מותו של הטקס (או: הנגנים על הטיטניק)

אני שומע אתכם. מתלחששים לי מאחורי הגב.

"הנה ההוא שקונה דיסקים…"
"ראיתי אותו יוצא מסניף של צליל…"
"רגע, מה זה דיסקים?"
אז כן, יש לי סטייה. אני אוהב לקנות את המוסיקה שלי. אולי זה בגלל שרוב האמנים החביבים עליי לא הולכים למלא את היכל נוקיה בזמן הקרוב ובא לי שהם ימשיכו לעשות מוזיקה או אולי כי אני עדיין רוצה פעם אחת להצליח לא לאבד את הקבלות מטאוור ולקבל דיסק מתנה (היי טאוור – עוד שני דיסקים ביצ'ז!).

בכל אופן, גם אני חייב להודות שבשנים האחרונות זה קצת נמאס. קשה לא להרגיש קצת פראייר כשהדבר הראשון שאתה עושה עם האלבום שהרגע קנית הוא להמיר אותו לmp3, לתייג את הקטעים, לחפש תמונה של העטיפה לא בגודל של בול (הסוד הוא בכתבות ביקורת באתר וואלה, דרך אגב), להעביר לאייפוד, ולשמוע בפעם הראשונה והאחרונה את הדיסק עצמו במערכת לפני שיעבור לבלות את שארית חייו כנדל"ן לקרדיות אבק.
ובינתיים, כל מי שלא איכפת לו מספיק מהאמן כדי לשלם לו, מוריד את האלבום מוכן ומתוייג ואפילו לא נתקע עם חתיכת פלסטיק מיותרת. קשה לא להרגיש קצת פראייר כבר אמרתי?
מיכל גבע. גם כתבה אלבום מעולה,  גם נושמת דרך זימים.
אז ניסיתי כיוון אחר עם האלבום של מיכל גבע. קניתי את ההורדה שלו ב bandcamp שלה – גם קיבלתי את המוסיקה שלה בפורמט שאני באמת צריך וגם שילמתי למיכל על התענוג (וזה באמת תענוג, כי זה אלבום מעולה וכדאי לכם לקנות אותו). 
אבל הפעם משהו אחר הלך לאיבוד – הטקס של האזנה ראשונה לאלבום חדש בשלמותו. אני לא מדבר כאן על הערך הרומנטי, אולי כבר נוסטלגי בשלב הזה, של קילוף הניילון של העטיפה, הדפדוף בחוברת, אולי הצצה אם יש איזה הדפס סודי מאחורי הפלסטיק – כל זה נעלם אבל זה לא העניין. העניין הוא המילים.

האזנה לאלבום לא מוכר היא שונה לחלוטין כשיש לך חוברת מילים ביד. שמתי לב שלוקח לי הרבה יותר זמן לגלות ולהקשיב באמת לשירים החדשים כשאין לי חוברת מילים פיזית ביד שתחזיק את תשומת הלב שלי (יכול להיות שזאת הפרעת קשב או שאולי זה היי הנה משהו נוצץ – על מה דיברנו?) . המילים מכריחות אותך להפוך את ההאזנה לפעולה אקטיבית. במקום לעשות משהו עם מוזיקה ברקע, אתה כרגע מקשיב לאלבום חדש. זה הבדל ענק. אני מוכן לוותר על כל הפלסטיק, אבל אני לא מוכן לוותר על המילים, לפחות לא במוזיקה ישראלית.

אז נראה שבינתיים משאירים אותי תקוע באמצע. או פלסטיקים ועבודה מיותרת, או הורדה שמפשיטה מהמוזיקה הרבה מהקסם. קצת חבל, כי זה לא חייב להיות ככה, תארו לכם את זה –
מה אם הייתם נכנסים לחנות ולא קונים דיסק, אלא אלבום. האלבום הזה היה כולל חוברת מושקעת בגודל של תקליט ולינק להורדת האלבום בפורמט לבחירתך (גם ככה כבר יש לחברות התקליטים אתרים לקניית מוסיקה – songs.co.il של NMC ו imusic.co.il של נענע דיסק). לא פשוט?

