ארבעים לפעמון של מתי כספי

בעשרת הימים האחרונים חפרתי נמרצות בפייסבוק על אחד מהאלבומים האהובים עלי, אלבום הפעמון של מתי כספי. מאחר ופייסבוק זה  מקום ממש גרוע לשמור בו דברים שאתה גאה בהם, הרי לכם המחווה האוהבת והנרחבת ביותר שאי פעם כתבתי לאלבום אחד. Continue reading "ארבעים לפעמון של מתי כספי"

טופ פופ!

 אזהרה: הפוסט הבא עלול לשלוח אתכם במורד מחילה אינטרנטית שממנה תגיחו מבולבלים וטרוטי עיניים שבועות מאוחר יותר. רק אומר.

אי שם בסוף היו טיוב שמאלה, מסתתר ערוץ קטן וצנוע עם מספר מנויים קטן וצנוע לא פחות שמכיל ריכוז די מטורף של אוצרות מוזיקליים אדירים, משונים ומרתקים (לרוב במקביל). תכירו את ערוץ היוטיוב של תכנית הטלוויזיה העלומה Top Pop.

Continue reading "טופ פופ!"

האלבום הגרוע ביותר בעולם: טונה ומייפל

בפרקים הקודמים: אמרי מחפש את האלבום הגרוע ביותר בעולם. אמרי לא בטוח למה. אמרי ממש מקווה שמישהו לפחות קורא את הדבר הזה.


אני מחבב את כריס קורנל. אני מחבב אותו כמו שאני מחבב קטעים ישנים של הקומדי סטור. הייתה תקופה בחיים שהמוזיקה שלו הייתה חשובה לי מאוד, או לפחות חשובה כמו השיר של חם ויפת, וגם אם הוא לא ממש שרד עבורי את מבחן הזמן הוא כן עזר לי לשרוד את החטיבה. Superunknown של סאונדגרדן הוא עדיין אלבום שאני יכול להשמיע לעצמי בראש מתחילתו ועד סופו גם אם תעירו אותי בשלוש בלילה (אל תעירו אותי בשלוש בלילה), Temple Of The Dog היה הבטמן נגד סופרמן שלי (בקטע של מפגש ענקים, פחות בקטע של פשעי מלחמה קולנועיים), וגם באלבום הסולו הראשון של קורנל עוד הייתי מעריצה צמודה. בהמשך דרכינו נפרדו – אני הלכתי להתבודד עם הטינדרסטיקס, הוא הלך לעשות מעריצות של אודיוסלייב אבל הי, תמיד יהיה לנו את המבזק של ז'ק.

Continue reading "האלבום הגרוע ביותר בעולם: טונה ומייפל"

דברים יפים #9

בקולה של הזמרת/אקטיביסטית/משוררת ג'מילה וודס נתקלתי בפעם הראשונה בלהיט המושלם Sunday Candy של דוני טראמפט והSocial Expirement. בשיר הזה היא ייצגה את דמותה המנחמת ומלאת החמלה של סבתו של צ'אנס הראפר, המגדלור שמוביל אותו הביתה, והיא היתה די מושלמת לתפקיד. יש משהו מאוד טבעי, אגבי כמעט, באופן שבו היא משתמשת בקול שלה. יש איזו תפיסה לא ממש הוגנת שבה זמרות שחורות (בלבד) נמדדות על פי יכולות ווקליות מהזן הגוספלי, עם כמה שיותר קישוטים ומליסמות ואיזו פתיחת גרון כוחנית בפזמונים הסוגרים. אתם יודעים, כל הדברים שאמורים להצטבר ל"נשמה". וודס היא הפך הגמור מזה. יש לה קול ענוג ומרחף, כמעט חף מקישוטים למעט כמה הטיות ג'אזיות פה ושם, ואין לה צורך לפתוח מבערים כדי לשדר כנות ועוצמה. מים שקטים וכל זה.

אלבום הבכורה שלה תפור בול למידותיה על ידי מיטב חברי הקולקטיב השיקגואי SaveMoney והלווינים שסביבו – אפשר למצוא כאן את מיטב הכשרונות הצעירים של שיקגו גם בהפקה וגם בתפקידי אורח אבל אין ספק שהיצירה הזאת שייכת כולה לוודס והיא מהפנטת לחלוטין. אם יש חוט מקשר באלבום הזה הוא גאווה ואהבה עצמית – גאווה בזהות שלה כאישה שחורה, בעיר שלה, בשיגעון הפרטי שלה, בשם שלה. זה אלבום שמדגים למי ששכח שאר'נ'בי יכול להיות חד ונוכח, שהז'אנר לא חייב רק ללטף או להיות סקסי. בקיצור אלבום השבוע שלי אם אתם בקטע של תארים חסרי משמעות.

