אוהב? כמעט כאילו הרשימות האלה הן דעה בלבד ולא תוצאה של מחקר מדעי מעמיק. כמעט.
בכל זאת, השנה יותר מאי פעם נראה שאני והמדרגים למיניהם חיינו בשני עולמות שונים לגמרי. אם נשים בצד את הבחירות הדי ברורות של ארקייד פייר, סופיאן סטיבנס, ביצ' האוס, ג'ואנה, רובין וההיסטריה ההמונית סביב קניה ווסט, כמעט כל מה שתפס אותי השנה באמת לא נכנס לרוב הרשימות האלה ואם כן בטח שלא דורג קרוב לפסגה. 
כרגע די משעמם אותי הרעיון של רשימת "117 אלבומי השנה של חסר תרבות", טוב אולי לא משעמם להכין אותה (לא הייתי כותב כאן אם לא הייתי הטיפוס שאוהב לקטלג דברים שהוא אוהב) אבל כקורא אני לא רואה צורך בעוד טיפה לים הזה. במקום זה, יהיו כמה דברים קצת אחרים כדי לתרום לחינגת סוף השנה. 
אבל בואו בכל זאת נתחיל במין רשימה של אלבומים –
הנה חמישה אלבומים שזוכים להתעלמות יחסית בכל סיכומי השנה האלה ותהרגו אותי אם אני מבין למה.

S. Carey – All We Grow

שון קארי שר, תופף וניגן פסנתר בהופעות של בון איוור ל For Emma Forever Ago, ואם הוא קיבל כזה קרדיט מג'סטין ורנון הוא כבר ראוי לתשומת הלב שלכם גם אם הוא היה מוציא דיסק קאברים למיטב הלהיטים של Ke$ha. זה עוזר שקארי  החליט במקום זה להוציא אלבום מעולה. ב- All We Grow קארי משתמש בהרבה מהחומרים שעזרו להפוך את האלבום של בון איוור למה שהוא – האינטימיות האקוסטית העוטפת, הקולות המסתלסלים כמו עוד כלי נגינה – אבל במקום לסדר הכל בבתים ופזמונים הוא עורם אותם למגדלים יפיפיים. כל שיר נבנה לאט, שכבה אחר שכבה של פסנתרים, כלי הקשה במקצבים משלימים, שכפולים של הקול העדין של קארי (שמזכיר קצת את חוזה גונזלס) ועוד שלל אפקטים. התוצאה היא אלבום מרגש שעוטף ומנחם אותך מכל הכיוונים.

In The Dirt

We Fell

Ted Leo and The Pharmacists – The Brutalist Bricks

טד לאו כותב את השירים שאלוויס קוסטלו היה כותב אם הוא היה בן 30 ואמריקאי. פאנק פופ קליט ורועש שממתיק מילים מבריקות וארסיות. בשנים האחרונות לאו קצת פחות מלהיב בעבר, אבל בThe Brutalist Bricks הוא חוזר לעצמו בגדול עם אסופת השירים הכי טובה שלו מאז Hearts of Oak הענק מ 2003. גם להקת הליווי שלו The Pharmacists נשמעים בכושר שיא, וכשלאו והרוקחים שלו עובדים בפול גז הם עושים רוק עם תשוקה שכבר נדיר למצוא.

הנה הקליפ המעולה של Bottled in Cork עם הקומיקאי האדיר פול אף טומפקינס בתפקיד אורח:

The Tallest Man on Earth – The Wild Hunt
עוד singer/song writer עם גיטרה אקוסטית שר שירי פולק בניחוח אמריקנה עם קצת בנג'ו בקצוות? לא מיצינו? מסתבר שלא. כשכריסטיאן מטסון השוודי התחיל לשחרר חומרים בתור The Tallest Man on Earth הוא לא ממש עניין אותי. זה נשמע כמו חיקוי דילן קרוב כל כך, מסגנון הכתיבה והפריטה על האקוסטית ועד הקול הצפרדעי משהו, שלא הצלחתי להקשיב לו ברצינות. האלבום השני שלו, The Wild Hunt שיצא השנה הצליח להשכיח ממני את כל הספקות. זה לא בדיוק שהשתכנעתי שמטסון הוא הדבר האמיתי, הוא פשוט כתב שירים טובים מספיק כדי שלא יהיה לי איכפת.