חברות התקליטים מנסות כרגע (כבר כמה שנים בעצם, אבל אני רואה את זה יותר לאחרונה) להפיץ אלבומים על דיסק און קי. כביכול מדובר באיזה ניסיון להתקדם ולהתחבר לצורה שבה רובנו שומעים היום מוזיקה. בתור ניסיון זה יפה, אבל בפועל זה פספוס מוחלט של הצרכים של הלקוח (הקאתי קצת בפה עכשיו), וזה לא שיש יותר מדי לקוחות גם ככה. אף אחד לא קנה דיסק ואמר לעצמו "חבל שאי אפשר לקבל את השירים על ריבוע קטן במקום על עיגול גדול". העניין הוא פשוט יותר – אין לנו יותר צורך במדיה פיזית נקודה.עם חוברת ולינק נוכל לקבל שוב את הטקסיות שבהאזנה עם משהו אמיתי ביד – משהו שמבדיל אותך מהפירטים, וגם לקבל את המוזיקה בפורמט שאנחנו צריכים. רק לי זה נראה כל כך מתבקש?
ודרך אגב, כמה נחמד יהיה לחזור לחוברות בגודל נורמלי במקום החוברות הקטנטנות שחברות התקליטים נאלצות לייצר כדי להתאים לקופסה של דיסק.

בקיצור, אני רק יכול להפציר לאלה מבין קוראינו המנהלים חברות תקליטים (אתם יודעים מי אתם) – אני רוצה להיות לקוח שלכם, באמת. אבל תנו לי מוצר שמתאים לי. אין שום סיכוי, הא?
אז אני אפציר במקום באלה מבין קוראינו שעושים מוזיקה – תגידו לקוראינו המנהלים שהם יכולים ללכת לחפש ותפיצו את המוזיקה שלכם לבד. אתם לא צריכים אותם לשום דבר.
אני בטוח שיש כל מיני שיקולים חוזיים ועסקיים מורכבים שמונעים ממכם להפיץ את המוזיקה שלכם בלי פלסטיק, אבל כל עוד תמשיכו לנסות למכור לאנשים מוזיקה בפורמט שהם לא משתמשים בו הם בעיקר מזכירים לי את השיקולים של הנגנים על הטיטניק.

כמה אלבומים להורדה מהזמן האחרון שמומלץ לשלם עליהם:

6 תגובות על ״מותו של הטקס (או: הנגנים על הטיטניק)״

  1. רעיון יפה, אבל לא מאד פרקטי.
    הלקוח היום רוצה הכל אינסטנט. למה שמישהו יכתת רגליו לחנות אם אפשר להוריד וזהו, בלי לזוז מהכסא. גם במחיר של היעדר חוברת. האידיאל הוא, אולי, לצרף לקישור האודיו גם קישור לחוברת בפורמט PDF איכותי, שגם ניתן להדפסה כמו שצריך.

    טקסי מאד זה לא, אבל לפחות יש מה שצריך.
    אתה יכול אולי לבחור שהתיקייה שאליה אתה מוריד את הקבצים החדשים תנגן את הפתיחה של החמישית של בטהובן בשביל הטקס.

    אהבתי

  2. זה מעניין, כי אנשים אחרים אומרים לי שהם לא מוכנים לוותר על גם על הדיסק…
    מסכים איתך שחשוב שכל הורדה חוקית תגיע עם חוברת ב PDF (כמו האלבום של מיכל גבע לדוגמה), זה חלק מהמוצר שהרגע שילמת עליו.
    יכול להיות שאני קצת דינוזאור בעניין הזה, אבל אני נהנה הרבה יותר גם מללכת (או לכתת רגלי במקרה והחנות הקרובה נמצאת בצדו השני של המדבר) לקנות את האלבום שחיכיתי לו שיצא, למהר הביתה, להוריד את הניילון, לשמוע עם החוברת וגם בסוף להישאר עם משהו לשים על המדף.
    השאלה היא האם יש דרך לשמר את החוויה הזאת (ששוב, אולי היא לא חשובה לאחרים, ואם היא לא חשובה אז אין טעם במה שאני מציע) גם אחרי שהדיסק ימות סופית.
    במילים אחרות, בוא נאמר שההצעה רלוונטית רק אם אתה חושב שיש טעם בקיום של חנויות מוזיקה פיזיות בכלל – אם צריכות להיות כאלה, אני מאמין שזה מה שהן צריכות למכור.