Continue reading "דברים יפים #9"

קאנטרי מעולה 2016, חלק ב'

לאבחנות מרתקות על קאנטרי עכשווי וחמישה אלבומים מופלאים נוספים מהזמן האחרון, פנו לחלק א'. כדי להכנס למערת הגמדים עברו לעמוד 56.


Robert Ellis – Robert Ellis

קשה לדחוס את רוברט אליס לקופסת הקאנטרי כי המוזיקה שלו הרבה יותר כל אמריקאית מזה. נקודת המוצא שלו אולי נמצאת עמוק בגבולות הז'אנר אבל בימינו יהיה יותר הוגן לקרוא לאיש סינגר סונגרייטר שעושה לרגעים רוק, קאנטרי, בלוגראס, אמריקנה וסופט רוק סבנטיזי שלווה במידה שווה מפול סיימון, פליטווד מק וסטילי דן. החיבה שלו לכתיבת שירים נקייה ומהוקצעת מהסוג הזה קצת מרחיקה אותו מהקהל האלטרנטיבי (בואו נקרא לו אני לשם העניין) שבדרך כלל מחפש את נקודות החיבור שלו לקאנטרי בצלילים מלוכלכים יחסית, עם מילים שבורות שאנחנו פורטים מייד להוכחה של כנות. אליס, לעומת זאת הוא כותב מחושב מאוד. המילים האלה נבחרו בקפידה, כל מלודיה שויפה היטב מכל שארית של צליל מיותר והתוצאה הייתה יכולה להיות סניטרית ומשמימה אבל האלבום הזה הוא הכל חוץ מזה. יש כאן עושר מוזיקלי מרשים ואת התחושה הכללית שאתה בידיים של איש מקצוע, אבל בבסיס הכל עומד סט שירי פרידה כאוב אנושי ומריר.

 ב"California" הפליטווד מקי, אליס לוקח את נקודת מבטה של אישה שעברה לעיר שכוחת אל בעקבות האהבה, ואחרי שאהובה עזב מנסה להבין מה הצעד הבא. "אולי אעבור לקליפורניה עם החלק הלא שבור של ליבי, אולי אתאהב שוב יום אחד, אבל אני לא עוצרת את נשימתי". או ב-Drivin'  על הגבר ששורף את זמנו בנהיגה ושיחות סרק רק כדי לא לחזור הביתה לנישואים מתים. "אני יודע שאת בחדר למעלה ואני כאן רואה טלוויזיה בסלון, מנסה להבין איך להיות כל כך קרוב אלייך ולהרגיש כל כך רחוק". השירים האלה נעימים ומלטפים ובו זמנית מעוקרים לחלוטין מתקווה לסוף טוב. הוידויים של אליס תמיד נשמעים רק בראשן של הדמויות האלו. כל מרוסקי הלב שלו לעולם לא אומרים דבר או נוקטים צעד, רק נותרים כלואים במעטפת חיצונית שלווה ועגולה, וזה בדיוק מה שהופך את האלבום הרביעי של רוברט אליס לאחד מהאלבומים העצובים והיפים של השנה.

Dave Cobb – Southern Family

למפיק דייב קוב היה חלק לא קטן ברנסנס כותבי השירים של הקאנטרי בשנים האחרונות. הוא הוציא דברים נפלאים מכריס סטייפלטון, ג'ייסון איזבל, סטרג'יל סימפסון, שוטר ג'נינגס ועוד רבים וטובים. הוא במידה רבה עזר להגדיר את הסאונד הלא מלוטש הזה שנשמע נאמן הרבה יותר לאמנים כמו ג'ון פריין מאשר לגארת' ברוקס. אלבום הקונספט הכללי יחסית הזה – סיפורים משפחתיים אישיים של נבחרת אולסטארז של אמנים – מרשים כהפגנת כוח של קוב על תקן המפיק המארח כעוגן מרכזי בקאנטרי העכשווי (או לפחות בקצה האיכותי שלו), אך הוא מרשים אף יותר כיצירה אחידה באופן מפתיע יחסית למספר האמנים שלקחו בה חלק. כמובן שהפורמט עצמו לא מאפשר לייצר איזו הצהרה עם ערך מצטבר אבל כמו שקוב עצמו אמר, הכל הסתכם בלא יותר מחשק אנוכי שלו לשמוע את סטייפסלטון ואיזבל באותו אלבום. הוא צדק, זה באמת ממש כיף.