The Wild Hunt
King of Spain
Love Is All


PVT – Church With No Magic
קצת קשה לי לתאר את המוזיקה של PVT. השירים שלהם נשמעים כמו גירסה קצת אלקטרונית יותר לעבודת הטלאים של Menomena (וואו אני מתחיל להישמע כמו האתר ההוא) אם זה אומר לכם משהו. זה האלבום השלישי של השלישייה האוסטרלית הזאת והראשון שלהם תחת השם PVT אחרי תביעה משפטית שאילצה אותם להיפטר מהשם Pivot. עם השם החדש הגיע גם סגנון כתיבה הרבה יותר אנרגטי ומובנה. אם באלבומים הקודמים שלהם הם התעסקו באלקטרוניקה אטמוספרית ומופשטת יחסית, האלבום הזה כבר מכיל שירים של ממש בלי לאבד את ההרפתקנות של העבר. בקיצור זה אחד מהאלבומים שכל מה שבאמת אפשר לומר עליהם זה "פשוט תקשיבו". זה בדרך כלל סימן טוב.

Strand of Oaks – Pope Killdragon
אני לי מבין איך האלבום הזה קיבל כל כך מעט תשומת לב השנה. גם טים שוולטר התחיל את דרכו בתור פולקיסט עם שירים שוברי לב ואחלה סיפור על תקופה שבה גר על ספסל אחרי שביתו נשרף. אלבום הבכורה שלו היה יפה, אבל די סטנדרטי. האלבום הזה, השני שלו, הוא הכל חוץ מסטנדרטי.  הבסיס הוא עדיין פולק עדין (וגם כאן יש דימיון לבון איוור) אבל שוולטר הוסיף כאן המון רעיונות מקוריים שהופכים את האלבום הזה למשהו ייחודי לגמרי.
מוזיקלית יש כאן שלל יציאות מעניינות – קטעים אטמוספריים, סינטיסייזרים מהאייטיז וקטע מטאל אינסטרומנטלי שמגיע משום מקום. אבל העניין האמיתי הוא במילים – שוולטר מחליף נקודות מבט וסגנונות כמו גרביים. חלום שיכור על פגישה עם ג'ון קנדי, פנטזיית נקמה על הרצח של ג'ון בלושי מנקודת המבט דן אקרויד (אתם שמעתם אותי) וזאת רק ההתחלה.
זה נשמע כמו בלגן אחד גדול, אבל הכל מתחבר ליצירה אחידה, נהדרת ומעל לכל – מקורית.

3 תגובות על ״חמישייה : מוזנחי סוף השנה״

  1. רשימה מעניינת, תודה.
    אני דווקא חשבתי שהאיש-הגבוה-ביותר-בעולם זכה לתשומת לב לא מועטה ברשימות (ובהחלט ראויה).
    האם זה מקרי או שהתאמת גם את הבחירות שלך לחורף שנחת סוף-סוף?
    🙂

    אהבתי

  2. אני מקשיב עכשיו ל – polar bear שנחשפתי אליו באחד מהמענגים של גיא. כנראה לא מצאתי את האלבום באותה תקופה ופשוט שכחתי ממנו. רק הצצה ברשימת האלבומים של שנת 2010 שפורסמה אצלו ביום שבת גרמה לי להיזכר ולחפש ברשת מחדש את האלבום, ג'אז עם קצת נגיעות של פאנק.

    אהבתי

  3. franny
    הגבוה נכנס בעיקר אחרי שהתחרפנתי שהוא לא השתחל לרשימה של stereogum (הוא לא השתחל לרשימה של 50?!), ונראה לי שכל השנה הזאת הייתי די חורפי…

    דייב
    לא מכיר, אני אחפש אותו 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s