    אהבתי

  3. קודם כל, רועי ריק – באמת אחלה אלבום, בלוזי חם ונעים בגב. אבל זה לא מה שבאתי להגיד…
    אמרי, חשבתי שאני המוהיקני האחרון כי גם בקרב אנשים קרובים שבאמת אוהבים מוזיקה – תמיד שאני מנסה להסביר למה אני מעדיף לקנות את הדיסק, מיד המבט בעיניים נהיה זגוגי ובן שיחי הופך זומבי… אז אני ממש שמח לשמוע שאני לא הדפוק היחידי ויש אם מי לדבר.
    אני לא יודע אם לצמצם את הטיעון רק לרמת המלים זה מדוייק: אין ספק שדיסקים שהמלים מצורפות – חוויית ההאזנה בהם מקבלת נופך (?) אחר לגמרי, אקטיביות שלא נתקלים בא במחוזותינו כיום. אבל להגיד שזה רק המלים, זה לא בדיוק זה. הייתי אומר שכדי להאזין לדיסק באמת,לחוות את החוויה המלאה שהאמן רוצה להעביר – אתה חייב את החוברת ביד – בין אם זה מלים ובין אם זה ארטוורק בנזונה שמכניס אותך לעומק נבכי ראשו של האמן – ובעצם משלים לך את החוויה האמנתית לגמרי. התפיסה שדיסק זה צלחת מפלסטיק שמעבירה חוויה מוזיקלית היא מאוד חלקית: תחשוב על אוקיי קומפיוטר (או כל דיסק אחר של חמשת המופלאים) שבאמת עומד לגמרי בזכות המוזיקה – אבל כשאתה מתחיל להקדיש את תשומת הלב לזה שיש פה עוד משהו חוץ מהמוזיקה שכמה אנשים כנראה הקדישו לו ימים כלילות ולא עשו אותו כלאחר יד, אתה מתחיל להבין יותר טוב אם מה יש לך עסק – לטובה ולרעה. בתרבות האינסטנט אף אחד לא שם קצוץ על הדברים האלה, אבל החוברות האלה הם מה שעוזר לך לגבש את הדימויים שלך לגבי האמנות שאתה חווה. אולי קשה לי קצת להמליל את זה, אבל לשמוע את הדיסק כשיש לך משהו חומרי להתחבר אליו – גם פיזית וגם רגשית – זאת חוויה שונה בתכלית מלשבת מול המחשב ולנסות לקרוא את המלים על גבי הצג. ועוד לא התחלתי לדבר על הקלישאה שאפילו חיי התרבות שלנו הופכים להיות אינדיבידואליים לחלוטין, מול אלפי מנורות קטנות שאט אט צורבות לנו את המוח וסוגרות אותנו אל יפי העולם (גם אני קצת הקאתי בפה עכשיו). אין לי ביקורת על כל חיי החברה ברשתות החברתיות האלה והאחרות, אבל לפחות אפשר לעשות מאמץ לחוות חוויה תרבותית מחוץ למסך הקטן ולהקדיש לאמן קצת יותר מהלב שלנו. אולי הרעיון של לקנות את הארטוורק בחנות ואת הדיסק אונליין זה מגניב, אבל עזוב אותך מפידיאפים וכל מיני ראשי תיבות שמזכירים סטיות מיניות. טוב חאלס, אם אני לא אעצור עכשיו זה לא יגמר

    אהבתי

  4. והנה סיפור עצוב-
    אז אגרתי דיסקים במשך כמה שנים טובות. ומעבר לעובדה שבשנים האחרונות לא קניתי שום דיסק שהוא לא ישראלי (תקראו לזה פטריוטיות- אני אקרא לזה תפרנות) והפעם היחידה שהשמעתי את הדיסק מהדיסק עצמו הייתה בפתיחת הדיסק או כשתקלטתי ממנו (שזה לכשעצמו משהו שמתחיל להרגיש אנכרוניסטי) הבעייה האמיתית צצה על פני השטח כשעזבתי את הארץ. מה עושים עם כל כך הרבה פלסטיק? מעבירים איתי הלאה? מפזרים בין חברים? לובשים חליפה אדומה ועונדים זקן צעצוע ומחלקים לילדים טובים במיוחד? עם כל החיבה לארט (ויש הרבה יותר מחיבה לארט. זו הסיבה שלא זרקתי את הדיסקים עד היום) אין לי הרבה ברירה אלא להוריד מוזיקה- ומוזיקאי שלא מאפשר לי לקנות את המוזיקה שלו דרך האינטרנט פשוט לא מאפשר לי לקנות את המוזיקה שלו (אבל תסמכו עלי שאני כבר אמצא דרך להשיג אותה…). אה, וכמובן שאי אפשר לשמוע דיסק חדש בלי חוברת מילים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s