Sara Watkins – Young In All The Wrong Ways

 הכנרית/זמרת/כותבת/בחורה אדירה באופן כללי שרה ווטקינס התחילה את הקריירה בגיל מאוד צעיר כחלק משלישיית הבלוגראס פורצת הדרך ניקל קריק עם אחיה שון ונגן המנדולינה הגאון כריס ת'ילי (שכיום מוביל את הפאנץ' בראדרס המופלאים). מאז היא הספיקה להוציא שני אלבומי סולו, ועוד אחד של קאברים עם סופרגרופ של אורחים מוכשרים מתוך המופע/פודקאסט החודשי שלה The Watking Family Hour, ועדיין הקול שלה ככותבת שירים נשאר קצת מאופק ומנומס מדי. לא ש- Young In All The Wrong Ways, הוא איזו סערת יצרים אבל הוא כן האלבום הראשון של ווטקינס שבו היא נשמעת בטוחה וגאה לחלוטין במי שהיא.

מוזיקלית אפשר לשמוע איך היא יושבת על הקו שבין ההבנה העמוקה שלה בבלוגראס וקאנטרי מסורתי, לבין ההשפעות של כותבי שירים מסצינת הפולק פופ של אל איי (שעם רובם היא שיתפה פעולה לא פעם וגם מתארחים כאן) כמו ג'ון בריון, איימי מאן, מייקל פן ופיונה אפל. ווטקינס תיארה את האלבום הזה כאלבום פרידה מעצמה וככה בדיוק זה נשמע. אלה שירים על הכרה כנה בתבניות שאתה חוזר עליהן לשווא, ויתור על מערכות יחסים שמזיקות לך ויציאה אל הלא הנודע. הנחישות החדשה הזאת הולמת מאוד את שרה ווטקינס.

Margo Price – Midwest Farmer's Daughter

מרגו פרייס היא אולי האמנית עם הכי הרבה באז פיצ'פורקי מכל מי שהזכרתי עד עכשיו, או לפחות בתיקו היפסטרי עם סטרג'יל סימפסון ומאוד ברור למה. היא מסמנת וי על המון קופסאות ברשימת "קאנטרי לאנשים שלא אוהבים קאנטרי". היא מזכירה לרגעים את לורטה לין או את האלבומים הראשונים של דולי פרטון (ולאהוב קאנטרי וינטג' זה לגיטימי), היא חתומה בלייבל של ג'ק וייט (ולכן מצדיקה סיקור) וסיפור חייה רצוף הטרגדיות שמפורט בשיר הפותח המדהים Hands Of Time מובא לא פעם בסיקורים של האלבום הזה כאיזו הוכחת אותנטיות עצובה, מה שמאוד מזכיר את סוג המחמאות שגם איימי ויינהאוס זצ"ל זכתה להן בזמנו. אה ואלבום הבכורה שלה די מעולה. זה גם עוזר.

זה אולי אלבום בכורה רשמי, אבל פרייס רחוקה מלהיות אמנית צעירה או לא מגובשת. יותר מעשור שהיא מנגנת קאנטרי קלאסי במזרח נאשוויל (בלהקת הליווי שלה בזמנו ניגן אחד סטרג'יל סימפסון דרך אגב וזאת הפעם המאתיים שאני מזכיר אותו בפוסט הזה), הוציאה אלבום ב-2010 כחלק מלהקת Buffalo Clover, והיא יודעת בדיוק מה הצליל שלה. לא כל הרגעים כאן חזקים באותה מידה ופה ושם פרייס קצת נעלמת לתוך שחזור צלילים שהגיעו לפניה, אבל אי אפשר להתעלם מהקול הממגנט שלה ומהגישה הישירה שלה ככותבת שירים. אז אל תתעלמו. כי אמרתי שאי אפשר.

קאנטרי מעולה 2016, חלק א'

שנת 2016 רק עברה את קו האמצע והיא כבר שנה כמעט חסרת תקדים בכל מה שקשור לריליסים ענקיים. ביונסה, רדיוהד, קניה, דרייק, צ'אנס, ריהאנה, אם תרצה השם אולי גם פרנק אושן יואיל בטובו לשחרר משהו – השנה הזאת די עצומה. מה שאומר שאנחנו עלולים לשכוח לדבר עליה כשנה של קאנטרי מבריק. אנחנו עוד רחוקים מאוד מסיכומי סוף שנה, ואני די נחרד שאני קצת משתף פעולה כאן עם המוטציה החדשה הזאת של סיכומי אמצע שנה (כאילו שהדירוגים של הסוף לא היו מיותרים מספיק), אבל אני מרגיש צורך לקחת רגע להזכיר כמה קאנטרי מעולה יצא בחודשים האחרונים. מהר מאוד גם הבנתי שאני לא אצליח אפילו להכיל את הכל בפוסט אחד.

