ביקורת אלבום – אמיר דדון (או: איפה הזמרים)


אמיר דדון יודע לשיר. לא הייתי רואה צורך לציין את זה  אם לא הייתי שם לב שהוא די לבד בעניין הזה כרגע.
תפתחו רגע רדיו, טלוויזיה, תבדקו במכנסיים השניים – זמרי רוק ישראלים שיודעים לשיר במובן הכי פשוט וטכני של המילה הפכו למצרך נדיר. כאלה שיודעים לפתוח את הפה ולהוציא קול יפה וחזק בלי לזייף. כולנו התאהבנו כל כך בתפיסה שברוק זה לא משנה אם יש לך קול (ע"ע טיעון "גם בוב דילן שר כמו צפרדע" הישן והלא כל כך טוב) עד שנשארנו כמעט בלי זמרים שלא צריך להקשיב למילים כדי להתאהב בהם.
לא שאני לא אוהב את נועם רותם, ברי סחרוף, עמיר לב, אביב גדג', יורם חזן, אביב גפן, אריק ברמן, רמי פורטיס, שלומי שבן, ג'נגו, דן תורן, דודי לוי, גלעד כהנא ועוד המון ששכחתי, ואין ספק שהם כולם מבריקים ואף אחד לא יכול לבצע את השירים שלהם כמוהם, אבל היחס של עשרים כאלה על כל אמיר דדון אחד הוא די משונה. תירגעו, אני יודע שדדון לא לגמרי לבד ואני מתנצל ששכחתי להזכיר את הזמר האהוב עליכם X ששר ממש יפה. צודקים, אבל אתם לא יכולים שלא להודות שהם במיעוט בתוך קבוצת אנשים שהגדרת המקצוע שלהם היא "זמר".
אולי באיזו מין תגובת נגד משונה למוסיקה המזרחית, בה מיתרי הקול תופסים מקום חשוב יותר מהמילים (ולפעמים הלחן) ובהתאם מלאה בגרונות מצויינים, הרוק הישראלי סינן איכשהו החוצה את כל מי שסתם שר יפה.
המצב הזה הופך את אלבום הבכורה של דדון למצרך נדיר בנוף המקומי.
כבר הייתי בטוח לגמרי שאני לא יכול ליהנות משיר בעברית אם המילים שלו בינוניות (לעומת שירים באנגלית שבהם זה לא ממש משנה לי) ופתאום אני שומע את אמיר דדון וממש לא איכפת לי מה הוא שר. זה פשוט נשמע ממש טוב.
אלבום כזה לא אמור להיות כל כך חריג. בסך הכל מדובר במקבץ שירי רוק מיינסטרים בטוחים וקליטים, עם קצת דיסטורשן אבל מספיק גיטרות אקוסטיות לא להפחיד עורכים מוסיקליים, מילים לא מביכות ברובן אבל גם לא מבריקות וזמר עם קול גדול שיודע להשתמש בו – בקיצור מה שנקרא להיטים.


יש פה לא מעט שירים מצויינים ממש. הסינגלים "חלל" ו"אור גדול", "חולה הביתה" עם המילים של יהונתן גפן שכל ישראלי שהעביר תקופה בחו"ל יזדהה איתן,  "חצי"  ו"זכרתי לך חסד" עם מילים מהמקורות ופתיחה שכל פעם מזכירה לי את השיר ההוא של Ugly Kid Joe
 כמו בהרבה אלבומי בכורה ישראלים אפשר לשמוע שזמן הבישול היה קצת ארוך ולא לגמרי רציף, מה שהוביל לאלבום שלא נשמע ממש אחיד. יותר אוסף שירים מיצירה אחת, אבל לאף אחד כבר לא אכפת מאלבומים בכל מקרה אז מה זה משנה.

אתם צריכים להקשיב לאמיר דדון כי ככה אמור להישמע רוק אמצע הדרך בישראל. לא מאוד מורכב, לא מאוד מעיז אבל נשמע מדהים. אתם צריכים להקשיב לאמיר דדון כי הוא די לבד בעניין הזה כרגע.


ה MySpace של אמיר דדון

5 תגובות על ״ביקורת אלבום – אמיר דדון (או: איפה הזמרים)״

  1. מסכים איתך לגמרי. הרוק הישראלי ובעיקר מה שמכונה כאן "אינדי" מלא בזייפנים מטורפים שזה לא ייאמן. עד לרמת הלא שמיע. ערן צור הוא המנטור שלהם אבל לו לפחות יש טקסטים טובים. אז טוב שפתאום שומעים מישהו שגם יודע לשיר. אבל היי, האם זו הבחירה שיש לנו? או זייפנים או מוזיקת יו טו- קולדפליי תאגידית ומשעממת? אז מה אם זה מופק ומושר טוב. זה עדיין חרא. למה אין כאן שילוב נוסח אלבו, רופוס, דמיאן רייס וכיו"ב של גם קול יפה וגם מוזיקה טובה?

    אהבתי

  2. כל כך נכון!!! אמיר דדון אחד ויחיד! היכולות הווקאילות האדירות שלו פשוט ממלאות את הלב והנשמה כאשר שומעים שירים שלו. חבל שלא מעריכים אותו מספיק בארץ…

    אהבתי

  3. כל כך מסכים עם מה שאתה אומר. המילה פרפורמר הפכה כמעט למילה גסה, כי ברוק חשוב יותר שתכתוב את שיריך גם אתה לא באמת יודע לשיר.

    אהבתי

  4. אין על הזמר העברי הישן וגם החדש. יש לנו הרבה אומנים מוכשרים וטובים במדינת ישראל כיום. למרות שמדינתנו קטנה והשוק בה לכאורה מאוד קטן, יש כאן מקום לכל האומנים והיוצרים המופלאים שמופיעים במדינת ישראל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s