Continue reading "קאנטרי מעולה 2016, חלק א'"

האלבום הגרוע ביותר בעולם: ילדת הבת מצווש

בפרקים הקודמים: אמרי החליט לסבול בשביל כולכם ולמצוא את האלבום הגרוע ביותר בעולם. הוא קצת כמו ישו כשחושבים על זה.


האמת שכבר התחלתי לכתוב לכם על תועבה אחרת לחלוטין והכל התקדם באופן מענה כצפוי כשפתאום קפצה לי לראש שאלה נוראית פריס הילטון לא הוציאה אלבום פעם?

כן. התשובה היא כן ועכשיו אני צריך לחיות איתה.

למי שבחר לשכוח, פריס הילטון היא סלבית במקצועה שכיכבה בתחילת שנות האלפיים עם חברתה ניקול ריצ'י בתכנית ריאליטי שתיעדה את כל הדרכים שבהן הן יכולות להיות בנות האנוש האיומות ביותר בעולם ולהרוס למגוון רחב של אנשים פחות עשירים ולבנים מהן את השבוע. זה היה להיט. היא גם הופיעה במספר סרטים וקלטת מין אחת, באופן כללי סימלה באותה תקופה את תחתית החבית של תרבות הפופ והשיקה אלף כתבות מקוריות על "לאן הדרדרנו". אלה כמובן היו ימים תמימים יותר שבהם עוד לא ידענו שהילטון היא רק הקדמה לקראת שלב הבוס נגד מפלצת הקרדשיאן מרובת הראשים. עוד דבר שהאנשים שתפעלו את הילטון שכנעו אותה שהיא יכולה לעשות זה לשיר שירים, וכך ב- 2006 (הי, חגיגות העשור!) הזדחל לאוויר העולם אלבום הבכורה שלה, Paris, שאותו אני מתכוון לסבול היום. Continue reading "האלבום הגרוע ביותר בעולם: ילדת הבת מצווש"

דברים יפים #8

השאלה הראשונה שעולה כשאתה שומע את הקול של גניה רבאן היא "איך רק עכשיו אני שומע את הקול של גניה רבאן?". היא נשמעת  כמו דיווה מהסוג שהיית מצפה להכיר מגיל אפס בלי להתכוון. רבאן היא זמרת רוק אדירה שבמשך עשורים של פעילות (שעיקרה בין שנות השישים לשמונים) מצאה את עצמה לא פעם במעגל השני של ההצלחה אבל מעולם לא הפכה לקונצנזוס למרות הגרון החד פעמי הזה. הקול שלה מזכיר קצת את ג'ניס ג'ופלין (למרות שחשוב להזכיר שרבאן הקדימה אותה) לפחות בשלב מסוים בדיסקוגרפיה שלה, אבל רבאן היא הרבה יותר מתחליף ג'ניס למגניבים.

העבודה שלה בסיקסטיז כסולנית של להקת הבנות Goldie and the Gingerbreads נשמעת כמו המיטב של מוטאון בתוספת איזה חיספוס רוקי שלחלוטין מקדים את זמנו. התקופה הקצרה שלה כסולנית של Ten Wheel Drive בסבנטיז לא התרוממה בזמן אמת אבל ניפקה כמה שירים מדהימים וגם באלבומי הסולו המעט מצועצעים שלה אפשר למצוא פנינים. באותו עשור היא גם עשתה לעצמה שם כמפיקה בתחום שבו קשה למצוא נשים עכשיו, שלא לדבר על שנות השבעים. אה וגם יש את הגג ההוא על איך שהיא ממש דומה לג'ימי פאלון בדראג.

אוקי מספיק טריוויה, הנה שיר מפרק שלה עם Ten Wheel Drive, שבאופן אירוני בוצע גם על ידי בט מידלר ב-The Rose שאמור להיות מבוסס כללית על ג'ניס ג'ופלין. אם תרשו לי לתת את יציאת ההיפסטר היומית שלי – אני מעדיף את המקור.

Continue reading "דברים יפים #8"

היום יום הולדת : Jorge Ben – Africa Brasil

אם כותבי מוזיקה היו יכולים הם היו פשוט כותבים סדרה אינסופית של תכנים תחת קטגוריית "הנה עוד אלבום שאני אוהב". אבל אנחנו חיים בחברה מתוקנת ולכן צריך להמשיך לחפש תירוצים טובים לחפור לכם על כל האובססיות שצברנו לאורך השנים. תירוץ נוח במיוחד כזה הוא יום הולדת עגול. הי תראו! אין לי משהו אחר לכתוב ואלבום שאני אוהב יצא בדיוק לפני שני עשורים, או אולי שלושה, או גם משהו עם חמש זה די בסדר, אז הנה הזדמנות למסגר אותו כקלאסיקה! ככל הנראה דברים כאלה יקרו גם כאן מדי פעם (בפסקה הבאה לדוגמה), אבל אני מבטיח להשתדל לא לבזבז את זמנכם על אלבומים ששאר האינטרנט כבר הספיק לזרוק עליהם את כל מלאי הקונפטי. אין לי מה לתרום לתחרות הסופרלטיבים על כמה שכולנו אוהבים את The Queen Is Dead.

 אז הנה אלבום מופת שחוגג 40 החודש (האמת שיש מקורות סותרים בנוגע לחודש המדויק אבל בואו נזרום) ועוד לא ממש זכה לחגיגות בהתאם – Africa Brasil של ז'ורז'ה בן. ז'ורז'ה בן, שמאז שנות השמונים כבר קורא לעצמו ז'ורז'ה בנז'ור ושאני ממש שוקל לעבור לקרוא לו חורחה רק עבור נוחות ההקלדה, הוא ענק מוזיקלי ופחות או יותר הסנדק של תנועת הטרופיקליה בברזיל. עוד זום אאוט אחד כדי לעשות סדר – הטרופיקליה היא תנועה אמנותית ברזילאית שהחלה בסוף שנות ה-60 והתרכזה בשילוב של כמה שיותר השפעות רחוקות לתוך אותה קלחת. מבחינה מוזיקלית מדובר בערבוב מופלא של סמבה, בוסה נובה, רוק, פ'אנק ופסיכדליה עם תכני מחאה פוליטיים וחברתיים. אנשי המפתח המוכרים ביותר הם כנראה ז'ילברטו ז'יל, קאטנו ולוסו והלהקה Os Mutantes. כולם מציינים את ז'ורז'ה בן והיצירה שלו בשנות ה-60 המוקדמות כהשראה מרכזית לעתיד לבוא.

Continue reading "היום יום הולדת : Jorge Ben – Africa Brasil"

האלבום הגרוע ביותר בעולם : התינוק הזועם

בפרקים הקודמים: אמרי קיבל על עצמו את שליחות הגורל למצוא את האלבום הגרוע ביותר בעולם. כחצי שעה מאוחר יותר אמרי התחרט על הרעיון האידיוטי הזה אבל זה כבר היה מאוחר מדי.


הפעם החלטתי לנסות לשרוד אלבום שמסמל עבורי את התקופה הנוראה ביותר שראתה המוזיקה הפופולרית בימי חיי – הנו מטאל. אני לא חשוב שיש תחושה נוראה יותר עבור חובב מוזיקה שחש עצמו אלטרנטיבי (בימים האחרונים שהמילה הזאת עוד היתה בשימוש סדיר)  מאשר כשחצי עולם מחליט שגם הוא רוצה לשחק ב"אלטרנטיבי" אבל עושה זאת דרך מוטציות גרוטסקיות על צלילים שאתה מחבב. המוטציה שלנו להיום היא אלבומם של לימפ ביזקיט, Chocolate Starfish and the Hot Dog Flavored Water.

אני חייב להתעכב רגע על השם המתועב הזה, כי אני שמעתי היום אלבום ששמו מתחיל בדימוי קורע מצחוק בעיני עצמו לחור תחת.  כן. ביררתי בשבילכם גם את עניין מי הנקניקיות ומסתבר שזו בדיחה פנימית מופלאה של העוגיות הצולעות, שנתקלו פעם ראשונה בחיים במים בטעמים וחשבו איזה קטעים אם היו גם מים בכל מיני טעמים מצחיקולים כמו נקניקיות, חחחח בואו נכניס את זה לשם האלבום כי אין משמעות לכלום והקיום הוא סבל חחחח. בקיצור ח'5 הכי שולטת בשכבה ואתם מוזמנים להעביר את שארית חייכם עם פיסת הטריוויה הזאת בראש.

Continue reading "האלבום הגרוע ביותר בעולם : התינוק הזועם"